עע"מ 7723-11-26 — מוחמד אלמחאריק נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

בבית המשפט העליון עע"מ 7723-11-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המערער: מוחמד אלמחאריק נגד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. משרד הביטחון/המנהל האזרחי בית אל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 8.10.2026 בעת"מ 55945-05-26, שניתן על ידי כב' השופט ד' זיילר בשם המערער: עו"ד נסראת דכוור פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ד' זיילר) מיום 8.10.2026 בעת"מ 55945-05-26, בו נדחתה עתירה נגד החלטת המשיבים לדחות את בקשת המערער להיתר בנייה; ונגד צווים שהוצאו להפסקת עבודה והריסה כנגד מבנה בלתי חוקי של המערער. הרקע לערעור על פי הנטען בערעור, המערער הוא בעלים של חלק מהזכויות במקרקעין המצויים בכפר סמוע בנפת חברון (להלן: המקרקעין), אותן רכש מחלק מיורשיו של בעלי המקרקעין. המערער בנה על המקרקעין מבנה המשמש לטענתו למגורים (להלן: המבנה). ביום 15.2.2023 נמסר צו הפסקת עבודה למבנה אשר תואר בו כמבנה בלוקים מוקף חומת בטון בשטח של כ-20 מ"ר (להלן: צו הפסקת העבודה). בצו זומן המחזיק במבנה לדיון לפני ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי. בהמשך לכך, ביום 1.3.2023 התקיים דיון אליו לא התייצב המערער. בתום הדיון החליטה ועדת המשנה לפיקוח להוציא צו סופי להפסקת עבודה והריסה, תוך שניתנה ארכה בת 7 ימים למחזיק על מנת שיחזיר את המצב בשטח לקדמותו או ינקוט בכל צעד שיראה לנכון (להלן: צו ההריסה). צו ההריסה נמסר ביום 11.6.2023. ביני לביני, ביום 8.5.2023 הגיש המערער בקשה להיתר בנייה במטרה להסדיר את המבנה (להלן: הבקשה להיתר). ביום 2.1.2024 נשלח למערער מכתב בו פורטו ממצאי הבדיקה שנערכה לבקשה להיתר על ידי לשכת התכנון המרכזית במנהל האזרחי, ובסיומו צוין כי אין לבקשה להיתר היתכנות תכנונית. לאחר שהמערער הגיש את תגובתו לממצאים, התכנסה ועדת המשנה לפיקוח ביום 17.1.2024 לדון בבקשה להיתר, אולם המערער לא התייצב לדיון. בתום הדיון החליטה ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי לדחות את הבקשה להיתר ממספר טעמים: אי התאמה בין השימוש במבנה (מגורים) לייעוד המקרקעין עליהם הוא נבנה (חקלאי); זיקה חלקית בלבד של המערער למקרקעין עליהם נבנה המבנה באופן שעלול לפגוע בזכויותיהם הקנייניות של יתר בעלי המקרקעין; הגשת תכנית מדידה חלקית בלבד; בניית המבנה ללא תכנית מפורטת מאושרת או תכנית חלוקה מאושרת, בניגוד להוראות הדין; אי התאמה בין שטח המבנה שנבנה לשטח המתאפשר על פי הוראות התכנית החלה; וריחוק המבנה מריכוזי בינוי מוסדרים. על החלטה זו הגיש המערער ערר לוועדת המשנה לתכנון ולרישוי במנהל האזרחי. ביום 12.4.2026 התקיים דיון בערר וביום 6.5.2026 נשלחה למערער החלטת ועדת המשנה לתכנון ולרישוי הדוחה את הערר (להלן: ההחלטה בערר). בהחלטה בערר פורטו כלל טענותיו של המערער, ונקבע כי אין בהן כדי להצדיק את קבלת הערר. צוין כי המערער הוכיח זיקה חלקית בלבד למקרקעין משום שקיבל את זכויותיו רק מחלק קטן מיורשי