פלוני נ. משטרת ישראל

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 87014-01-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רונן העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. השר לבטחון לאומי איתמר בן גביר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט יחיאל כשר: במסגרת העתירה דנן, מבקש העותר, אשר אינו מיוצג, כי נוציא צו על תנאי אשר יורה למשטרת ישראל (להלן: המשטרה) להתייצב וליתן טעם "מדוע לא תפעל משטרת ישראל לאלתר, באמצעים העומדים לרשותה על פי חוק, לאכיפת פסקי הדין והחלטות בתי המשפט המורים על קיום הקשר בין העותר לבנו, וזאת לאחר למעלה מ-13 שנים של חוסר מעש". בעתירתו, טוען העותר כי פנה למשטרה עשרות פעמים בנושא העתירה, אולם המשטרה השיבה את פניו ריקם ודחתה את כל פניותיו ללא כל הצדקה. כמו כן, העותר טוען כי במסגרת הליך אזרחי שפתח בו כנגד המשטרה (תאד"מ (שלום חד') 29756-12-23; להלן: ההליך האזרחי), הודתה המשטרה כי: "הילד לא ראה את אביו במשך 11 שנה וצווי בית המשפט אינם נאכפים" (להלן: הודאת המשטרה). דין העתירה להידחות על הסף. עיון בנספחי העתירה מעלה כי אין לטענותיו של העותר אין כל בסיס: אשר לפניותיו של העותר למשטרה, עיון בנספחי העתירה מעלה כי פניות אלו נדחו מאחר שלא הייתה בהן תשתית המבססת את הטענות החמורות שהועלו במסגרתן, ובתוך כך לא צורפו להן הצווים שהעותר טוען כי הופרו (יצוין כי צווים כאמור אף לא צורפו לעתירה דנן, כך שלא ניתן לעמוד על עצם קיומם). מעיון בנספחי העתירה (החובקים כ-200 עמודים), לא מצאתי כל החלטה שיפוטית למעט פסק דין מיום 28.5.2013, שניתן על ידי בית המשפט למשפחה בירושלים, במסגרתו אושר הסכם גירושין וממון בין העותר לבין זוגתו דאז, הכולל התייחסות להסדרי ראיה של העותר עם בנם המשותף ומקנה סמכויות בהקשר זה לעובדת הסוציאלית. למותר לציין כי החלטה זו, כשלעצמה, אינה יכולה לבסס את העתירה. אשר לטענות העותר בעניין הודאת המשטרה, עיון במסמך שצרף העותר לעתירתו לצורך תמיכה בטענה האמורה, מלמד כי המדובר בבקשה שהגישה המשטרה במסגרת ההליך האזרחי, בגדרו צוין כי: "התובע מעלה בתביעתו שלל טענות עובדתיות כבדות שקל, ובין היתר, טוען כי בנו נחטף וכי הוא לא פגש אותו במשך 11 שנים. עוד טען התובע, בין היתר, כי צו כלשהו (שכלל לא צורף לתביעתו) לא נאכף על ידי המשטרה, למרות פניות הרבות (הכל כנטען בכתב התביעה)". כלומר, המשטרה אך חזרה על טענתו של העותר ולא הודתה בדבר. הנה כי כן, העותר לא ביסס את עתירתו כדבעי, ולא הניח כל תשתית עובדתית שיש בה כדי להקים ולו בסיס מינימלי לסעד המבוקש בגדרה, ומכאן שדינה להידחות על הסף (בג"ץ 22929-12-25 כבהא נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 6 (27.1.2026); בג"ץ 63388-12-25 ברוניצקי נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 6 (20.1.2026); בג"ץ 45966-12-25 קביאטקובסקי נ' יובל וסרקרוג (31.12.2025)). נדגיש כי לא נעלמה מעינינו זעקתו של העותר לעניין הניתוק רב השנים בינו לבין בנו, אלא שהאפיק לסעד משפטי בהקשר זה, ככל שקמה הזכות לקבלו, אינו בעתירה מסוגה של העתירה דנן. סיכומו של דבר: העתירה נדחית בזאת. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ד שבט תשפ"ו (01 פברואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת