פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 7559/17
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 7559/17
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט א' שהם
כבוד השופט ג' קרא
העותרת:
ח.מ. תרבוטון (1994) בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. רון נמט
2. בית הדין הארצי לעבודה
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת:
עו"ד בנימין הנר
בשם המשיב 1:
עו"ד משה לין
פסק-דין
השופט א' שהם:
1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המורה על ביטולו של פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים: ס' דוידוב-מוטולה; ר' פוליאק; ו-ח' אופק גנדלר, נציג הציבור (עובדים) מר נ' מאיר; ונציג הציבור (מעסיקים) מר ע' ליפשיץ), בע"ע 28282-07-16, מיום 12.7.2017. בגדרו של פסק הדין נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו (כב' השופטת נ' רות ונציגת ציבור העובדים, הגב' נ' פרידמן), בסע"ש 38004-05-14, מיום 2.6.2016, אשר חייב את העותרת לשלם למשיב 1 בעבור עבודה בשעות נוספות.
רקע והליכים קודמים
2. העותרת היא חברה מוגבלת במניות, בעלת רשת חנויות לציוד משרדי, צעצועים ואביזרי לימוד. בתקופה הרלוונטית לעתירה דנן, הפעילה העותרת 6 חנויות בערים שונות בארץ. המשיב 1 (להלן: המשיב) החל לעבוד בעותרת ביום 24.8.2011, כמנהל חנות הממוקמת בעיר כפר סבא. בחלוף שנה לאחר תחילת עבודתו בעותרת, עבר המשיב לנהל חנות אחרת השייכת לעותרת, בעיר פתח תקווה. כנטען, למשיב שולם "שכר גלובלי" בגין עבודתו, ולא שולמה לו תמורה בעבור עבודה בשעות נוספות, וזכויות סוציאליות נוספות. ביום 1.12.2013, הודיע המשיב בעל פה על התפטרותו מהעותרת, וזאת לטענתו, כפועל יוצא מהעובדה כי העותרת לא הפקידה את ההפקדות הנדרשות לקופת הגמל, חרף התראות שהמשיב נתן לה. לאחר זאת, ביום 17.12.2013, מסר המשיב הודעה בכתב על סיום עבודתו, החל מיום 16.1.2014.
3. בהמשך, ביום 21.5.2014, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו (להלן: בית הדין האזורי), לתשלום פיצויי פיטורין וגמול בעבור עבודה בשעות נוספות, וכן לתשלום בגין זכויות סוציאליות נוספות. ביום 2.6.2016, ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, שבגדרו נקבע, בין השאר, כי המשיב זכאי לתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות, בסך של 65,682 ₪. בית הדין האזורי דחה את טענת העותרת, לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) לא חל על המשיב, בקובעו כי אין לקבל את הטענה לפיה סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה – אשר דן בחריג לחוק בעניינם של עובדים בתפקידי הנהלה, או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי – ישים בעניינו של המשיב. בית הדין האזורי קבע, בהקשר זה, כי לא נטען ולא הוכח שהמשיב היה שותף להתוויית המדיניות הניהולית והעסקית של העותרת; או כי הייתה למשיב השפעה על החלטות ניהוליות שהתקבלו בעותרת, הנוגעות לכלל החנויות ברשת, להבדיל מהחנות הספציפית, שאותה הוא ניהל. עוד הובהר, כי ניתן ללמוד על כך שהמשיב לא שימש בתפקיד ניהולי, או נשא במשרה הדורשת מידה מיוחדת של אמון אישי, גם מגובה שכרו החודשי; מההיקף המצומצם של זכויותיו הסוציאליות; ומעצם העובדה, כי לא הוצג בפני בית הדין האזורי הסכם המגדיר את המשיב כ"מנהל", אשר עבודתו אינו כפופה לחוק שעות עבודה ומנוחה. בית הדין האזורי קבע בנוסף, כי אין בעובדה שהמשיב לא החתים כרטיס נוכחות, מאחר שהוא לא נדרש לעשות כן על ידי העותרת, כדי ללמד על תחולתו של החריג לחוק.
העותרת הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי). ביום 12.7.2017, דחה בית הדין הארצי את ערעורה של העותרת, בקובעו כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בית הדין הארצי קבע עוד, כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצאה כל עילה להתערב בו. נוסף לכך, הושתו על העותרת הוצאותיו של המשיב בערעור, בסך של 7,500 ₪.
מכאן העתירה שלפנינו.
