פסקי דין בית המשפט העליון

חוק הירושה (התשכ"ה-1965)

חוק הירושה, התשכ"ה-1965

חוק הירושה הוא דבר החקיקה המרכזי בישראל המסדיר את העברת רכושו, זכויותיו וחובותיו של אדם לאחר מותו (עיזבונו). החוק קובע שתי דרכים מרכזיות לחלוקת העיזבון: ירושה על פי דין (חלוקה ברירת-מחדל לקרובי המשפחה לפי סדר קדימות שקובע החוק), או ירושה על פי צוואה, המאפשרת לאדם להחליט בעודו בחיים למי יוענק רכושו. החוק חל על כל אדם שהיה תושב ישראל ביום מותו, או שהותיר אחריו נכסים בארץ.

בתי המשפט נדרשים לעיתים תכופות לפרש את הוראות החוק ולפסוק בסכסוכים משפחתיים מורכבים. שלושה היבטים מרכזיים הנדונים בהרחבה בפסיקה הם:

1. השפעה בלתי הוגנת וכשרות לצוות: פסיקה ענפה עוסקת בשאלה האם המצווה היה כשיר מבחינה קוגניטיבית ורפואית לנסח את צוואתו, והאם הופעל עליו לחץ נפשי או פיזי פסול מצד הנהנים מהצוואה. בתי המשפט בוחנים את מידת התלות של המנוח בנהנה כדי להכריע אם הצוואה משקפת את רצונו החופשי.

2. פרשנות הצוואה ותיקון פגמים: מקרים רבים עוסקים בפרשנות כוונת המנוח כאשר לשון הצוואה אינה חד-משמעית. כמו כן, הפסיקה דנה בגבולות הסמכות של בית המשפט להכשיר צוואה שנפלו בה פגמים צורניים (כגון חוסר בחתימה או בתאריך) כדי לקיים את רצון המת.

3. זכויות ידועים בציבור: החוק משווה בתנאים מסוימים את זכות הירושה של בני זוג ידועים בציבור לזו של נשואים. בפסיקה נדונות תביעות רבות המבקשות להגדיר את טיב מערכת היחסים של בני הזוג לצורך קבלת חלק מהעיזבון.

התוכן המוצג הוא לידיעה כללית בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לו.

פסקי דין שאזכרו את החוק (287)

ע"א 6434/00

רות דנינו נ. משה מנע

המערערת טענה כי היא ידועה בציבור של המנוח ועל כן זכאית למזונות מן העזבון, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי הצוואה המאוחרת לטובת ילדי המנוח היא התקפה.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?