תקנות בית המשפט (אגרות) (התשס"ז-2007)

תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007

תקנות אלה מסדירות את חובת תשלום האגרה בעת פתיחת הליכים משפטיים אזרחיים בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה בישראל. התקנות קובעות את שיעורי האגרות עבור סוגי הליכים שונים (כגון תביעות כספיות, סעדים הצהרתיים או ערעורים), את מועדי התשלום ואת התנאים לקבלת פטור או דחייה בתשלום.

התקנות חלות על כל אדם, תאגיד או גוף המבקש ליזום הליך משפטי אזרחי, למעט גופים או הליכים שהוחרגו מהן במפורש (כמו המדינה בנסיבות מסוימות, או הליכים פליליים).

בפסיקת בתי המשפט נדונים בהרחבה שלושה היבטים מרכזיים הנוגעים לתקנות אלה:

1. בקשות לפטור מאגרה מחמת חיסרון כיס: הפסיקה מעצבת את המבחנים למתן פטור מתשלום אגרה. בתי המשפט מיישמים מבחן דו-שלבי: ראשית, נבחנת היכולת הכלכלית הממשית של המבקש (ושל סביבתו הקרובה); שנית, נבחן קיומו של סיכוי סביר להצלחת ההליך המשפטי (עילת תביעה).

2. סיווג ההליך המשפטי: לעיתים קרובות מתעוררת מחלוקת לגבי הגדרת התביעה (למשל, האם מדובר בתביעה כספית, המחייבת אגרה הנגזרת כאחוז מסכום התביעה, או בסעד הצהרתי שהאגרה עליו קבועה ונמוכה יותר). הפסיקה מתווה כללים לזיהוי מהותה האמיתית של התביעה כדי למנוע עקיפת תשלום אגרה.

3. איזון חוקתי וזכות הגישה לערכאות: בתי המשפט נדרשים לאזן בין תכלית האגרה (מניעת תביעות סרק והשתתפות בעלויות המערכת) לבין זכות היסוד החוקתית של הגישה לערכאות, תוך הקפדה שהדרישה הכספית לא תחסום את דרכו של בעל דין לבירור עניינו.

התוכן המוצג הינו מידע כללי והסברי בלבד, ואינו מהווה ייעוץ משפטי.