מלכיאל שרבט נ. שלום שרבט

פסק-דין בתיק רע"א 3888/04 בבית המשפט העליון רע"א 3888/04 בפני: כבוד המשנה לנשיא א' מצא כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל המבקש: מלכיאל שרבט נ ג ד המשיבים: 1. שלום שרבט 2. יצחק שרבט 3. בנימין שרבט 4. מנשה שרבט 5. אחים שרבט חברה לבניין בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק פש"ר 25/93 (בש"א 1325/04) שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר נ' אפל דנון תאריך הישיבה: ה' בתשרי תשס"ה (20.9.04) בשם המבקש: עו"ד י' נחושתן, עו"ד י' אלתר-חמו בשם המשיבים: עו"ד י' עזיאל, עו"ד ר' נבון פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. השאלה הניצבת במרכזה של בקשת רשות הערעור שבפנינו, לגביה הסכימו הצדדים כי נדון בה כבערעור, הינה האם יש להיזקק להליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט ולכוף את המשיבים בקנס או במאסר לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.4.93, לפיה ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין הצדדים, שעל פי סעיף 4 שלו על המשיבים לגלות מסמכים שבידיהם ולהציגם בפני מומחים לצורך הערכת שווי הנכסים של המשיבה 5. 2. בקשת הרשות לערער הוגשה על ידי מלכיאל שרבט נגד ארבעת אחיו, שלום, יצחק, בנימין ומנשה שרבט ונגד המשיבה 5, חברת אחים שרבט חברה לבניין בע"מ. הבקשה נדונה בהסכמת הצדדים כערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ד"ר נ' אפל-דנון) בתיק פש"ר 25/93 (בש"א 1325/04). עיקרי העובדות 3. האחים שרבט נתונים בסכסוך רב שנים הנוגע לענייני רכוש. בתחילת שנת 1993 עתר המערער, במסגרת תיק פשיטת רגל, לפרוק החברה וכן בבקשה למתן סעד להסרת קיפוח לפי סעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983. הסדר הפשרה ופסק-הדין שאישר את ההסדר עומדים במרכז הדיון שבפנינו. בית המשפט המחוזי קבע, כי עובדות המקרה היו כלהלן: (א) ביום 1.4.93 הושג הסדר פשרה בין המערער לאחיו, המשיבים 1-4. ההסדר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק-הדין הראשון) במסגרת תיק פש"ר 25/93. בהסדר נקבע כי על המשיבים לשלם למערער את שווי חלקו בחברת האחים שרבט חברה לבניין בע"מ (להלן: החברה) וכן את שווי זכויותיו הנובעות מטענתו שנכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים אחרים של המשיבים או תאגידים של מי מהם. בסעיף 4 לפסק-הדין נקבע כדלקמן: "המומחים יקבעו את השווי על ידי בדיקת ספרי החברה וכל מסמך או חומר שימצאו לנחוץ לצורך כך, והצדדים יעמידו לרשות המומחים את החומר שיבקשו, כאמור, לאחר שישמעו את כל טענות הצדדים והסבריהם לכל דבר ועניין שיתעורר במהלך קביעת השווי וזיהוי הנכסים של החברה לרבות טענות שנכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים אחרים של המשיבים או תאגידים של מי מהם, וטענות של המשיבים כי נכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים של מלכיאל, שהטענות הנ"ל מוכחשות על-ידי שני הצדדים". (ב) לאחר שהמומחה מטעם המערער לא קיבל מהמשיבים את המסמכים שביקשו, שב המערער ופנה לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לפירוק בתיק פירוק 5/94. ביום 19.4.94 הגיעו הצדדים להסדר נוסף שקיבל תוקף של פסק-דין ובו חזרו והתחייבו לקיים את ההסדר מיום 1.4.93 (להלן: פסק הדין השני). משלא המציאו המשיבים את המסמכים הנדרשים, על אף האמור בפסק הדין השני, פנה המערער ביום 9.11.00 לבית המשפט המחוזי בה"פ 286/00, בה עתר, בין היתר, למינוי מומחה מכריע וביקש לחייב את המשיבים ליתן לו את מלוא המידע על-פי ההסדר ופסק הדין שעל פיו, ובכלל זה את כל הספרים והמסמכים הנוגעים לכל התאגידים שהיו בשליטתם של המשיבים עד ליום 3.12.93, לרבות עסקאות של החברה עם אותם תאגידים. בהסכמת בעלי הדין, מינה בית המשפט ביום 19.3.02 את כב' השופט בדימוס שלום ברנר למומחה מכריע. (ג) ביום 4.7.02 הגיש המערער בקשה "דחופה" לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון), בה נטען כי המשיבים מסרבים להמציא את המסמכים המבוקשים על-פי סעיף 4 לפסק-הדין הראשון. בהחלטתו מיום 1.10.02 הורה בית המשפט, על פי נוסח סעיף 4 לפסק הדין, כי המומחים יפגשו ויחליטו מהם המסמכים שעל בעלי הדין להעמיד לרשותם. המומחים לא נפגשו ולא הגיעו להסכמה באשר למסמכים הנדרשים לצורך עבודתם המשותפת. זאת, על אף בקשות חוזרות ונשנות של המומחה מטעם המערער ועל אף מספר החלטות שיפוטיות שניתנו בעניין במסגרת הבקשה, שבעיקרן מורות למומחים להיפגש ולהודיע לצדדים מה הם המסמכים הדרושים להם לצורך קביעת שווי חלקו וזכויותיו של המערער בחברה. (ד) בצר לו, פנה המערער פעם נוספת לבית המשפט ביום 9.2.04 בבקשה דחופה לכוף על המשיבים לקיים את ההסדר ואת פסק הדין שאישר אותו וליתן החלטה בבקשה לביזיון בית המשפט (בש"א 1325/04). החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.3.04 בבקשה זו היא נשוא הערעור שבפנינו. החלטת בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי סקר בהחלטתו בהרחבה ובפרוט את כל הבקשות, הדיונים וההתכתבויות בין בעלי הדין, כמו גם את תשובות המשיבים לבקשותיו של המומחה מטעם המערער לגלות את המסמכים. בית המשפט דחה את טענות המשיבים לפיהן המסמכים המבוקשים אינם רלבנטיים ואת טענתם כי דרישת המערער בעניין המסמכים כוללנית מדי ואין להיעתר לה. בית המשפט קבע, כי המשיבים החליטו למעשה שלא לגלות שום מסמך למערער או למומחים מטעמו ודבקו בהחלטה זו בהתמדה, בהימנעותם מלמסור את המסמכים במשך שנים. עוד קבע, כי המשיבים פעלו בחוסר תם לב, שאחרת היו ממציאים את אותם מסמכים שלדעתם רלוונטיים לקביעת השווי כאמור ולא היו נמנעים באופן גורף מלהיעתר לפניית המערער. בית המשפט דחה את טענתם של המשיבים לפיה הם גילו את המסמכים הרלבנטיים ואת טענתם כי המערער מנסה "לדוג" מסמכים שאינם נוגעים לסכסוך. בית המשפט קבע, כי טענת המשיבים, לפיה קיבל המערער מידם חלק מהמסמכים אינה פוטרת אותם מלהמציא את אותם מסמכים שלא מסרו לו ואשר הם מגלים התנגדות ממושכת למסירתם. בית המשפט דחה מכל וכל את טענת המשיבים, שהושמעה לראשונה בבוקר יום הדיון, כי המסמכים המבוקשים הושמדו, ואף ציין כי המשיבים מנועים מלטעון טענה זו בשלב כה מאוחר של הדיונים. הטענה לא הועלתה במשך שנים מאז חתימת ההסדר, אז היו לשיטתם המסמכים קיימים, וחלק מהם אף הוצגו בפני רואה החשבון מטעם המערער. דרישת המשיבים כי המערער יפרט מהם המסמכים הנדרשים מלמדת על כך שהמסמכים אכן קיימים והיה עליהם לגלותם. בית המשפט הגדיר את טענת המשיבים כי המסמכים הושמדו כ"טענה הגובלת בזלזול מוחלט בהליכי המשפט ובחוסר תום לב" וקבע כאמור, כי אין לקבלה. בית המשפט הגיע למסקנה חד משמעית כי בנסיבות העניין, אין ספק שקיימת הצדקה להפעיל את פקודת הביזיון בגין התנהגות המשיבים כפי שפורטה. יחד עם זאת, בית המשפט הפנה בהחלטתו לפסיקת בית משפט זה לפיה אין להיזקק להליכי ביזיון אם קיימת דרך אחרת לביצוע הצו השיפוטי (ראו: בג"ץ 490/82 בנק לאומי בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לז(4) 578, 586). בית המשפט המחוזי סבר, כי במקרה דנן לא ניתן לנקוט הליכי ביזיון היות שתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מאפשרות נקיטת הליכים חמורים פחות. בית המשפט הפנה להוראת תקנה 122 לתקנות, הקובעת סנקציה כנגד מי שהפר צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים, על דרך של מחיקת כתב טענותיו ומתן פסק דין. ההוראה בתקנה 122 הינה הוראה ספציפית הדוחה הוראה כללית ולכן לשיטת בית המשפט המחוזי, יש לפעול בהתאם לתקנה 122 לתקנות ולא בהתאם לפקודת הביזיון. על בסיס האמור נדחתה בקשת המערער, תוך שבית המשפט ציין כי באפשרותו של המערער לטעון להפרת הצו על פי תקנה 122 בהליך הבוררות או בכל פורום אחר. בית המשפט הטיל הוצאות לדוגמא על המשיבים בשל התנהגותם. טענות המערער 5. המערער טוען, כי משקיבל בית המשפט המחוזי את טענותיו אחת לאחת וקבע כי היתה הצדקה להפעיל את פקודת הביזיון, המסקנה המתבקשת היא כי שגה בדחותו את הבקשה ובהפנותו את המערער לסנקציה הקבועה בתקנה 122 לתקנות. לטענתו, אין מדובר בהפרת צו לגילוי מסמכים כי אם בהפרה בוטה ומתמשכת של פסק-דין חלוט ועל כן אין להחיל במקרה דנן את הסעד הקבוע בתקנות, שהינו סעד המיועד למקרה של הפרת צו לגילוי מסמכים. המערער מוסיף וטוען, כי החלטת בית המשפט היא בבחינת תרתי דסתרי, שכן מחד גיסא קבע שמקום בו קיימת דרך אחרת לביצוע הצו אין להיזקק להליכים לפי פקודת הביזיון, ומאידך גיסא קבע כי הפרת הצו על פי תקנה 122 לתקנות אינה מאפשרת את ביצוע הצו. בנוסף, קביעת בית המשפט לפיה באפשרות הצדדים לפנות בעניין זה להליך הבוררות המתנהל ביניהם בנושאים אחרים או לפנות לפורום אחר אינה ניתנת ליישום ואינה מעניקה למערער כל סעד אופרטיבי. עוד נטען, כי סעיף 4 לפסק-הדין הראשון מעולם לא נדון והתוצאה היא כי הערכת השווי של החברה לא הושלמה מעולם והמערער לא קיבל את מלוא זכויותיו מכח פסק-הדין. החלטות בית המשפט היו חד משמעיות וברורות וחייבו את המשיבים להעמיד לעיונו של המומחה מטעם המערער את המסמכים הנחוצים למיטב הבנתו לצורך יישום סעיף 4 להסדר, אך המשיבים עמדו בסירובם ולא הותירו למערער מנוס אלא לפנות פעם נוספת לבית המשפט בבקשה לנקוט בהליכי ביזיון. עוד טוען המערער, כי התקיימו כל הנסיבות, כמו גם כל היסודות הדרושים לצורך הפעלת הסנקציות הקבועות בפקודת הביזיון. טענות המשיבים 6. באי-כוח המשיבים טוענים, כי הליך לפי פקודת הביזיון מהווה סנקציה חמורה ביותר ועל כן יהיה זה תמיד הליך שיורי שאין לעשות בו שימוש כאשר קיים סעד חלופי. בית המשפט בחר שלא לסטות מהלכות ברורות לפיהן אין לנקוט הליכי בזיון אם קיימת דרך אחרת, חמורה פחות, לביצוע הצו, ובמקרה זה קיימת דרך אחרת, לרבות דרך של מחיקת כתבי טענות, דבר העלול אף לגרור מתן פסק-דין נגד מפר הצו. לגופו של עניין טוען בא-כוח המשיבים, כי חלקו הארי של ההליך, דהיינו רכישת מניות המערער על-ידי המשיבים, הסתיים זה מכבר והמערער קיבל את כספו. בהתאם לכך נותר נושא אחד אחרון לדיון והכרעה - חלוקי דעות שעניינם סעיף 4 להסכם הפשרה. לטענת המשיבים, אין לעשות שימוש בהליכי בזיון לצורך ישום פסק-הדין שניתן בדרך פשרה, ומכל מקום אין לעשות כן כאשר המטרה היא לקבל מסמכים של חברות וגופים שלא היו צד להליך ועמדתם לא נשמעה. עוד נטען, כי חוסר יכולת לבצע חיוב בפסק דין, משמש הגנה מפני הליכים של בזיון בית המשפט. דרישת המערער מיום 4.6.04 לקבל לידיו את כל ספרי החברה לשנים 1988-1993 אינה ניתנת לביצוע ומכל מקום, המערער לא הצביע על הרלבנטיות של המסמכים המבוקשים על ידו. כן טוענים הם כי הנושא נמצא בטיפולו של הבורר, השופט בדימוס שלום ברנר, ועל כן מתייתר הדיון בבקשה, היות שראוי היה שהבורר יכריע בדרישה זו. יאמר כבר עתה, כי על-פי מה שנטען בפנינו, השופט ברנר פרש מהטיפול בתיק ומכל מקום לא טיפל בשום שלב בנושא סעיף 4 להסכם הפשרה. טענה נוספת בפי המשיבים הינה כי הדיון בבקשה נשוא הערעור התקיים בחוסר סמכות מאחר שבית המשפט נתן למעשה החלטה סופית בבש"א 2391/02 כבר ביום 2.7.03, עוד קודם להחלטה נשוא הערעור ובכך הסתיים למעשה הדיון בהליך הביזיון. בהקשר זה אציין, כי עיון בהחלטת בית המשפט אליה מפנים המשיבים מלמד כי מדובר רק ב"שלב נוסף במסגרת הדיון בבקשה שהוגשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט". באותה החלטה הורה בית המשפט שאין להעביר את הסכסוך נשוא בקשת הביזיון למומחה מכריע וקבע שהיעדר הסכמה בין המומחים אינו מפעיל את סעיף 7 להסכם שעניינו פניה למומחה מכריע, אלא עליהם לפנות בעניין לבית המשפט. ההחלטה אותה ביקשו המשיבים לראות כמסיימת את הליך הביזיון אינה אלא החלטה שהיא בבחינת שלב ביניים בדיון בבקשת הביזיון, כאשר בית המשפט מנסה שוב ושוב לסייע לצדדים לממש את ההסכם ואת פסק הדין שאישר את ההסכם ובשום אופן לא ניתן לקבל את הטענה שמדובר בהחלטה של בית המשפט בעניין הפעלת מנגנון הביזיון, המכריעה בבקשה לגופה. דיון 7. כאמור, במרכז הדיון שבפנינו עומדת שאלת התאמתו של הליך לפי סעיף 6 לפקודת הביזיון לנסיבות של הפרת הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. השאלה הנגזרת משאלה זו הנה האם קיים הליך חלופי חמור פחות והולם יותר בנסיבות העניין, ובמיוחד האם תקנה 122 לתקנות עשויה ליתן מענה הולם יותר לצורך אכיפת הסכם הפשרה שבין הצדדים ופסק-הדין שניתן על פיו. הליכים לפי פקודת הביזיון 8. פקודת בזיון בית משפט המנדטורית משנת 1929 היא מקור הסמכות לבקשה לאכוף צו בית משפט על דרך של הפעלת המנגנון שבפקודת הביזיון. סעיף 6(1) לפקודה מסמיך את בתי המשפט: "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לצו שניתן על ידם והמצווה לעשות מעשה או האוסר לעשות מעשה". בית משפט זה, בשורה ארוכה של פסקי דין, ראה בהליך לפי סעיף 6 לפקודה הליך המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד באשר אינו מטיל אחריות פלילית אך גם אינו הליך אזרחי "טהור" במובנו הרגיל. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של כפייה. ויודגש: עניינו של ההליך במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים ואין הוא מיועד להטיל דופי או לפגוע במפר הצו (ראו: דברי השופטת שטרסברג-כהן, רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח' פ"ד נג(3) 337, 346; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום ופרוייקטים לבניה בע"מ נ' אשכנזי פ"ד נד(1) 230). הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר - עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקת בית משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים וכי אין להיזקק להליכי בזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לבצוע ההוראה השיפוטית (ראו ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 187, 192; בג"ץ 490/82, שם, עמ' 586; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר פ"ד יז(4) 2541, 2550). 9. הסדר הציבורי מחייב שפסקי-דין יקוימו והאינטרס הציבורי הוא שהציבור יידע שפסקי הדין מבוצעים הלכה למעשה וההליכים שקוימו בפני בית המשפט לא התנהלו לשווא. המושג "בזיון בית המשפט" נולד באנגליה - במשטר המלוכה האבסולוטית, תולדת הרעיון כי בזיון בית המשפט כמוהו כביזיון המלך עצמו (ראו גם: ע"פ 126/62 דיסנצ'יק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז (1) 169, 179). ראוי להזכיר בהקשר זה את דבריו של הלורד דנינג שהדגיש את החשיבות וההקפדה המתחייבת בקיום צווי בית המשפט ובשמירת החוק והסדר בבית המשפט: "The phrase "contempt in the face of the court" has a quaint old-fashioned ring about it; but the importance of it is this: of all the places where law and order must be maintained, it is here in these courts. The course of justice must not be deflected or interfered with. Those who strike at it, strike at the very foundations of our society. To maintain law and order, the judges have, and must have, power at once to deal with those who offend against it. It is a great power-a power instantly to imprison a person without a trial-but it is a necessary power" (Morris v Crown Office [1970] 2QB 114, 122, [1970] 1 All ER 1079, 1081). למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הביזיון על ידי בית המשפט, מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בשעתו על ידי השופט (כתארו אז) זוסמן, בהקשר אחר: "...משטר חופשי ודמוקרטי זכאי לשמור על טהרת הדיון המשפטי שאם לא יעשה כן יהיו חופש והפקרות שמות נרדפים" (ע"פ 126/62, שם, עמ' 179). 10. קיימות מספר דרכים לאכוף פסקי דין וצווים של בית המשפט ואת אלו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: דרכי אכיפה ישירות, כאשר השכיחה מביניהן היא ביצוע פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וזאת באמצעות המוציא לפועל; דרכי אכיפה עקיפות, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק-הדין. דרך האכיפה העקיפה המרכזית הרלוונטית למקרה שבפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם פשרה ותביעה לפיצויים. הדרך השנייה העקיפה היא הטלת סנקציה דיונית לפי התקנות כאשר בעל-דין מפר הוראה דיונית במהלך המשפט. הדרך השלישית היא הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת הביזיון לכוף את הצד השני להסכם לציית לפסק דין שנתן תוקף להסדר הפשרה שהושג בין הצדדים. לצד אלה קיימת דרך נוספת, רביעית, והיא העמדתו לדין של המפר על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. דרך זו אינה עומדת על הפרק בענייננו (לעניין דרכי האכיפה ראו: א' הרנון בזיון בית המשפט (1965) 274; ס' גולדשטיין "יחסי גומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בית המשפט – עקרון הדרך החמורה פחות" משפטים טז (תשמ"ו) 176; מ' קשת בזיון בית המשפט (תשס"ב) 30; רע"פ 7148/98, שם). סיכומה של נקודה זו, אמצעי האכיפה הם קטלוג סגור של אמצעים, כלים לביצוע פסקי-דין והחלטות של בית המשפט. הגם שהביקוש להם הולך וגובר, השימוש בהם על-ידי בית המשפט מאופיין בשמרנות וזהירות. 11. בענייננו, המערער לא פעל באף לא אחת מהדרכים שנזכרו לעיל לביטולו של הסכם הפשרה או לאכיפתו בדרך של תביעה לאכיפת ההסכם. עם זאת, הוא ניסה על-ידי פניות חוזרות לבית המשפט, לגרום לקיום פסק-הדין וההסדר שביסודו. מדובר בהסדר פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ואשר אושר פעם נוספת בהסכמה על ידי הצדדים בבית המשפט כבר ביום 19.4.94, דהיינו לפני למעלה מ-10 שנים. פסק דין שהושג בפשרה כמוהו ככל פסק דין והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון. השופטת אפל-דנון הגיעה למסקנה חד משמעית, כי לאור הנסיבות שפורטו בהרחבה בהחלטתה "אין ספק שקיימת הצדקה להפעיל את פקודת בזיון בית המשפט על התנהגות מסוג זה", כך בלשון בית המשפט. קביעה זו עומדת לבחינתנו ולפיכך שומה עלינו לבחון מתי נפעיל את המנגנון על פי סעיף 6 לפקודת הביזיון. 12. במהלך השנים התגבשו בפסיקת בית משפט זה עקרונות מנחים באשר לאכיפתו של צו שיפוטי באמצעות סעיף 6 לפקודה, בשונה מתביעה בהליכים אזרחיים רגילים. עקרונות אלה גובשו לאורה של מטרת הפעלתו של מנגנון האכיפה על פי פקודת הביזיון – הרתעה מהפרה ומניעת הימשכותה והישנותה של ההפרה בעתיד. "האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת הביזיון, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע" (ראו: קשת, שם, בעמ' 3; הנשיא ברק בע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן" ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 4.4.04)) אכן, ההליך לפי פקודת הביזיון מטרתו לקיים הליך מהיר ויעיל שיוביל לקיום צו בית המשפט. אכן, יש חשיבות לכך שצווי בית המשפט יקוימו במועד שנקבע על-ידי בית המשפט ובמיוחד שלא ידחה ביצועם כתוצאה מביזוי או זלזול. מאפיין נוסף של ההליך על-פי סעיף 6 הינו שההליך צופה פני עתיד. תכלית הקנס או המאסר היא לכוף אדם לציות בעתיד לצו שניתן על-ידי בית המשפט בעבר. אכן, סעיף 6(1) לפקודה אינו קובע עונש על הפרת הצו השיפוטי והטלת הקנס או המאסר לפיו מטרתם היחידה הינה לכוף אדם לציית בעתיד לכל צו שניתן. זאת ועוד, אין להידרש למנגנון האכיפה אם דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון. המטרה היא להביא לקיום הצו השיפוטי, וזו תוגשם רק אם יש בידי המבזה הכח לתקן את ההפרה או לחזור בו ממנה. פסק הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד משמעי. אין אוכפים מכוח פקודת הביזיון אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד. צו שאינו ברור וחד משמעי אין רואים בהפרתו משום ביזיון בית משפט (ראו: רע"פ 7148/98, שם, בעמ' 348). לעיתים בית המשפט נדרש להליך של הוכחות על מנת לפרש את הוראות ההסכם כאשר לשונו אינה חד משמעית (128/59 שרגנהיים נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד י"ג(2) 1448, 1451). עם זאת, אין מקום להפוך את הדיון למשפט מחודש בו יוגשו ראיות ויובאו עדויות מומחים, על מנת לברר את כוונת הצדדים. מכל מקום, הבירור צריך להניב קביעות ברורות שניתן לפעול על פיהן. עקרון מרכזי בהחלטה האם יש להפעיל את מנגנון האכיפה על פי פקודת הביזיון הינו כי יש לאכוף צו שיפוטי על-ידי אמצעי הכפייה החמור פחות מבין אלה המתאפשרים. במילים אחרות, אין ליתן צו על-פי סעיף 6 לפקודת הביזיון אם יש דרך חלופית לאכיפה. עקרון זה כונה על ידי השופטת שטרסברג-כהן "עקרון הדרך החמורה פחות" (רע"פ 7148/98 הנ"ל, בעמ' 350). יצוין, כי יתכנו מקרים, גם אם הם אינם שכיחים, בהם ניתן לאכוף בהליך של ביזיון פסק דין שהושג בדרך של פשרה. אכן, "גם הסכמים שנויים במחלוקת שקיבלו תוקף של פסק דין יכול שינתנו לאכיפה על-פי פקודת הביזיון, כל הסכם לפי מאפייניו וכל עניין לפי נסיבותיו" (רע"פ 7148/98 הנ"ל בעמ' 349). עוד נאמר בהקשר זה כי לעניין סעיף 6 לפקודת הביזיון "רואים את פסק הדין המאשר את הפשרה, כאילו הוא עצמו מורה על עשיית המעשים המפורטים בכתב הפשרה, אף כשאינם מפורטים בפסק הדין, או כאילו הוא אוסר עשיית המעשים שעשייתם נאסרה בכתב הפשרה, אף כשאין האיסורים מפורטים בפסק הדין ואינם נובעים אלא מהתחייבויות, הכלולות בפשרה להימנע מעשות המעשים הללו" (דברי השופט כהן בע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ פ"ד כא(1) 607, 609). אלה הם כאמור העקרונות המתווים את שיקול דעתו של בית המשפט בשקלו האם להפעיל את מנגנון האכיפה לפי פקודת הבזיון. הפעלת מנגנון הבזיון יש לה השלכות כבדות משקל על הצד המפר ועל כן מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת, כי מנגנון זה יופעל במשורה, במקרים חריגים בלבד. יחד עם זאת, השאיפה למנוע פגיעה במפר הצו השיפוטי והאפשרות לנקוט אמצעים קלים יותר אינה חזות הכל לטעמי ואין באלה לבדם כדי להכריע את הכף שלא לנקוט בהליך לפי פקודת הביזיון. על שיקול דעתו של בית המשפט נאמרו בהקשר זה בפרשת Nicholls דברים היפים גם לענייננו: "Like any other discretion, the discretion provided by the statutory provisions, must be exercised in a way which in all the circumstances best reflects the requirements of justice. In determining this the court must not only take into account the interests of the contemnor but also the interests of the other parties and the interests of upholding the reputation of civil justice in general…The court itself has a very substantial interest in seeing that its orders are upheld (Nicholls v. Nicholls [1997] 1 W.L.R. 314, 326) לסיכום, אכן, מדיניות שיפוטית ראויה דורשת לתת צווים אלה במשורה. יחד עם זאת, אני סבורה כי לשיקולים שפורטו לעיל צריך להתווסף שיקול חשוב נוסף – שיקול הצדק, דהיינו, אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר והן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק הדין. הדברים אמורים במשנה תוקף כאשר עסקינן בפסק דין שניתן בהסכמת שני הצדדים על בסיס פשרה שהושגה ביניהם. 13. שבתי ובחנתי את נסיבות העניין שבפנינו על רקע הכללים שגובשו ובדקתי האם ניתן לאכוף את ביצוע פסק-הדין השני כפי שהתבקש בית המשפט לעשות. השאלה שהתלבטתי בה לא מעט בערעור זה היא השאלה האם פסק-הדין המאשר את ההסכם ניתן לאכיפה בהליכים לפי פקודת הבזיון, ובמיוחד האם צו בית המשפט ברור ובהיר די הצורך, באופן שכל אדם יכול להבין מלשונו, ובענייננו במיוחד מלשון סעיף 4 לפסק הדין, מה עליו לעשות או מה אסור עליו לעשות? בסופו של יום השתכנעתי כי בית המשפט המחוזי שנדרש לנושא מספר פעמים בשל הבקשות שהוגשו במהלך ברור הבקשה להפעלת מנגנון הביזיון, הבהיר בהחלטתו באופן חד משמעי מה מחייב הסדר הפשרה ומה משמעו של סעיף 4 להסדר. צווי בית המשפט והחלטותיו ברורים הם וראוי היה לקיימם מזה זמן רב. זאת ועוד, על פי החלטת בית המשפט המחוזי נראה שהמערער עשה כל שלאל ידו על מנת לקיים את ההסכם, בעוד המשיבים נהגו שלא בתום לב וניסו בכל דרך להתחמק מקיום הסדר הפשרה וצווי בית המשפט. למען הסר ספק, והדבר חשוב לענייננו, קובעת השופטת בהחלטתה כי הבקשה לגילוי המסמכים מתייחסת לאותם מסמכים חסרים של החברה, אותם ציין רואה החשבון של המערער בדו"ח שהכין, בהתייחס למסמכים של התאגידים האחרים אותם אין המשיבים מגלים. הבהרותיה של השופטת באשר לדרישות הסדר הפשרה לפיו על המשיבים להעביר את כל המסמכים שדרש רואה החשבון, כמו גם ההבהרות לפיו, עונות באופן מספק על הדרישה שהצו יהיה ברור וחד משמעי ולכן אין המשיבים יכולים להישמע בטענה שמאחר ומדובר בהסדר פשרה שיש לגביו מחלוקת, לא ניתן לקיימו. 14. משהגעתי למסקנה כי פסק הדין שאישר את הסדר הפשרה, לרבות סעיף 4 שלו שהוא העומד במוקד המחלוקת, ברור ואינו משתמע לשתי פנים, יש לבחון האם השתלשלות הדברים בעניין שבפנינו היא כזו המצדיקה את הפעלת מנגנון הבזיון. כאמור, מדובר בהסדר של פשרה שסעיף 4 שלו עניינו הערכת שוויה של החברה לצורך גיבוש הסדר סופי בין הצדדים. ההערכה לא גובשה עקב אי גלוי המסמכים על-ידי המשיבים כפי שהתחייבו בהסכם. כפי שצוין, בית המשפט קבע כי לאחר שהמומחים מטעם המערער לא קיבלו מהמשיבים את המסמכים שביקשו וההליך המוסכם סוכל, שב המערער ופנה לבית המשפט בבקשת פירוק נוספת, שבמסגרת הדיון בה הגיעו הצדדים להסכם השני שקיבל גם הוא תוקף של פסק-דין, בו חזרו הצדדים והתחייבו לקיים את ההסדר הראשון. גם ההסכם השני לא קוים. המערער שב ופנה ביום 9.11.00 לבית המשפט וביקש מינוי מומחה מכריע. כן ביקש לחייב את המשיבים במתן מלוא המידע כפי שנתחייבו על-פי ההסדר. בהסכמת הצדדים מונה מומחה מכריע, אך המסמכים הנדרשים לא הומצאו. שבתי ואזכרתי בפרוטרוט את תיאורה של שופטת בית המשפט המחוזי את מסע התלאובות שהוליכו המשיבים את המערער שכן תיאור זה מבהיר היטב את הרקע לבקשתו כי בית המשפט יפעיל את מנגנון האכיפה הקבוע בפקודת הבזיון. רק לאחר דרך חתחתים זו הוגשה ביום 4.7.02 הבקשה לפעול לפי סעיף 6 לפקודת הביזיון. החלטת בית המשפט חייבה את המומחים להיפגש ולהחליט מהם המסמכים שעל הצדדים להעמיד לרשותם. בישיבה נוספת מיום 3.4.03, משהתברר שהמומחים כלל לא נפגשו, ניתן צו נוסף המורה למומחים להיפגש תוך שלושה שבועות ולהודיע לצדדים מהם המסמכים הדרושים. המומחים לא הצליחו לגבש החלטה אחידה. רואה החשבון של המערער פנה לרואה החשבון של המשיבים וביקש שורה של מסמכים אותם פרט במכתבו אליהם. רואה החשבון נענה כי הדרישות שהעלה כלליות וגורפות הן ולכן לא ניתן להיעתר לבקשתו. בפניה נוספת ביקש רואה החשבון אישור לכך שהמסמכים אכן נמצאים ברשות המשיבים, אך לא נענה. פנייה נוספת של רואה החשבון מיום 28.5.03 נענתה על ידי המומחה מטעם המשיבים כי יש להפנות את העניין להכרעתו של המומחה המכריע. השופטת אפל-דנון קבעה בהחלטת ביניים מיום 2.7.03 באופן חד משמעי שאין כאן עניין למומחה המכריע וכי הפרה זו של הסכם הפשרה עניינה לבית המשפט. עוד הוסיפה וקבעה כי אם אין הסכמה בין המומחים באשר למסמכים שיש להציג "יהא כל מומחה רשאי לבקש שהצדדים ימציאו לו מסמכים שלפי דעתו דרושים לקבוע את השווי" והוסיפה והבהירה בהחלטתה כי "כאשר צד מסרב להעמיד לרשות המומחים את החומר שמבקש ממנו צד אחד באמצעות המומחה שלו, הוא מפר את תנאי ההסדר". ביום 9.2.04 הוגשה בקשה נוספת להפעלת מנגנון האכיפה על פי פקודת הביזיון. השופטת דחתה מכל וכל את תשובתו של מומחה המשיבים מיום 25.8.03 לפיה אין במכתב הפניה הפרוט והרלבנטיות הדרושים לבקשה. כן נדחתה טענת המשיבים כי המסמכים המבוקשים אינם רלבנטיים וכי מדובר בדרישה כוללנית. לנוכח השתלשלות העניינים האמורה, אין לי אלא להצטרף למסקנתה של השופטת ש"המשיבים החליטו שלא לגלות שום מסמך ודבקו בהחלטה זו בהתמדה ראויה לציון אם כי לא לשבח". המשיבים התעלמו פעם אחר פעם מהתחייבותם על פי פסקי הדין ומהוראות בית המשפט בעניינם. התנהלותם, כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, גובלת בחוסר תום לב. זלזול מעין זה בבית המשפט ובהחלטותיו, פעם אחר פעם, אין להסכין עמו. התעלמות מפגעת ומתמשכת מצו שיפוטי חרף החלטות בית המשפט דוגמת זו שבמקרה שבפנינו מצדיקה לדעתי נקיטת צעדים על ידי בית המשפט ולבקשת הצד הנפגע, אשר יובילו לביצוע הצו. הגיעה העת איפוא לקיים את פסק הדין בהליך מהיר ויעיל ולהפעיל לצורך כך את מנגנון האכיפה לפי פקודת הביזיון. יחד עם זאת, כפי שציינתי, כבר, בטרם יורה בית המשפט על הפעלת מנגנון האכיפה על פי פקודת הבזיון, שומה עליו לבחון האם ניתן להסתפק בצעדי אכיפה שחומרתם פחותה. 15. הכלל לפיו אין להיזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית משמעו כי כאשר קיימת אפשרות בחירה בין מספר דרכים חלופיות לאכיפתה של הוראת בית המשפט יש לנסות קודם את הדרך הפחות קשה עבור החייב ורק אם יתברר שדרך זו אינה יעילה להשגת המטרה, ניתן יהיה להיעזר בדרך המכבידה יותר עמו. הדברים הובאו בהרחבה בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 הנ"ל. פסק-הדין מפנה גם לדברי ההסבר להצעת חוק כפיית קיום פסקי דין, תשל"ד-1973 הבאה להחליף את הוראות פקודת הביזיון ולאמץ את מסקנות ועדת המומחים בראשותו של ד"ר א' הרנון שהמליצה להשאיר את נקיטת אמצעי הכפייה בידי בית המשפט שנתן את פסק-הדין, תוך השמת הדגש על הדרך לכפיית החייב למלא חיוביו. בפסק דינה מפנה השופטת שטרסברג-כהן למאמרו של פרופ' ס' גולדשטיין שהוזכר לעיל, בו מדגיש המחבר כי "עקרון היסוד של דיני האכיפה של הוראות בית המשפט אצלנו קובע חובה לנסות קודם את הדרך החמורה פחות....". עם זאת, הוא מוסיף כי "יש להדגיש שעקרון הדרך החמורה פחות אינו מחייב דחיית הליך חמור יותר בכל מקרה שניתן באופן תיאורטי להיעזר בהליך חמור פחות. תוצאה זו מחייבת רק כאשר השימוש בהליך חמור פחות הינו מעשי וממשי. קל וחומר שניתן להיעזר בהליך חמור יותר כאשר ניסו לאכוף את הוראת בית המשפט בשימוש בהליך חמור פחות והניסיון נכשל. עקרון הדרך החמורה פחות אינה שוללת שימוש בשום הליך, אלא רק קובעת – סדר עדיפויות בשימושם" (שם, בעמ' 195). ברור איפוא שיתכנו מקרים, גם אם הם חריגים, בהם ראוי והולם לעשות שימוש בהוראת סעיף 6 לפקודת הביזיון. השופטת אפל-דנון סברה שהנסיבות מצדיקות את הפעלת פקודת הביזיון על התנהגות מסוג זה. אלא, שעל-פי "עקרון הדרך החמורה פחות" הגיעה השופטת למסקנה שיש להפנות את בעלי הדין לתקנות על מנת שתישקל האפשרות להפעיל נגדם סנקציה דיונית וסיכמה את דבריה בזו הלשון: "לאור הנסיבות הללו, אין ספק שקיימת הצדקה להפעיל את פקודת בזיון בית משפט על התנהגות מסוג זה. אלא שתקנות סדר הדין אינן מאפשרות זאת. ההלכה היא כי בעל דין בהליך אזרחי המסרב לגלות מסמכים על פי צו שנתן בית משפט, יוצר מחדל שמתקיימים בו כל המרכיבים של ביזיון בית משפט. אולם, בעל דין כזה לא יהיה צפוי למאסר או לקנס. ..... תקנה זו הינה הוראת דין ספציפית בעוד הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט הינה הוראה כללית. הוראה ספציפית דוחה הוראה כללית ולכן יש לראות בהוראות תקנה 129 (כך במקור, צ"ל תקנה 122, ע.א.) סנקציה ייחודית ובלעדית. זאת ועוד: הכלל הוא כי אין להחיל את הוראות סעיף 6 לפקודה מקום שמתקיים סעד חילופי. ליתר דיוק אמנם, ההלכה הינה כי אין להיזקק להליכי ביזיון בית משפט אם קיימת דרך אחרת לביצוע הצו (בג"צ 490/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פד"י ל"ז(4) 578, 586), ואילו כאן הפרת הצו על פי תקנה 122 אינה מאפשרת לבצע את הצו. אולם היא מעניקה סעד חילופי וייחודי והוא כי המפר את צו הגילוי צפוי לסנקציה של מחיקת כתב טענותיו ומתן פסק דין כנגדו. (ראה קשת, בזיון בית משפט עמ' 303)". שתיים הן אפוא הסוגיות שראוי להידרש אליהן: האחת, הסנקציה הדיונית אותה הציע בית המשפט ואשר בגדרה אמור הוא להפעיל את שיקול דעתו בהתייחס לאי קיומו של צו בית המשפט; השניה, האם צדק בית המשפט שעה שהחליט שיש להפעיל את הוראת תקנה 122 והאם ראויה התערבותנו בשיקול דעתו. הסנקציה הדיונית 16. בית המשפט המחוזי הפנה את הצדדים, כאמור, להוראת תקנה 122 לתקנות שזו לשונה: 122. הפרת צו "בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים על פי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו". תקנה 122 מצויה בפרק ט' לתקנות שעניינו הודיות, שאלונים וגילוי מסמכים. עניינה של התקנה בבעלי דין המנהלים הליך בפני בית המשפט לאחר שהוגשו כתבי טענות ונתבררו הטענות המקדמיות. הליכי גילוי מוקדם נועדו לפשט את ההליכים, לקצר את הליכי הבאת הראיות ולהשיג, במידת האפשר, הודיות מבעל הדין שמנגד. על שאלון וגילוי מסמכים נאמר כי "שני האמצעים האלה תאומים הם, שתי זרועות של שאיפה אחת - והיא לצמצם עד כמה שאפשר את שמיעת המשפט גופו" (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 444). בעל דין שלא ציית לצו בית המשפט ולא השיב לשאלות שהוצגו או השיב במידה שאינה מספקת, צפוי לסנקציה הקבועה בתקנה 122 – מחיקת כתב טענותיו. לבית המשפט שיקול דעת אם למחוק את התביעה או את כתב ההגנה או אם להאריך את המועד לקיום הצו שהופר. בתי המשפט חזרו והזהירו כי אין מוחקים כתב הגנה אלא במקרים קיצוניים הראויים לכך והדבר יעשה רק מקום שהנתבע מגלה זלזול חמור בבית המשפט. ראוי לציין עם זאת, כי הסנקציה של מחיקת כתב תביעה היא קיצונית פחות, מאחר שתובע רשאי לשוב ולהגיש תביעתו. מכל מקום, בתי המשפט התייחסו לסנקציה שבתקנה 122 כסנקציה דרסטית שייעשה בה שימוש במקרים קיצוניים בלבד (ע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבניין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ ואח' נ' מרדכי ואח', פ"ד מו(3) 793, 800 - דברי השופט חשין וההפניות שם). ברור איפוא שאין זה מובן מאליו שסנקציות דיוניות, במיוחד הסנקציה של מחיקת כתב הגנה, הן בהכרח חמורות פחות מאשר תוצאות הפעלת מנגנון הביזיון, ובמצבים מסוימים הן יכולות אף להיות קשות יותר למפר (ראו בהקשר זה גם את מאמרו של פרופ' ס' גולדשטיין, שם, בעמ' 189; דברי השופטת נאור בע"פ 5177/03, שם). כל מקרה חייב אפוא להיבחן בזהירות על פי נסיבותיו, תוך שקילתן אל מול העקרונות שגובשו בפסיקת בית משפט זה ופורטו לעיל. 17. זאת ועוד, בחינת ההלכות שצוינו לעיל מצביעה באופן ברור על כך שתקנה 122 לתקנות עניינה בהליך המתנהל בפני בית המשפט, מקום שבעלי הדין הגישו לבית המשפט את כתבי טענותיהם ופנו בבקשה לשאלונים ולגילוי מסמכים המיועדים, כאמור, לסייע בצמצום יריעת ההתדיינות ובצמצום המחלוקות בין הצדדים לדיון. בית המשפט מנהל את הדיון על פי התקנה במטרה לסייע בידם לקדם את סיום ההליכים. אלא שבענייננו התמונה שונה לגמרי. מדובר בביצוע פסק דין על פי הסדר פשרה ולא בהליך מתנהל. הליכי ביניים או הליכים נלווים הם חלק מההליך העיקרי, בעוד שבענייננו מדובר ביישום תוצאת ההליך העיקרי ובהוצאת פסק-הדין מהכח אל הפועל. בהיעדר הליך אזרחי תלוי ועומד ובהיעדר כתבי טענות, אין כל אפשרות להפנות את הצדדים להליך אזרחי ואין כל אפשרות להפעיל את הסנקציות הקבועות בתקנה 122 לתקנות. שופטת בית המשפט המחוזי הציעה אמנם להפנות את הצדדים להליך הבוררות או לכל פורום אחר, אך כאמור, הליך הבוררות אינו מתקיים ולא הוזכר בפנינו כל פורום אחר, מה גם שבנסיבות העניין איני רואה הצדקה להעביר הדיון על פי תקנה 122 לפורום אחר. סיכומה של נקודה זו, מסקנתי הינה כי לא ניתן היה להפנות את הצדדים לפעול בהתאם להוראת תקנה 122 ומכאן גם שלא ניתן להפעיל את הסנקציות הקבועות בתקנה. מן הכלל אל הפרט 18. כפי שכבר צוין, מדובר בסכסוך רב שנים שראוי היה לסיימו זה מכבר. הסדר הפשרה הראשון אליו הגיעו הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין שב ונתאשר בהסדר הפשרה השני אליו הגיעו שאף הוא קיבל תוקף של פסק דין. בהחלטות בית המשפט הובהרו המחלוקות ובית המשפט הנחה באופן ברור וחד משמעי כיצד ניתן ליישם ולקדם את ביצוע ההסכם ופסק-הדין. לא ההליכים בבית המשפט ולא ההתכתבויות בין הצדדים הביאו לביצועו של סעיף 4 לפסק הדין. בכדי להימנע מביצוע חיובם על פי הסעיף לא נמנעו המשיבים אף מהעלאת טענות חדשות, הכל בכדי להתחמק מביצוע הצו שניתן על פי הסכמתם, כפי שעמד על כך גם בית המשפט קמא. הנסיבות השלובות במקרה זה הן המגבשות את החומרה היתרה בה יש לראותו: הזמן הרב שחלף מאז הסכמת הצדדים לה ניתן תוקף של פסק דין, התנהלותם המתחמקת של המשיבים שעשו כל שניתן למנוע את מסירת המסמכים והעדר תום הלב שלהם, כפי שתוארו, תוך שהם מעלים טענות נוספות חדשות לבקרים במטרה להימנע מביצוע החלטותיו הברורות של בית המשפט והזלזול שהפגינו כלפי החלטת בית המשפט. העובדה שמדובר בפסק דין שראשיתו בהסכמה בין הצדדים ואשר חזר ואושר על ידם בהסכם הפשרה השני אך תומכת במקרה זה בחומרת הדברים. הסכמים יש לכבד, לא כל שכן כאשר ניתן להם תוקף שיפוטי וכאשר הצדדים נמנעו מלנקוט כל צעד לביטולו של ההסכם. אבהיר, כי אני מודעת לכך שלא בנקל ייעשה שימוש במנגנון האכיפה שבפקודת הבזיון מקום שמדובר בפסק דין הנותן תוקף להסדר פשרה בין הצדדים. יחד עם זאת, כפי שצוין, כל מקרה יש לבחון על פי מאפייניו ונסיבותיו. אני סבורה, כי במקרה דנן, כאשר המשיבים נמנעים בעקביות, משך שנים, מלקיים את הוראת סעיף 4 לפסק הדין ובה בעת נמנעו מלפעול לביטול הסדר הפשרה שבבסיס פסק הדין, הפעלת מנגנון האכיפה הקבוע בפקודת הבזיון הינה הדרך היעילה וההולמת את נסיבותיו הקיצוניות של המקרה. כן אני ערה לכך שהסנקציה לפי פקודת הבזיון חריפה היא ועשויה להפוך דה פקטו לסנקציה עונשית במהותה ולכן יש לבחון בזהירות המתחייבת את הסנקציה הנבחרת בשים לב למכלול הנסיבות. בסופו של יום, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית אך אין בדרישות אלה לשלול שימוש במנגנון אכיפה זה, גם אם הדבר נעשה במשורה. מקרה זה הוא מהמקרים הקיצוניים של אי קיום צו שיפוטי שבאו בפני בית משפט זה. לנגד עינינו עומדת המטרה לקיים אכיפה יעילה של צווי בתי משפט ולהרתיע מפני הפרה בעתיד, ועל כן הפעלת מנגנון האכיפה מכח פקודת הביזיון נכונה וראויה היא בנסיבות המקרה, מהטעמים שפורטו. האינטרס הכולל איפוא הוא להביא הליך זה לסיומו ובהקדם האפשרי על ידי אכיפת פסק הדין במלואו. בנסיבות שתוארו, בהתחשב בכך שלא ניתן להביא לאכיפת הצו בדרך אחרת חמורה פחות, לרבות על דרך של הפעלת תקנה 122 לתקנות ולאחר שפסק הדין יושם על ידי הצדדים למעט סעיף 4, אני סבורה כי אין מנוס מאכיפת ההסדר על דרך של השתת קנס או מאסר על המשיבים, וזאת על-פי סמכותו של בית המשפט מכח פקודת הביזיון, תוך תקווה שבדרך זו תגיע הסאגה שבין האחים שרבט לסיומה. סיום 19. לאור כל הנימוקים דלעיל, אני סבורה שיש לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הליך הביזיון ראוי בנסיבות המקרה, ויחד עם זאת אני בדעה שיש לקבל את הערעור על החלטת בית המשפט לפיה יש להעדיף הליך דיוני על-פי תקנה 122 לתקנות על פני הליך לפי פקודת הביזיון. לו דעתי תשמע, הייתי מציעה לחבריי לקבוע שההליך הראוי והמתאים הוא הליך לפי פקודת הביזיון. לפיכך אני מציעה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את דרכי האכיפה המיידית נגד המשיבים על-פי פקודת הביזיון, לאחר שישמע את טענות הצדדים לעניין דרכי האכיפה, ולעניין זה בלבד. הדיון בעניין יקבע לא יאוחר מחודש ימים ממועד שימוע פסק-דין זה. כן אני מציעה לחייב את המשיבים 1-4 בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח לכל אחד, ליום פסק הדין. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא א' מצא: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ב' בטבת תשס"ה (14.12.04). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04038880_B07.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il