בעלי המקרקעין ועל כן בקשתו אינה עומדת בדרישה להוכחת זכות במקרקעין; כי נערכה חלוקה בפועל ללא תכנית חלוקה מאושרת בניגוד להוראות סעיף 28 לחוק תכנון ערים, כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני); כי רק חלק משטח המקרקעין נמדד – חרף החובה להגיש תכנית מדידה של כל שטח המקרקעין; כי המבנה הוקם ללא תכנית מפורטת מאושרת בניגוד לסעיף 34 לחוק התכנון הירדני; כי ישנה חריגה בשטח הבנייה מהשטח המתאפשר על פי הוראות התכנית; וכי המבנה מרוחק מריכוזי בינוי מוסדרים. בהקשר זה צוין כי המבנים המצויים בסמוך למבנה נבנו אף הם שלא כדין; והמבנה עצמו מרוחק כ-1600 מטרים מגבול התכנית הקרובה שבתוקף אשר ממילא אינה בשטחי C. נוכח האמור, הגיעה ועדת המשנה לתכנון ורישוי למסקנה כי הבקשה להיתר נעדרת כל היגיון תכנוני ועל כן אין הצדקה להתערב בשיקול דעתה של ועדת המשנה לפיקוח. העתירה בבית משפט לעניינים מנהליים על החלטה זו הוגשה ביום 19.5.2026 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. בעתירה טען המערער כי החלטות המשיבים אינן עומדות באמות מידה מנהליות, ובכלל זה חורגות ממתחם הסבירות ונגועות בחוסר תום לב. נטען כי המערער הוכיח את זיקתו למקרקעין באופן הנדרש על פי חוק התכנון הירדני; כי המשיבים מפלים לרעה את הפלסטינים באזור יהודה ושומרון; וכי ההחלטה אינה עומדת בכללי הצדק הטבעי. לאחר שהוגש כתב תשובה מטעם המשיבים, ניתן ביום 8.10.2026 פסק דינו של בית משפט קמא הדוחה את העתירה על הסף ולגופה. בפתח פסק הדין ציין בית המשפט כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של המערער שבנה מבנה ללא היתר בנייה ואף המשיך לבצע עבודות בנייה לאחר שנמסר לו צו הפסקת העבודה. לצד זאת, דחה בית משפט קמא את העתירה גם לגופה. בפתח ההכרעה צוין כי מהעתירה שהוגשה עשויה להשתמע טענה לפיה מדובר בבקשה שנייה להיתר אשר לא נקלטה על ידי המשיבים, אולם טענה זו לא הועלתה במפורש וממילא אינה נתמכת במסמכים שהוגשו. עוד הוסיף בית המשפט כי הכשלים שנפלו בבקשה להיתר מעידים כי לא נפל פגם בשיקול דעתם של המשיבים. בכלל זה, התייחס בית המשפט לטענותיו התכנוניות של המערער שהועלו בערר, חרף העובדה שהוא לא חזר עליהן במסגרת העתירה. בית המשפט הבהיר כי אין מחלוקת שבניית המבנה המשמש למגורים נעשתה בשטח שייעודו חקלאי. טענות המערער לפיהן בתקופת המנדט הבריטי והשלטון הירדני ניתנו היתרים במצב כזה – לא בוססו, וממילא אין בהן כדי להצדיק התערבות בשיקול הדעת המקצועי של המשיבים. עוד נקבע כי אין יסוד לטענת המערער לפיה אין צורך בתכנית מפורטת כי דרישה כזו אינה קיימת בתכנית החלה על המקרקעין. זאת משום שמקור הדרישה הוא בסעיף 34 לחוק התכנון הירדני שהתכנית כפופה אליו. נדחתה גם טענת המערער לפיה אין צורך בקרבה לריכוזי בינוי מוסדרים משום שהתכנית החלה אינה דורשת זאת. בית המשפט קבע כי מדובר בנימוק מקצועי מובהק של מוסד התכנון שאין מקום להתערב בו, בפרט על רקע העובדה שהקמת מבנים בריחוק מיישוב עירוני מתוכנן מחייבת הקמת תשתיות מתאימות. באשר למבנים הנוספים שנטען שהוקמו בסמוך למבנה, נקבע כי המערער לא הוכיח שהם נבנו כדין. עוד דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה לא קיימת חריגה בשטח המבנה מהבנייה המותרת על פי הוראות התכנית, ולמצער כי ניתן לתקנה. על רקע הקביעה כי המבנה נבנה בשטח שייעודו חקלאי ולא בייעוד מגורים, נקבע כי התאמתו לשטח המותר על פי התכנית – לא תסייע להכשרתו. בית המשפט התייחס לטענות המערער ביחס לאי קידום תכניות באזור יהודה ושומרון או מדיניות מכוונת שלא לאשר בינוי באזור המקרקעין; וקבע כי טענות אלה אינן מצדיקות עשיית דין עצמי וחריגה מהוראות התכנית החלה על המקרקעין. הודגש כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון – המערער אינו יכול להיבנות על טענות כלליות בעניין המצב התכנוני כדי להכשיר בנייה שנעשתה בניגוד לדין. גם טענות המערער בעניין האכיפה הבררנית נדחו משלא הונחה להם תשתית עובדתית מתאימה. באשר לטענות המערער בעניין הפגיעה בזכויותיו, הבהיר בית המשפט כי אמנם הזכות לקורת גג היא חשובה, אולם אינה זכות מוחלטת וממילא אין בה כדי להכשיר בנייה בלתי חוקית. נוכח האמור, הורה בית המשפט על דחיית העתירה תוך פסיקת הוצאות לחובת המערער. על פסק דין זה הגיש המערער הודעת ערעור, בד בבד עם בקשה לסעד זמני שיורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה. המערער טוען בהודעת הערעור כי נפגעה זכותו לגישה לערכאות משום שהעתירה נדחתה על הסף בשל היותה "גנרית". עוד נטען כי זכותו של המערער להליך הוגן נפגעה אף היא, משום שטענותיו לא נבחנו לעומקן. בנוסף טוען המערער כי המבנה משמש אותו ואת משפחתו לצורך מגורים, ובהתאם לדין הבינלאומי אסור להרוס אותו משום שמדובר הלכה למעשה בגירוש או העברה בכפייה. לגישת המערער נפגעת זכותו החוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הן משום שכבודו נרמס בעקבות מדיניות המשיבים, הן משום שמדובר בפגיעה בזכות לקניין. כמו כן, טוען המערער כי נתונה לו הזכות הבסיסית לקורת גג ומדור, ומתן הכשר להריסה אינו עולה בקנה אחד עם חובות המשיבים. דיון והכרעה לאחר עיון בהודעת הערעור ובנספחיה, וכן בכתבי הטענות שהוגשו בהליך קמא – אנו סבורים כי יש להורות על דחייתו של הערעור אף ללא צורך בתשובה. זאת מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים). המערער טען כאמור כי עתירתו נדחתה על הסף משום שבית משפט קמא הגדיר אותה כעתירת "שבלונה" ומשום שהיא מעלה טענות כלליות וגנריות. טענה זו מעוררת תמיהה. מספרי הפסקאות אליהן מפנה המערער בהודעת הערעור אינן תואמות את האמור בפסק הדין נושא הערעור והנימוקים אליהם התייחס המערער כלל לא צוינו בו. בפסק הדין נושא הערעור בית משפט קמא אכן קבע כי דין העתירה להידחות על הסף, אולם זאת בעילה של חוסר ניקיון כפיו של המערער, ולא על בסיס הנימוקים אותם ייחס המערער לבית משפט קמא (שכלל לא הופיעו בפסק הדין). לצד זאת, העתירה נדחתה גם לגופם של דברים בפסק דין מנומק ומפורט. זאת ועוד, בהודעת הערעור התייחס המערער למותב מסוים שלטענתו נתן את פסק הדין וציין כי הוא מחמיר עם העותרים בעתירות מן הסוג הזה (ראו פסקה 20 לערעור), אולם פסק הדין נושא הערעור ניתן בכלל על ידי מותב אחר. קשה להשתחרר מן הרושם לפיו הודעת הערעור שלפנינו כלל אינה מופנית כלפי פסק הדין נושא הערעור. הטענות בה – למצער בחלקן – אינן רלוונטיות להליך שהתנהל בבית משפט קמא; וההפניות בה, כמו גם שם המותב שצוין בה, שגויים. מכל מקום, ולמען הסדר הטוב בלבד, נזכיר כי תקנה 7(א)(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים קובעת כי בית המשפט רשאי "למחוק או לדחות עתירה – כולה או מקצתה – על הסף, על פי כתב העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט" (ראו גם עע"מ 7801/02 מזרחי נ' מלון חוף רון בע"מ, פ"ד נח(4) 728, 735 (2004)). מכאן שאף אם התכוון המערער בערעורו לפסק הדין נושא הערעור, ממילא מוסמך בית משפט לעניינים מנהליים לדחות עתירה גם ללא קיומו של דיון פרונטלי. גם דינן של יתר טענות המערער בהודעת הערעור – להידחות. סמכותו של המפקד הצבאי להרוס מבנים שנבנו באופן בלתי חוקי ובניגוד לדיני התכנון והבנייה שואבת את כוחה מהדין החל באזור יהודה ושומרון; ובפרט מחוק התכנון הירדני המאפשר הריסה של מבנים שנבנו בניגוד לדין בכפוף לתנאים שנקבעו שם. בניגוד לנטען בהודעת הערעור, טענותיו של המערער נבחנו לעומק הן בוועדת המשנה לפיקוח, הן בוועדת המשנה לתכנון ורישוי, הן בעתירה אותה הגיש – ועל כך ניתן ללמוד מההנמקה המפורטת שניתנה בתום כל אחד מהליכים אלה. באשר לטענות המערער בעניין פגיעה בזכויותיו – בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, אין לקרוא לתוך הזכות לקניין את הזכות לבנות בניגוד לדין, וממילא זכויותיו של המערער אינן מוחלטות ויש לאזנן (בג"ץ 5335/23 אבו מאריה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 8 ‏(15.1.2024‏)‏; בג"ץ 4588/18 אגודת "סנט-איב" המרכז הקתולי לזכויות אדם נ' המפקד הצבאי בגדה המערבית, פסקה 31 (30.4.2019)). למעלה מן הצורך, וחרף העובדה שלא נטענה לפנינו כל טענה בעניין, נדגיש כי גם עיון לגופם של דברים מעלה כי אין מקום להתערב בהחלטות המשיבים. כפי שהובהר בהרחבה לעיל, החלטות אלה מבוססות על שיקולים תכנוניים-מקצועיים ועיקרם אי התאמתה של הבקשה להיתר בנייה לתכנית החלה על המקרקעין. הלכה היא כי בית משפט זה אינו מתכנן-על ובהתאם לא יחליף את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם המקצועי של רשויות התכנון שלהן מוקנית המומחיות בנושאים אלה (עע"מ 10894-02-25 מוסטפה נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 15 (26.2.2025); עע"מ 74686-12-24 חסאן נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 10 (2.3.2025)). לפיכך, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית ואין מקום להתערב בקביעה זו. סוף דבר: נוכח כלל האמור, הערעור נדחה על הסף וממילא כך גם הבקשה לסעד זמני. משלא התבקשה תשובה, וחרף האמור בפסקה 9 לעיל, לא ייעשה צו להוצאות. לפנים משורת הדין, ניתנת למערער תקופת היערכות של 21 ימים ממועד פרסום פסק הדין בטרם ניתן יהיה להרוס את המבנה נושא הערעור. ניתן היום, ‏כ"ד בחשון התשפ"ז (‏4.11.2026). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת