פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 48275-03-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופט עופר גרוסקופף
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערער:
עלי מחמד עודה
נגד
המשיבים:
1. המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית
2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית
3. מועצת התכנון העליונה בגדה המערבית
4. היחידה המרכזית לפיקוח בגדה המערבית
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 11.2.2026 בעת"מ 5657-02-26, שניתן על ידי כבוד השופט דוד זילר
בשם המערער:
עו"ד צבי אבני
בשם המשיבים:
עו"ד אמיר בכר
פסק-דין
השופט עופר גרוסקופף:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט דוד זילר) בעת"מ 5657-02-26 מיום 11.2.2026, במסגרתו נדחתה עתירה שהגיש המערער על החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי ביו"ש מיום 12.1.2026. עניינה של ההחלטה בדחיית ערר על החלטת ועדת המשנה לפיקוח מיום 27.2.2023, בה נדחתה בקשת היתר בניה שהגיש המערער לשם הכשרה בדיעבד של שני מבנים שנבנו באדמות שמצויות כפר יטא שבנפת חברון (להלן: המבנים). לצד הערעור הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני.
רקע
המבנים מושא הערעור דנן נבנו בשנת 2020 באופן בלתי חוקי. ביום 26.7.2022 הוצא צו הפסקת עבודה ביחס אליהם (מס' תיקי בב"ח ח' 228/22 ו-ח' 227/22; להלן: צווי הריסה. יצוין כי בתגובה מטעם המשיבים שתוצג להלן, נמסר כי התברר בעקבות הערעור שהמבנה בתיק בב"ח ח' 227/22 ממוקם בתחומי תכנית מפורטת מס' 1703/135/17, ומשכך הליכי האכיפה ביחס אליו עוכבו עד להחלטה בתכנית המפורטת האמורה, ומשכך לא יידון לגופו במסגרת הנוכחית. כך גם לא תידון בקשת המערער לתקן את התכנית האמורה כך שהיא תכלול גם את התיק השני). ביום 10.8.2022 קיימה ועדת המשנה לפיקוח (להלן: ועדת המשנה) דיון בנדון. לאחר שהמערער או מי מטעמו לא התייצבו לדיון, הוציאה ועדת המשנה צו סופי להפסקת עבודה ולהריסת המבנים בתוך 7 ימים (הצווים נשלחו ביום 15.9.2022). ביום 11.8.2022, הגיש המערער בקשה להיתר בניה מס' 1703/165/22 לשם הסדרה בדיעבד של המבנים (להלן: בקשת ההיתר(; וביום 12.8.2022 שלח לוועדת המשנה הודעת עדכון בנדון, לצד בקשה להקפאת הליכי אכיפה. בחלוף מספר חודשים, ביום 4.12.2022, נבדקה בקשת ההיתר על ידי לשכת התכנון, ועלה כי המבנים הוקמו בשטח שייעודו חקלאי בהתאם לתכנית המתאר RJ5; זיקת בעל ההיתר למקרקעין איננה ברורה; רק חלק מהחלקה המקורית נמדד; הבניה נעשתה ללא תכנית מפורטת מאושרת; נעשתה חלוקה בפועל ללא תכנית מתאימה; קיימים בחלקה מספר מבני מגורים; והבינוי מרוחק מריכוזי בינוי מוסדרים (להלן: ממצאי לשכת התכנון). ממצאים אלה, יחד עם זימון המערער לדיון בנושא בפני ועדת המשנה, נשלחו אליו ביום 16.1.2023.
יוער, כי במועד שאיננו ידוע למשיבים, אך לאחר הוצאת הצווים, הוקם במרחק של כ-5 מטרים מבב"ח ח' 228/22 מבנה נוסף חדש בגודל של כ-50 מ"ר.
ביום 27.2.2023 דחתה ועדת המשנה את בקשת ההיתר, והותירה את צווי ההריסה בתוקף, תוך מתן ארכה של 30 יום. על החלטה זו הגיש המערער ביום 3.3.2023 ערר לוועדת המשנה לתכנון ורישוי, והוא נדחה ביום 12.1.2026. כך, בין היתר, על רקע ממצאי לשכת התכנון שתוארו לעיל; ובהינתן שנבנו על החלקה מספר מבנים, זאת בחריגה גם מהיקף הבניה המותר באופן כללי.
בעקבות החלטה זו, ביום 2.2.2026 הגיש המערער עתירה לבית המשפט קמא ולצידה בקשה למתן צו ביניים, שנדחו ביום 11.2.2026 (להלן: פסק הדין). תחילה, נקבע כי המבנים נבנו ללא היתר בניה, ואף בטרם התבקש היתר – ומשכך העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים מצד המערער, המצדיק את דחייתה על הסף. כמו כן, בית המשפט קמא דחה את העתירה גם לגופה. בית המשפט עמד על כך שמתחם ההתערבות השיפוטית בעניינים תכנוניים הוא מוגבל, ולא קיימת עילה בנסיבות העניין להתערבות כאמור. בכלל זאת, בית המשפט ציין כי בקשת ההיתר לא התקבלה מאחר שאין היתכנות תכנונית למתן היתר לנוכח הריחוק של המקום מריכוזי בינוי מוסדרים; ובהיעדר תכנית מפורטת (כך שהמבנים לא הוקמו בהתאם לתכנית כזו). בכל הנוגע לבקשת המערער לעכב את הליכי האכיפה על מנת שיגיש תכנית מפורטת, נקבע כי אין בהגשת התכנית כדי להביא לעיכוב צו הריסה שניתן, לא כל שכן כאשר תכנית כלל לא הוגשה, והמערער לא ניצל את הזמן שבו נדונה בקשת ההיתר. ממילא, צוין כי הסיכויים שתכנית מפורטת תתקבל נמוכים, לאור המרחק של המבנים מריכוזי בניה כאמור. בצד זאת, בית המשפט דחה את טענת המערער לפגיעה בלתי מידתית בזכותו הקניינית, בפרט מאחר שהמבנים משמשים למגורים, מהטעם שהמערער עשה דין לעצמו ובנה באופן בלתי חוקי.
על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, ולצדו בקשה למתן סעד זמני שימנע מהמשיבים לממש את צו ההריסה ביחס לבב"ח ח' 228/22 (להלן: הבקשה לסעד זמני).
טענות הצדדים
המערער חוזר בערעור על עיקרי הטענות שהעלה לפני בית המשפט קמא. נטען, בין היתר, כי בית המשפט קמא שגה בכך שדחה את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, שכן בניית המבנים הושלמה שנים רבות לפני תחילת הליכי האכיפה (והמבנים שנוספו הם מרפסת ודיר לצאן, וניתן להסתפק בהריסתם בלבד). הדבר נעשה, כך נטען, עקב אילוץ תכנוני לנוכח מדיניות המשיבים שלא להנפיק היתרי בניה לפלסטינים באופן גורף, והאפליה הקיימת בהקשר זה. עוד נטען, כי לא ניתן לקבל עמדה לפיה בניה לא חוקית לא תוכשר לעולם בדיעבד. המערער מוסיף וטוען כי דרישת המשיבים למדידת כל החלקה המקורית היא דרישה בלתי סבירה שאינה מעוגנת בדין; כי המשיבים פירשו באופן שגוי את הוראות תכנית המתאר RJ5 שכן היא מאפשרת הקמת בתי מגורים באזור חקלאי (ולא רק בית מגורים אחד); וכי המבנים אינם מרוחקים מריכוזי בינוי מוסדרים, אלא במרחק של כ-350 מטר בלבד מהגבול של תכנית אחרת.
ביום 19.3.2026 התבקשה המדינה להגיש את תגובתה לבקשה לסעד זמני, וכן ניתן צו ארעי לפיו המדינה תימנע מביצוע הריסת המבנים עד למתן החלטה אחרת.
בהמשך לארכות שניתנו, ביום 12.6.2026 הוגשה תגובת המשיבים לבקשה למתן סעד זמני, ובגדרה התבקשה גם דחיית הערעור על הסף. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, נטען כי אלו נמוכים ביותר שכן הערעור אינו מגלה כל עילה להתערבות בפסק הדין. כך, בשל עשיית דין עצמי על ידי המערער, וכן חוסר ניקיון כפיים מצדו – בפרט בהינתן שגם לאחר שהחלו הליכי האכיפה הוא המשיך בבניה בלתי חוקית. עוד ציינו המשיבים, כי עסקינן בהחלטות המבוססות על נימוקים תכנוניים מקצועיים, הנוגעים למצב התכנוני של המקרקעין הקונקרטיים, לפיהם אין כל היתכנות תכנונית לקבל היתר בניה. עוד נטען, כי המבנים בנויים על שטח שייעודו חקלאי, וחורגים מהמותר בשטח מסוג זה; כי המבנה בבב"ח ח' 228/22 איננו כלול בתכנית מס' 1703/135/17 (בה נכלל המבנה בבב"ח ח' 227/22), ואף לא הוגשה תכנית מפורטת בעניינו; כי ממילא אין בהגשת תכנית מפורטת כדי להצדיק עיכוב הליכי האכיפה; כי המערער מנסה לחלק את המקרקעין שלא על בסיס תכנית חלוקה או תכנית מפורטת מאושרת; רק כ-10% מהשטח נמדד, בעוד שלעמדת המשיבים מדידה של כל החלקה היא תנאי בסיסי לשם מתן היתר בניה; וכי המבנים מבודדים ומרוחקים מריכוזי בינוי מוסדרים. אשר למאזן הנוחות, נטען כי הוא איננו נוטה לטובת המערער, מטעמים של קיום שלטון החוק על מנת להתמודד עם תופעת הבניה הבלתי חוקית; משעה שלמערער עמדו הזדמנויות רבות לקדם את הליכי התכנון, אך הוא נמנע מלעשות זאת; ובהתחשב בכך שביחס לאחד המבנים יעוכבו ממילא ההליכים. על רקע כל האמור, נטען גם כי יש לדחות את הערעור על הסף.
דיון והכרעה
לאחר שעיינו בערעור על נספחיו, ובתשובת המשיבים לבקשה למתן סעד זמני, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, בהתאם לסמכותנו הקבועה בתקנות 138(א)(1) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה על ההליך דנן מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
כידוע, אדם העותר נגד רשות מנהלית נדרש לבוא בשעריו של בית המשפט כשידיו נקיות, ולא יינתן סעד למי שעושה דין לעצמו ומעמיד את הרשות בפני עובדה מוגמרת (עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, פסקה 9 (14.10.2024); עע"מ 8739-10-25 זיד נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 10 (12.1.2026); עע"מ 47014-02-26 עדרה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 6 (19.2.2026)). בענייננו, המערער עשה דין לעצמו בשני עניינים משמעותיים – האחד, כאשר בנה מלכתחילה את המבנים ללא היתר בניה ואף לפני שהגיש בקשה לקבלת היתר זה; והשני, כאשר פעל בניגוד לצו הפסקת העבודה שנמסר לו, והמשיך בבניה בלתי חוקית (זאת כפי שעולה מהתמונות שנכללו בסעיף 11 לתשובות המשיבים לבקשה למתן סעד זמני). כפי שצוין לא אחת בהקשרים אלה, "בית משפט זה לא יושיט סעד למי שנוהג בשיטת 'בנה תחילה ובקש היתר אחר כך', קל וחומר למי שמפר צווים מינהליים ברגל גסה" (עע"מ 19487-05-26 אעמר נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 7 (31.5.2026) (להלן: עניין אעמר). ראו גם: עע"מ 9253-12-24 קדח נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 12 (5.12.2025); עע"מ 39479-11-25 סוכר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 18 (10.2.2026)). לפיכך, גם אם תאמר כי יש להיזהר מפני קביעת כלל גורף, החוסם את האפשרות לפנות לערכאות מינהליות בכל מקרה של בניה בלתי חוקית, הרי שבענייננו ההפרה הכפולה של הדין – בניה ללא שהתבקש היתר בניה תחילה; ובניה בניגוד לצו הפסקת עבודה בהמשך – בהחלט עשויה ללמד על כך שהמערער לא עמד בנטל לבוא לבית המשפט בידיים נקיות.
אף לגופם של דברים דין הערעור להידחות, משלא נפל פגם בפסק הדין של בית המשפט קמא. הלכה ידועה היא כי בית המשפט איננו מחליף את שיקול דעתן המקצועי של רשויות התכנון בשיקול דעתו שלו, ובהתאם התערבותו בהחלטותיהן שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם נפל פגם מובהק מכללי המשפט המינהלי (ראו, מיני רבים: עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, פסקה 10 (14.10.2024); עע"מ 10894-02-25 מוסטפה נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 15 (26.2.2025); עניין אעמר, בפסקה 8). בענייננו, כאמור, בית המשפט קמא הגיע לכלל מסקנה כי טענות המערער אינן מקימות עילה להתערבות בהחלטות רשויות התכנון, שכן אלו ניתנו על סמך שיקולים תכנוניים מובהקים שאינם מאפשרים את הכשרת המבנים. בית המשפט קמא דן בטענות המערער השונות, ודחה אותן בפסק דין מנומק, ולא מצאנו כי יש בטענות שהועלו בערעור כדי להצדיק התערבות בפסק הדין. יוזכר, כי ההחלטות שנתקבלו בעניין המבנים קבעו, בין היתר, כי הם מרוחקים מריכוזי בינוי מוסדרים (ובעניין זה לא ראינו מקום להתערב בקביעת הרשויות המקצועיות); המבנים ממוקמים בשטח שייעודו חקלאי; המבנה בתיק בב"ח ח' 228/22 הוקם ללא תכנית מפורטת מאושרת, והוא איננו כלול בתכנית מס' 1703/135/17 (בה נכלל המבנה בתיק בב"ח ח' 227/22). יצוין גם כי אין בעצם הגשת תכנית מפורטת כדי להביא להקפאת הליכי האכיפה (ראו גם: עע"מ 16578-08-25 כעאבנה נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 9 (26.2.2026)); וכי לא ניתן לקבל את טענות המערער הנוגעות לפגיעה שתיגרם לו מאחר שהמבנים משמשים למגורים, זאת משעה שהוא עשה דין לעצמו ובנה באופן בלתי חוקי. לא מצאתי ביתר טענות המערער הצדקה לסטות מהמסקנה אליה הגעתי.
לנוכח האמור, הערעור נדחה בזאת. ממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 19.3.2026 – מבוטל. לפנים משורת הדין ניתנת למערער ארכה נוספת ואחרונה, עד ליום 9.9.2026, על מנת לבצע את הריסת המבנה בתיק בב"ח ח' 228/22 בעצמו. טענות המערער ביחס למבנה בתיק בב"ח ח' 227/22 שמורות לו. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ח באב התשפ"ו (11.8.2026).
יצחק עמית
נשיא
עופר גרוסקופף
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת