חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (התשמ"ח-1988)

חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988

חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה נועד להבטיח שוויון ולמנוע אפליה במקום העבודה. החוק אוסר על מעסיקים להפלות בין עובדים או בין מועמדים לעבודה מחמת שורה ארוכה של עילות, ובהן: מגדר, נטייה מינית, מעמד אישי, הורות, גיל, גזע, דת, לאומיות, ארץ מוצא, השקפה פוליטית ושירות במילואים.

האיסור על אפליה חל על כל שלבי התעסוקה: החל משלב הקבלה לעבודה (כולל פרסום מודעות דרושים), דרך תנאי העבודה, הזדמנויות לקידום ושליחה להכשרות מקצועיות, ועד להחלטות על פיטורים או פיצויי פיטורים. החוק חל על מרבית המעסיקים בישראל, למעט מעסיקים של פחות משישה עובדים.

בפסיקת בתי הדין לעבודה נדונים בהרחבה כמה היבטים מרכזיים של החוק:

1. העברת נטל ההוכחה: מאחר שקשה להוכיח אפליה באופן ישיר, הפסיקה מיישמת את קביעת החוק לפיה אם המועמד או העובד מוכיחים כי עמדו בתנאים הנדרשים לתפקיד, הנטל עובר אל המעסיק להוכיח כי החלטתו התקבלה משיקולים ענייניים בלבד ולא מתוך אפליה.

2. אבחנה מול אפליה (דרישות התפקיד): בתי הדין בוחנים בקפדנות טענות של מעסיקים לפיהן דרישה מסוימת היא הכרחית לאופי התפקיד. הפסיקה מבחינה בין דרישה עניינית ולגיטימית לבין דרישה שיש בה משום אפליה עקיפה (למשל, דרישה לשעות עבודה ממושכות שאינן הכרחיות, המפלה בפועל הורים עובדים).

3. פיצויים ללא הוכחת נזק: הפסיקה מדגישה את הפן ההרתעתי והחינוכי של החוק. בתי הדין נוטים לפסוק פיצויים כספיים משמעותיים לטובת עובדים או מועמדים שהופלו, גם ללא צורך בהוכחת נזק ממשי או כספי שנגרם להם.

התוכן המוצג במסמך זה מוגש כמידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.