פסקי דין בית המשפט העליון

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התשנ"ח-1998)

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נועד להגן על כבודם וחירותם של אנשים עם מוגבלות, ולעגן את זכותם להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים. החוק מבוסס על העיקרון לפיו החלטות בעניינם של אנשים עם מוגבלות יתקבלו תוך שמירה על זכותם לקבל החלטות בעצמם, ככל הניתן.

על מי החוק חל?

החוק חל על "אדם עם מוגבלות" – מי שיש לו לקות פיזית, נפשית, שכלית או קוגניטיבית, קבועה או זמנית, המגבילה את תפקודו באופן מהותי באחד או יותר מתחומי החיים המרכזיים. בנוסף, החוק מטיל חובות אקטיביות על גופים ציבוריים, מעסיקים, נותני שירותים ומפעילי מקומות ציבוריים.

היבטים מרכזיים הנדונים בפסיקה:

בתי המשפט נדרשים לעיתים תכופות לפרש את הוראות החוק, כאשר שלושה מהנושאים המרכזיים בפסיקה הם:

1. איסור אפליה בתעסוקה וחובת ביצוע התאמות: פסיקות רבות עוסקות בחובתם של מעסיקים לבצע התאמות נדרשות (כגון שינוי פיזי במקום העבודה, התאמת דרישות התפקיד או גמישות בשעות) כדי לאפשר קבלה, קידום או השארת עובדים עם מוגבלות בעבודה.

2. נגישות השירות והמרחב הציבורי: הפסיקה מרחיבה את חובת ההנגשה הפיזית והדיגיטלית של מבנים, תחבורה ציבורית, אתרי אינטרנט ושירותים (ציבוריים ופרטיים כאחד), תוך הדגשת הזכות להשתלבות מלאה ולא להפרדה.

3. האיזון בין "התאמה סבירה" ל"נטל בלתי סביר": בתי המשפט מעצבים את הגבול שבין חובת ההנגשה לבין המקרים שבהם הדרישה מטילה נטל כלכלי או מעשי כבד מדי על הגוף המנגיש, תוך בחינת כל מקרה לגופו.

התוכן המוצג במסמך זה מיועד להעשרה כללית בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, ואין להסתמך עליו ככזה.

פסקי דין שאזכרו את החוק (64)