פואד משני נ. מוחמד סלאמה משני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 74459-02-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר המערער: פואד משני נגד המשיבים: מוחמד סלאמה משני ו-47 אח' ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' שילה) בת"א 48455-05-21 מיום 21.12.2025 בשם המערער: עו"ד סאמי ארשיד פסק-דין השופט חאלד כבוב: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' שילה) בת"א 48455-05-21 מיום 21.12.2025, במסגרתו נמחקה על הסף תביעתו של המערער. רקע ההליך מושא ערעור זה נסוב סביב שאלת הזכויות במקרקעין בחלקה בשכונת שועפט שבצפון ירושלים (להלן: החלקה). בעל הזכויות הרשום בחלקה הוא סלאמה מוסטפא סלימן אלמשני ז"ל (להלן: המנוח). לדברי המערער, אשר מתגורר בחלקה, המנוח הוא אביו, ומשיבים 1–47 נמנים עם יורשיו של המנוח. ביום 24.05.2021 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בירושלים ובה ביקש פסק-דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של החלקה. בתביעתו טען המערער כי המנוח הוא אביו, שהעביר לו את הזכויות עליה לפני מותו. כמו כן, טען כי משיבים 18, 20, 22 ו-23 הסיגו גבול בחלקה וגרמו לנזק לרכושו, ועתר למתן צו מניעה האוסר עליהם לבצע כל פעולה בחלקה וכן אוסר על כניסתם אליה. בהחלטה מיום 22.12.2021, קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת הבכירה מ' פורר) כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי, זאת שכן הסעד המבוקש בתביעה הוא סעד הצהרתי בדבר בעלות במקרקעין המצויים בהליכי הסדר. על-כן, ובהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, התביעה הועברה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בהתאם לכך, הוגשו לבית המשפט המחוזי כתבי הגנה מטעם המשיבים ונקבע כי דיון בתיק ייערך בחודש דצמבר. ביום 20.12.2022 נערך דיון בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ), ובסופו ניתנה החלטה לפיה על המערער להגיש כתב תביעה מתוקן שיכלול את כל יורשיו של המנוח וכן לצרף צווי ירושה המעידים על זהות היורשים. כמו כן, נקבע שיש לקיים 'הליך להוכחת זהות' בפני פקיד הסדר המקרקעין שלפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקיד ההסדר), על מנת לקבוע האם המנוח הוא אכן אביו של המערער, זאת לאור העדר מספר זהות לצד שמו של בעל הקרקע בלוח התביעות. ביום 19.06.2023 הגיש המערער כתב תביעה מתוקן שכלל 49 נתבעים, שהם, לטענתו, יורשיו של המנוח, ויורשי יורשיו ככל והיורשים נפטרו. אל כתב התביעה צורפו צווי ירושה של המנוח ושל אחד מבניו אשר ניתנו על-ידי בית הדין השרעי שבמזרח ירושלים. עם זאת, ביום 17.09.2025 הוגשה הודעת עדכון מטעם המערער, בה טען כי לעמדתו אין כל צורך בצירוף צווי ירושה, שכן מדובר בבקשה לאכוף עסקת רכש מקרקעין ולא בבקשה להכיר בזכויותיו כיורש. יצוין, כי ביום 24.01.2024 ציין פקיד ההסדר בפני בית המשפט כי המערער טרם החל בהליך הוכחת הזיהוי, ואולם בהודעתו מיום 17.09.2025 ביקש המערער לבצע את הליך הזיהוי הנדרש כחלק מההליך בבית המשפט. ביום 21.12.2025 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' שילה) אשר מחק את התביעה על הסף. בעיקר הדברים נקבע כי לא עלה בידו של המערער להמציא את המסמכים הנדרשים לבירור התביעה. בית משפט קמא הבהיר כי תביעתו של המערער עניינה בסעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים של החלקה. לאור