החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה נאות חובב

בבית המשפט העליון עע"מ 84464-01-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ נגד המשיבה: הוועדה המקומית לתכנון ובניה נאות חובב ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 3.12.2025, בעת"מ 13934-07-25, שניתן על-ידי השופט י' עדן – סג"נ בשם המערערת: עו"ד רוית ברעם מזור; עו"ד אורי עפרוני; עו"ד עמית שוחט בשם המשיבה: עו"ד אלדד אופק פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 3.12.2025, בעת"מ 13934-07-25 (סגן הנשיא י' עדן), שבו נדחתה עתירת המערער על הסף. רקע רלבנטי ביום 1.12.2020, הגישה המערערת, חברה ממשלתית המתמחה בטיפול בפסולת מסוכנת, בקשה למתן היתר בניה לשם הכשרת אתר, השוכן בשטחים שבאחריות המשיבה, לשמש כמטמנת פסולת. בין השאר, נתבקש היתר לביצוע עבודות עפר, להנחת תשתית צנרת לניקוז, ולמילוי המטמנה לגובה מקסימלי במסגרת הפעלת האתר. ביום 23.8.2022, אושרה הבקשה על-ידי המשיבה, בכפוף למילוי מספר תנאים, וביום 7.6.2023 הונפקה לה דרישה לתשלום אגרות בניה. על דרישת תשלום זו הוגשו ביום 28.6.2023 השגות מטעם המערערת. בתמצית, טענותיה של המערערת כּוּונו בעיקר לאגרה שנקבעה בגין עבודות מילוי המטמנה, ולשאלה על-פי איזה פרט מן התוספת לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, יש לסווג ולחשב את שיעור האגרה. בעקבות ההשגות, ניהלו הצדדים שיג ושיח, כאשר ביום 5.2.2024 הועברה לידי המערערת חוות דעת מטעם יועמ"ש המשיבה, שהבהירה כי היא עומדת על הסיווג שנבחר ועל חישוב האגרה שהתבצע בהתאם לו. בשל עיכובים שחלו באישור חלק מהעבודות, פוצלה בקשת ההיתר, ותחתיה הוגשו שתי בקשות חדשות, ובהתאם הונפקו שתי דרישות לתשלום. לענייננו, חשובה השניה, שעסקה בהפקדת פיקדון בגין הליך בחינת הבקשה השניה, שנגעה להשלמת עבודות ההכשרה ומילוי הפסולת. כך, שכן דרישה זו הסתמכה על הסיווג השנוי במחלוקת, כמתואר לעיל. מכל מקום, חרף אותה מחלוקת סיווג, הפקידה המערערת ביום 3.3.2024 את הפיקדון לפי דרישת התשלום, ללא מחאה. החל מחודש ינואר 2025, התעצמו המגעים בין הצדדים לקראת אישור חלקה השני של בקשת ההיתר. בשלב זה, במסגרת אחת מפניות המשיבה אל המערערת, הוזכרה סוגיית חישוב האגרה, תוך הפניה לחוות הדעת שהוגשה בנושא שנה לפני כן. זמן לא רב אחר כך, ביום 20.1.2025, אושרה הבקשה. בהתכתבות שהתקיימה כעבור מספר ימים, הציעה המערערת להגיש נייר עמדה מטעמה ולהתדיין כדי להגיע להסכמות. במענה מטעם המשיבה הובהר, כי "מבחינת המועצה הועברה התייחסות מאת היועץ המשפטי כפי שפורטה בשרשור [...] ככל ומבחינתכם לא תם הנושא אני ממליץ שהטיפול יהיה עכשיו". המערערת לא אמרה נואש, וביום 22.4.2025 שלחה חוות דעת משפטית מטעמה. ביום 13.5.2025, נענתה פנייתה החוזרת בשלילה, תוך עמידה על אופן החישוב המקורי והפניה לחוות דעת יועמ"ש המשיבה. ביום 6.7.2025, הגישה המערערת את העתירה נשוא ערעור זה, בה חזרה על טענותיה בדבר אופן חישוב האגרה. ביני וביני, ביום 20.10.2025, הונפק חשבון אגרות נוסף, עבור סכום האגרה הסופי שחושב לאחר אישור היתר הבניה. העתירה נדחתה על הסף, ביום 3.12.2025, מחמת שיהוי שדבק בה. בפסק הדין נקבע, כי ההחלטה הנתקפת בהליך היא דרישת התשלום מיום 7.6.2023, שבה צוין הסיווג שעליו משיגה המערערת, כך שמדובר בעתירה העוסקת בהחלטה שהתקבלה למעלה משנתיים-ימים עובר להגשתה. עוד צוין, כי אף בפרשנות "מקלה עם העותרת", שלפיה טרונייתה מכוּונת כלפי דרישת תשלום הפיקדון מיום 12.2.2024 – הרי שממועד זה חלפה תקופה בת שנה ו-4 חודשים, כך שעדיין עסקינן בשיהוי ניכר. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי בנסיבות העניין אין בהתכתבות הצדדים כדי לעכב את מרוץ השיהוי. המערערת לא השלימה עם פסק הדין, ומכאן הערעור שלפנינו. דיון והכרעה למקרא הערעור, על נספחיו, ולאחר עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לסמכותנו המעוגנת בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי המשפט לענינים מינהליים או התקנות). אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בהגשת העתירה נפל שיהוי ניכר, המצדיק את דחייתה על הסף. בעניין דנן, חלה תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים, הקובעת כי העתירה תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". כפי שתואר, בין אם העתירה הופנתה נגד דרישת תשלום האגרות מיום 7.6.2023, בין אם הופנתה כנגד דרישת תשלום הפיקדון מיום 12.2.2024 – היא הוגשה זמן רב מאוד אחרי כן: לכל הפחות שנה ו-4 חודשים לאחר החלטת הרשות. במצב דברים זה, עובר הנטל לכתפי המערערת להציג הצדקה להשתהותה (ראו: תקנה 3(ג) לתקנות; וכן, מִני רבים: עע"מ 50139-12-24 אלעוברה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 (5.5.2025) (להלן: עניין אלעוברה); עע"מ 7208/19 המרכז החדש בע"מ נ' עיריית רמת השרון, פסקאות 20-19 (1.11.2021)). המערערת הצביעה, בהקשר זה, על תכתובותיה עם המשיבה, בטענה כי השתהותה נבעה ממגעים בין הצדדים לפתרון המחלוקת בהסכמה. אכן, השאיפה לפתור סכסוכים באורח מוסכם – מבורכת. כך בכלל, ובפרט בין גורמי המינהל לבין חברות ממשלתיות (וראו: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 6.1201, שכותרתה 'יישוב סכסוכים בעניינים אזרחיים בין המדינה לבין תאגידים ציבוריים או חברות ממשלתיות' (6.3.2003)). דא עקא, אין בה כדי לרפא את השיהוי שנפל בהתנהלות המערערת בנסיבות העניין. טיבה הסופי של החלטת המשיבה התבהר, לכל המאוחר, בחוות הדעת המשפטית שהעבירה ביום 5.2.2024. המערערת נאחזת בהתכתבויות ובשיח בין הצדדים בשנת 2025 סביב אישור חלקה השני של בקשת ההיתר, בטענה שמדובר ב"מיצוי הליכים ובירור מוקדם", אולם מגעים אלו בוצעו שנה לאחר מעשה, ושיקפו יותר מכל את עמידתה של המשיבה על עמדתה המקורית. בנסיבות אלו, אין לראות את פניותיה החוזרות של המערערת כפתיחה מחודשת של הנושא, כזו ש'מאפסת' את השיהוי (ראו והשוו: עניין אלעוברה, פסקה 7 והאסמכתאות שם). אף לא מצאתי כי קיים חשש מפני פגיעה בעקרון שלטון החוק, שעשוי להצדיק בכל זאת דיון בעתירה (ראו: עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 30-27 (28.12.2014)). אין ממש גם בטענת המערערת שלפיה עתירתה הופנתה למעשה נגד חשבון האגרות שהונפק ביום 20.10.2025, וכי בהתאם, "צריך היה לבחון את העתירה לא באספקלריה של שיהוי, אלא באספקלריה של עתירה מוקדמת". כידוע "מושכלות ראשונים הם כי גדרי המחלוקת בין בעלי הדין נקבעים על פי כתבי הטענות המוגשים על ידם" (עע"מ 9317/05 משאבות השלום בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "יזרעאלים", פסקה 21 (26.10.2010)). בענייננו, מסגור ההליך ככזה המופנה נגד חשבון האגרות מיום 20.10.2025, כמו גם הטענה כי מדובר בעתירה מוקדמת "שמתקיימים טעמים מיוחדים לדון בה", הועלו לראשונה בשלב הערעור. די בכך על מנת לדחות את הטענה. הרבה למעלה מן הצורך אוסיף, לגוף הדברים, כי כתב העתירה כשלעצמו נעדר כמעט כל התייחסות לחשבון האגרות הסופי, וכי המערערת עצמה התייחסה לחשבון מיום 7.6.2023 כ"חשבון אגרות הבניה השנוי במחלוקת" – ללמדך, כי אף לשיטתה, זהו החשבון שבלב ההליך. למותר להבהיר, כי אין באמור משום הבעת עמדה בדבר אפשרותה של המערערת להגיש עתירה נפרדת כנגד חשבון האגרות מיום 20.10.2025. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, א' סיוון תשפ"ו (17 מאי 2026). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט