פסקי דין בית המשפט העליון

חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (התשי"א-1951)

חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (התשי"א-1951) מסדיר את מעמדם המשפטי של חברי הכנסת בישראל. מטרת החוק היא להבטיח כי נבחרי הציבור יוכלו למלא את שליחותם הפרלמנטרית באופן חופשי, עצמאי וללא מורא מפני התנכלויות או תביעות משפטיות שיעכבו את עבודתם. החוק חל על כל חברי הכנסת המכהנים.

החוק מגדיר שני סוגי חסינות עיקריים: חסינות מהותית (הגנה מוחלטת מפני אחריות פלילית או אזרחית על מעשים או התבטאויות שנעשו "במילוי התפקיד", אשר לא ניתן להסירה), וחסינות דיונית (הגנה זמנית מפני העמדה לדין פלילי על מעשים שלא נעשו במסגרת התפקיד, אותה ניתן להסיר בתנאים מסוימים). כמו כן, החוק מסדיר זכויות שונות (כגון חופש תנועה) וחובות (כגון הגבלות על עיסוק נוסף).

במהלך השנים, פסיקת בתי המשפט פירשה ועיצבה את גבולות החוק, תוך התמקדות בשלושה היבטים מרכזיים:

1. מבחן "הסיכון המקצועי" (גבולות החסינות המהותית): בפסיקה נקבע כי חסינות מהותית חלה רק על פעולות שהן חלק טבעי ואינטגרלי מהתפקיד הפרלמנטרי, או כאלה המהוות "סיכון מקצועי" סביר של פעילות פוליטית. מעשים פליליים מובהקים שאינם קשורים לליבת התפקיד אינם חוסים תחת הגנה זו.

2. הליך הסרת החסינות הדיונית: בעקבות תיקוני חקיקה ופסיקה, נקבע כי חבר כנסת אינו מקבל חסינות אוטומטית מפני העמדה לדין, אלא עליו לבקש אותה באופן פעיל מהכנסת. הפסיקה הגדירה את עילות הסירוב להסרת חסינות ואת גבולות שיקול הדעת של ועדת הכנסת.

3. ביקורת שיפוטית על החלטות הכנסת: בית המשפט העליון קבע כי החלטות הכנסת בענייני חסינות כפופות לביקורת שיפוטית, במטרה לוודא שההליך התנהל בהגינות, ללא שיקולים זרים ותוך שמירה על שלטון החוק ועקרון השוויון.

התוכן המוצג הינו לידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.

פסקי דין שאזכרו את החוק (56)

התנועה למען איכות השלטון בישראל נ. היועמ"ש, הד"ר אביחי מנדלב

העותרת ביקשה להורות ליועץ המשפטי לממשלה לקיים את השימוע בעניינו של ראש הממשלה לאלתר, בטענה כי דחיית המועד אינה סבירה ונועדה לאפשר קידום חקיקה שתמנע העמדה לדין.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?