כך, מדובר בתביעה המבקשת לגרוע מנכסי המנוח, שכעת מהווים עיזבונו. משכך, הובהר כי על-מנת לנהל את ההליך, על המערער להידרש לכל יורשי המנוח, שכן קבלת התביעה עלולה לגרוע מזכויותיהם. הדרך להוכיח מי הם יורשיו של המנוח היא באמצעות צווי ירושה, והמערער לא המציא את כלל הצווים הנדרשים, ואלה שהמציא נעדרים תוקף משפטי. לצד זאת עמד בית משפט קמא על הזמן הממושך שעבר מאז ניתנה ההחלטה שלפיה יש להגיש את צווי הירושה, ועל כך שהמערער בחר שלא לקיים את ההחלטה במשך שלוש שנים. גם בנוגע להליך הזיהוי הובהר כי לאורך תקופה ממושכת זו לא פנה המערער לפקיד ההסדר לטובת קיומו, ורק בשנת 2025 עמד על רצונו לקיים את הליך הזיהוי כחלק מההליך בבית המשפט. לבסוף, הובהר כי אין מקום להמשיך לנהל את התביעה במצב דברים זה, אך משמדובר במחיקה בלבד, אין מניעה שמהמערער יגיש מחדש את תביעתו, לאחר שמכלול המסמכים יהיה בידיו. הערעור מכאן הערעור שלפניי, בו שב המערער על טענתו לפיה כלל אין צורך בצווי ירושה לשם בירור התביעה. המערער טען שהנטל שהוטל עליו, לצירוף כלל היורשים וצווי הירושה בעניינם, חורג מהדרישות הקיימות בדין הקיים ואף יוצר תקדים בעייתי. בהמשך, עמד המערער על הקושי הגלום בהבאת צווי הירושה הנדרשים וזאת בשים לב לכך שקיימים יורשים שאינם מתגוררים בישראל. לטענתו, פסק הדין של בית המשפט המחוזי "הציב מחסום בלתי עביר" בפניו, מבלי שניתן משקל ראוי לפסיקה המעידה על מגמת ריכוך בדרישת צירוף כלל הנתבעים להליך. עוד נטען כי בית המשפט לא ציין בעבר כי על צווי הירושה להיות תקפים בישראל, ומשכך לא ניתן לזקוף לחובתו עניין זה בפסק הדין. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט עת נתן משקל להיעדר הליך זיהוי, שכן המערער הביע את רצונו שהליך הזיהוי יתקיים כחלק מהדיון בתובענה. עוד נטען כי היה מקום לברר תביעה זו בבית משפט השלום תוך התמקדות בהסגת הגבול. יוער כבר כעת כי טענה זו עומדת בסתירה לסעד שהתבקש מראשית הדרך – בעלות במקרקעין. לבסוף, נטען כי המקרקעין מושא התביעה כלל אינם חלק מעיזבונו של המנוח וגם משום כך, לדבריו, אין צורך בצווי ירושה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות אף בלא צורך בתשובה, שכן "אין לערעור סיכוי להתקבל", ואציע לחבריי כי כך נעשה מכוח סמכותנו בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). כידוע, תקנה 46(א) לתקנות קובעת כי בית המשפט רשאי בכל עת להורות על צירוף או מחיקה של בעל דין להליך. תקנה זו החליפה במובן זה את תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות). תקנות אלו פורשו בפסיקה, והובהר כי בעל דין נדרש כצד להליך, מקום בו פסק הדין עלול לחייב את אותו אדם או לפגוע בזכויותיו, וזאת מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את עמדתו על כך. דגש מיוחד ניתן על הליכים שעניינם תביעת בעלות על נכס, אשר עלולים לעורר מחלוקות בעתיד מקרה בו צדדים שמושפעים מתוצאת ההליך לא לקחו בו חלק (רע"א 10380-08-24 סעיד נ' האופוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 11 (19.09.2024) (להלן: עניין סעיד); רע"א 1491/24 גבאי נ' קפיטולניק, פסקה 15 (13.05.2024)). היעדרות צדדים אלו מההליך אף עלולה למנוע מבית המשפט לפסוק "ביעילות ובשלמות" (תקנה 24 לתקנות הישנות). בתביעה שעניינה בעלות במקרקעין, במקרה בו בעל הקרקע נמצא בין החיים, ברור לכל כי הוא מהווה "בעל דין נדרש" וכי עליו להתייצב ולהביע עמדתו באשר להעברת הרישום. מקרה