תמצית העתירה ותגובת המשיב
4. בגדרה של העתירה דנן נטען, כי פסק דינו של בית הדין הארצי סותר את פסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע(ארצי) 165/06 אלדר – ק.ש. אוטו סנטר בע"מ (15.6.2010) (להלן: עניין אלדר), שם נקבע כי המערער שם לא הוכיח את תביעתו, כיוון שלא הגיש דו"חות נוכחות ממוחשבים בהתייחס לכל תקופת עבודתו, ואין לקבל את רישומיו, לנוכח העובדה כי הייתה לו אפשרות להחתים כרטיס נוכחות. נטען בנוסף, כי המשיב שימש במשרת אמון, אך הוא הפר אמון זה "ברגל גסה", כאשר לא ניהל רישום שעות עבודה או חופשות, "ולא דאג לנהל את החנות בצורה סבירה". זאת, לגרסתה של העותרת, חרף העובדה שהועמד לרשותו של המשיב שעון נוכחות, ו"היה ברור כי יש להחתים שעון", כאשר המשיב עצמו היה האחראי על החתמת כרטיסי הנוכחות על ידי העובדים, בחנות אותה הוא ניהל. לטענת העותרת, שגו בתי הדין לעבודה בכך שלא התייחסו לעובדה זו, וכן לא נימקו את ההחלטה לחייב את העותרת לשלם למשיב בגין ביצוע שעות נוספות, בעוד שהמשיב החליט על דעת עצמו שלא להחתים כרטיס נוכחות, ולא דרש כי תשולם לו תמורה בעבור עבודה בשעות נוספות, במהלך תקופת העסקתו. על יסוד האמור, התבקש בית משפט זה להורות על ביטולם או על "תיקונם הממשי" של פסקי הדין שניתנו בעניינה של העותרת בבתי הדין לעבודה.
בתגובתו המקדמית של המשיב לעתירה נטען, כי יש לדחותה, שכן היא מהווה "ניסיון לגלגול שלישי של הסכסוך", לאחר שטענותיה של העותרת, כפי שהועלו במסגרת עתירה זו, נדחו על ידי בתי הדין לעבודה. לטענת המשיב, פסק הדין בעניין אלדר ניתן בשנת 2006, ושם נפסק כי העובד הועסק במשרת אמון, כך שבהתאם לסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, הוא אינו זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות. עוד נקבע בעניינו של אותו עובד, כי הימנעותו משימוש בשעון הנוכחות הייתה בעוכריו, שעה שהגיש תביעה לקבלת תמורה בעבור שעות נוספות. זאת, להבדיל מהמשיב, אשר על פי קביעותיו של בית הדין האזורי, לא הועסק במשרת אמון, ולא החתים כרטיס נוכחות משום שלא נדרש לעשות כן על ידי העותרת. נטען בנוסף, כי בשע"מ (ב"ש) 19920-05-10 מדינת ישראל- משרד התעשייה המסחר והתעסוקה – א. דינמיקה שירותים 1990 בע"מ (29.1.2013) נקבע, כי החובה הקבועה בחוק לנהל פנקס שעות עבודה, היא חובה המוטלת על המעביד עצמו. משכך נטען, כי מעביד, אשר לא תיעד את שעות העבודה של עובדיו, או חייב את העובד לתעד את שעות העבודה הנוספות – יידרש לשלם בהתאם לתיעוד שהוצג על ידי העובד עצמו. המשיב הוסיף וטען, כי קביעותיו של בית הדין האזורי, בנוגע לתשלום למשיב עבור עבודה בשעות נוספות, הן מנומקות, ולא נפל דופי בפסק דינו של בית הדין הארצי, אשר אימץ קביעות אלו, ולא מצא מקום להתערב בהן.
דיון והכרעה
5. לאחר שעיינו בעתירה, ובתגובתו המקדמית של המשיב, הגענו לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות.
6. הלכה מושרשת היא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, והוא לא יתערב בפסיקתו, אלא במקרים חריגים ובמשורה, מקום שנפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 3812/17 אדיב נ' בית הדין הארצי לעבודה (20.7.2017); בג"ץ 5356/17 לוי נ' בית הדין הארצי לעבודה (25.10.2017)). העתירה דנן אינה עומדת באמות המידה האמורות, ומטעם זה בלבד, דינה להידחות.
7. נוסיף עוד, כי טענותיה של העותרת נבחנו על ידי בתי הדין לעבודה, אשר דחו אותן לגופן. בית הדין האזורי קבע, לאחר שבחן את ראיות הצדדים ונדרש לטענותיהם, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על המשיב, אשר לא הועסק על ידי העותרת במשרת אמון. לפיכך נקבע, כי המשיב זכאי לקבלת תמורה בגין ביצוע עבודה בשעות נוספות, בהתאם לגרסתו באשר להיקף העסקתו, למעט קיזוז מחצית השעה בכל יום עבודה, בזמן הפסקת האוכל. לא מצאנו טעם מבורר להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, אשר אימץ את קביעותיו אלה של בית הדין האזורי.
8. העתירה נדחית, אפוא.
העותרת תישא בהוצאותיו של המשיב בסכום של 2,500 ₪.
ניתן היום, י' בחשון התשע"ח (30.10.2017).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17075590_I02.doc יא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il