חוק הסכמים קיבוציים (התשי"ז-1957)

חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 הוא מאבני היסוד של משפט העבודה הקיבוצי בישראל. החוק מסדיר את מערכת היחסים שבין ארגוני עובדים לבין מעסיקים או ארגוני מעסיקים, ומגדיר את התנאים ליצירתם, רישומם ותוקפם של הסכמים קיבוציים (הסכמים הקובעים את תנאי העבודה ויחסי העבודה במקום העבודה).

החוק חל על מעסיקים, ארגוני מעסיקים, ארגוני עובדים, ועל העובדים המועסקים במקומות העבודה שעליהם חלים ההסכמים. כמו כן, מכוח החוק רשאי שר העבודה להוציא "צווי הרחבה", המחילים את הוראותיהם של הסכמים קיבוציים מסוימים גם על עובדים ומעסיקים שלא היו צד להסכם המקורי (למשל, בכלל המשק או בענף מסוים).

בפסיקת בתי הדין לעבודה נדונים בהרחבה מספר היבטים מרכזיים הנוגעים לחוק:

1. חופש ההתארגנות והגדרת "ארגון יציג": הפסיקה עוסקת רבות בשאלה מתי ארגון עובדים הופך למייצג הרשמי של העובדים לצורך משא ומתן, ובאיסור על מעסיקים להתערב, להשפיע או לסכל התארגנות ראשונית של עובדיהם.

2. היחס בין ההסכם הקיבוצי לחוזה האישי: בתי הדין מפרשים את העיקרון לפיו הוראות ההסכם הקיבוצי הן זכויות מינימום שלא ניתן לוותר עליהן. חוזה עבודה אישי יכול רק להוסיף על הזכויות שבהסכם הקיבוצי, אך אינו יכול לגרוע מהן.

3. פרשנות ותחולה של צווי הרחבה: פסיקות רבות נדרשות להכריע בשאלת תחולתם של צווי הרחבה על מעסיקים שונים. בתי הדין בוחנים מהו "עיקר עיסוקו" של המעסיק כדי לקבוע אם צו הרחבה ענפי מסוים (כמו בענף השמירה, הניקיון או ההייטק) חל על עובדיו.

התוכן המוצג במסמך זה מיועד להעשרה כללית בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, ואין להסתמך עליו ככזה.