בני סלע נ. שרות בתי הסוהר

פסק-דין בתיק רע"ב 7183/16 בבית המשפט העליון רע"ב 7183/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המבקש: בני סלע נ ג ד המשיב: שרות בתי הסוהר בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל) בעת"א 53996-04-13 מיום 17.8.2016 בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: עו"ד שרון אבירם פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. המבקש נושא בעונש של כ-40 שנות מאסר בגין עבירות מין ובריחה ממשמורת חוקית. המבקש הגיש עתירת אסיר לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד במסגרתה ביקש שמסמכים שהוא שולח לגורמים משפטיים ולצדדים להליכים משפטיים שהוא צד להם, יישלחו כדואר רשום על חשבון שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) ושיתרת המסמכים ישלחו בדואר רגיל על חשבון שב"ס – וזאת בשל היותו אסיר נזקק. ביום 7.8.2013 בית המשפט (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) א' טל) קיבל את העתירה בחלקה והורה למשיב לאפשר למבקש לשלוח מסמכים משפטיים על חשבון שב"ס לבתי משפט; לשכות הוצאה לפועל; וכן לצדדים להליכים משפטיים שהמבקש צד להם – שכן מסמכים אלה טעונים אישורי מסירה ואי הגעתם ליעדם עלולה לפגוע בהליכים משפטיים של המבקש (להלן: העתירה המקורית). 2. על רקע החלטה זו, הגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד בקשה לביזיון בית המשפט, שבה נטען כי קציני שב"ס אינם שולחים בדואר מסמכים מטעמו כפי שהורה בית המשפט. בית המשפט (כב' הנשיא א' טל) קבע כי ההחלטה שעליה מסתמכת הבקשה ניתנה על ידי בית המשפט לגבי גורמי שב"ס בכלא איילון – שם שהה המבקש במאסר בזמן הגשת העתירה המקורית – ואילו טענות המבקש בעתירתו נושא הבקשה דנן מכוונות כלפי קצין האסירים בכלא אשל, שם נמצא המבקש במאסר כעת. משכך קבע בית המשפט, מבלי להכריע בטענות המבקש לגופן, כי על המבקש להגיש עתירה בעניין לבית המשפט המחוזי באר שבע אשר כלא אשל נמצא בתחום שיפוטו, ומחק את העתירה נושא הבקשה דנן "מחוסר רלוונטיות". 3. מכאן הבקשה שלפניי. בבקשתו חוזר המבקש על טענתו כי המשיב לא מילא אחר החלטת בית משפט קמא, בכך שלא שלח תכתובות מטעמו בדואר לבית המשפט. עוד טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בכך שמחק את הבקשה והורה למבקש להגיש עתירה חדשה לבית המשפט המחוזי באר שבע; וכי יש להחזיר את הדיון בבקשה לבית משפט קמא, לרבות לפני הרכב שיפוטי אחר. כמו כן, התבקש כי להליך זה יצורף מבקש נוסף שבעניינו התקבלה "החלטה דומה". 4. המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף משום שאינה עומדת באמות המידה המקובלות, שכן היא פרטנית ואינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. לגופו של עניין, טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות שכן הסמכות לדון בעניינו של המבקש אכן מסורה לבית המשפט באזור השיפוט שבו מוחזק המבקש. המשיב טוען כי אין "ולו דבר" בין בקשתו הנוכחית של המבקש לביזיון בית משפט לבין העתירה המקורית משנת 2013 שבמסגרתה הוגשה הבקשה דנן – כיוון שבעוד שבמרכז עתירתו המקורית עמדה טענתו שבשל מצבו הכלכלי על שב"ס לשאת בעלויות שליחת מסמכיו המשפטיים, בקשתו מתייחסת להתנהלות גורמי שב"ס בכלא אשל מבלי שצוין שזו נובעת מהעלות הכלכלית הכרוכה בשליחת מסמכיו. משכך, טוען המשיב כי אם המבקש מעוניין להביא טענותיו לבירור משפטי, עליו לעשות כן במסגרת עתירה חדשה בפני בית המשפט במחוז שבאזור שיפוטו ממקום בית הכלא בו הוא נמצא. בצד זאת, מציין המשיב כי היה מקום במקרה דנן להורות על העברת העתירה לבית המשפט המוסמך תחת למחקה. 5. לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. סמכותו של בית המשפט לדון בעתירת אסיר קבועה בסעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה), שלפיו אסיר רשאי להגיש עתירה הנוגעת למאסרו "לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו הוא מוחזק"; ובהתאם לתקנה 1 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980, שלפיה בית המשפט שאליו תוגש עתירת אסיר לפי סעיף 62א לפקודה הוא "בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו מוחזק העותר". תכליותיו של הסדר זה הן יעילות דיונית ונוחות בהגעה לבית המשפט עבור שב"ס כמו גם עבור האסירים (השוו רע"ב 5895/14 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (25.11.2014)). תכליתן של הוראות פקודת בזיון בית משפט (להלן: פקודת הבזיון) היא להביא לידי כך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מהכוח אל הפועל (עע"ם 1806/12 עיריית קרית אתא נ' הרשקו, פסקה 9 (7.6.2015); רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פסקה 8 (14.12.2004)). הסמכות השיפוטית להטיל סנקציה לפי פקודת הבזיון מסורה לערכאה השיפוטית שנתנה את הצו שנטען שהופר, או לערכאת הערעור אם הראשונה החליטה שלא להעניק צו כמבוקש (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 705 (2013); משה קשת ביזיון בית-משפט 194 (2002)). כמו כן, כלל הוא כי "דיני ביזיון בית המשפט בנויים על פנייה חוזרת אפשרית לאותה ערכאה" (שם, בעמ' 195); וכי "פקודת הבזיון [...] מהווה מסגרת המאפשרת אכיפה של צווים שיפוטיים באמצעות הסמכתו של בית המשפט הנוגע בדבר להטיל סנקציות [...] עד לקיומו של הצו" (רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (8.7.2013); ההדגשה הוספה – ע' פ'). סבורני כי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד היה מוסמך להכריע בטענות המבקש לפי פקודת הבזיון, שכן אלו נגעו לעתירה המקורית שהתנהלה לפניו בעניינו של המבקש. תוצאה זו אף נתמכת בטעמים של יעילות דיונית שכן בית המשפט שדן בעתירה המקורית נושא הבקשה מצוי בפרטי ההליך. אשר על כן, היה מקום כי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ידון בעתירה לגופה, תחת מחיקתה. לפיכך, הערעור מתקבל. העתירה תוחזר לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שיחליט בה כחוכמתו, בלא שאנו מביעים כל עמדה ביחס לטענות המבקש לגופן. הבקשה לצירוף מבקש נוסף להליך, נדחית. הערעור מתקבל אפוא. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה בשבט התשע"ז (‏21.2.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16071830_M07.doc שו מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il