בו בעל הקרקע נפטר, נקבע כי יש לצרף לתביעה את יורשיו (עניין סעיד, בפסקה 15). זאת, שכן יורשי המנוח הם אלו שזכויותיהם עלולות להיפגע; וקיים קושי לנהל תביעה מבלי לקבל את עמדתם (ראו והשוו: רע"א 4197/19 קסום נ' חסן, פסקה 5 (09.09.2019) (להלן: עניין קסום)). הדעת נותנת כי עניין זה חל גם על יורשי היורשים ככל והיורשים אינם בחיים עוד. הדרך לקבוע מי הם יורשיו של אדם היא באמצעות צווי ירושה תקפים, שניתנו על-ידי הרשות המוסמכת לכך (סעיפים 66(א), 69(א) ו-73ד לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; ע"א 7717/20 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון אחמד (20.03.2025)). בענייננו, אין כל מחלוקת שהמערער טרם הצליח לאתר את כלל יורשיו של המנוח, כפי שאף עולה מכתב הערעור עצמו. כפי שקבע בית משפט קמא, צווי הירושה שהוגשו עבור המנוח ובנו אחמד נעדרים תוקף משפטי. בנוסף, המערער עצמו מודע לכך שלמנוח ישנם יורשים אשר לא צורפו לכתב התביעה (דוגמה לכך הם ילדיה של אמנה, בתו של המנוח). כמו כן, חלק מהמשיבים שנוספו לתביעה, נוספו מבלי שצורף צו ירושה שמוכיח כי הם יורשיו של המנוח, וממילא גם לא צו המוכיח כי אלו הם כל יורשיו של המנוח. לצד זאת, הליך הזיהוי של המנוח כאביו של המערער טרם הושלם (וזאת אף אם אניח לטובת המערער כי הדבר אינו באשמתו). לבסוף, הטענה לפיה החלקה אינה חלק מעיזבון המנוח, ועל-כן לא מצריכה צווי ירושה, נטענה בעלמא. לאור הפגמים האמורים, בדין קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לקיים את התביעה במתכונתה הנוכחית, ולא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו. כפי שהבהיר בית משפט קמא, ככל והמערער ירצה בכך, יוכל לשוב ולהגיש את תביעתו בעתיד. הגם שהמערער אמנם הצביע על קשיים ניכרים באיתור היורשים, תוצאה של נסיבות המקרה, באלה כשלעצמם אין כדי לייתר את הדרישה בדין לצירוף המשיבים הרלוונטיים – דרישה שתכליתה למנוע פגיעה בזכויותיהם של מי שעלולים להיות מושפעים מההליך. במאמר מוסגר אציין כי קושי באיתור יורשיו של אדם אינו נושא שהתעורר לראשונה בעניין זה. כידוע, כפי שנקבע בפסיקה, ומבלי שאביע עמדה בשאלה האם הדבר הולם במקרה זה, פתרון אפשרי במקרה בו קיימת מחלוקת בדבר זהות יורשיו של המנוח, הוא מינוי מנהל עיזבון (עניין קסום, בפסקה 6). אשר לטענת המערער שעניינה הסגת גבול. לעמדת המערער, ההליך דנן עוסק בהסגת גבול ועל-כן יש לנהל אותו בבית משפט השלום. טענה זו עומדת בסתירה לתביעתו המקורית של המערער, שכן המערער עצמו הוא שעתר, כבר בראשית ההליך, לסעד של רישום כבעל המקרקעין. לא זו אף זו, טענה זו מנוגדת לכתב הערעור עצמו המבקש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי ולדון בסעד הצהרתי של בעלות. בעניין זה יוער, כי ככל וירצה המערער להגיש תביעה הנוגעת להסגת גבול בלבד, יוכל לעשות כן בהליך נפרד. בירור זה אינו כרוך בהכרח בהוכחת בעלות, שכן הדין מעניק הגנה מסוימת גם למחזיק בקרקע ולא רק לבעליה (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 836 (2003)). משאלו פני הדברים, עולה כי ככל שנפל פגם, הרי שהוא נפל בכתב התביעה של המערער ולא בפסק דינו של בית משפט קמא. נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי אין לערעור שלפנינו סיכוי להתקבל. משכך, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ד' סיוון תשפ"ו (20 מאי 2026). דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט