חברת יחזקאל מורד בע"מ נ. רשות המיסים בישראל

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6999/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרות: 1. חברת יחזקאל מורד בע"מ 2. חברת חמי טבריה בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. רשות המיסים בישראל 2. משרד ראש הממשלה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרות: עו"ד אבישי מלכה פסק-דין השופט נ' סולברג: העותרות הן שתי חברות שונות, הפועלות כל אחת בתחומה; העותרת 1 עוסקת בביצוע עבודות עפר ופיתוח, ואילו עיסוקה של העותרת 2 – בתחום התיירות. הגם שמדובר בשתי חברות נפרדות, בחרו השתיים להירשם כעוסק אחד, בהתאם להוראות שבסעיף 56 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ). סעיף זה קובע, כי "עוסקים שהם אזרחים ישראליים כהגדרתם בסעיף 1א(ב), שמקום עסקם הקבוע והמתמשך הוא בישראל, שביקשו להירשם כאחד, רשאי המנהל לרשום אותם כך, ומשנרשמו יראו אותם לענין חוק זה כשותפים". בעתירתן מעלות העותרות טענות כלפי החלטת ממשלה מספר 5015 (מיום 24.4.2020), שעניינה: "מענק סיוע לעסקים בעד השתתפות בהוצאות קבועות בשל ההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה". בהחלטת הממשלה נקבע, בין היתר, כי זכאותו של עוסק – הרשום כאחד יחד עם עוסק אחר לפי סעיף 56 לחוק המע"מ – למענקי קורונה, תחושב "לפי מחזור העסקאות המאוחד של עוסקים הרשומים יחד, או של השותפות, לפי העניין". לטענת העותרות, הדבר משליך באופן משמעותי על עניינה של העותרת 2, שכן זכאותה למענקי קורונה תחושב לאחר שקלול מחזור עסקאותיה-שלה, מול מחזור העסקאות של העותרת 1, מבלי להתחשב בעובדה כי היא פועלת בתחום התיירות, שכידוע נפגע קשות ממשבר הקורונה. לטענת העותרות, אין כל היגיון כלכלי בקביעה זו, שכן "אין באיחוד העוסקים כדי 'להרים מסך' מעל אותן ישויות משפטיות אלא לעניינים הספציפיים הכלולים בחוק ובתקנות כאשר כל אחד מהעוסקים הכלולים בו ממשיך להיות אישיות משפטית נפרדת". העותרות מציינות, כי קודם להגשת העתירה פנו "לשר האוצר דאז, מר ישראל כץ, אם כי החלטת שר האוצר לא ניתנה עד למועד זה ולכן, מוגשת עתירה זו". עוד מוסיפות העותרות, כי "בשל החלטת המשיב 1 [רשות המיסים – נ' ס'] לאשר את הכללת תנועת המושבים בפיצוי הקורונה לחקלאים על אף השתייכותם לאיחוד עוסקים, פנו העותרות בפניה נוספת למנהל רשות המיסים ביום ה-9 באוגוסט 2020 אם כי, גם פניה זו טרם נענתה". שתי הפניות הנטענות – לא צורפו לכתב העתירה. דין העתירה להידחות על הסף, וזאת מבלי צורך להידרש לתגובה מאת המשיבים. למקרא הטענות שבעתירה, לא ברור האם ניתנה החלטה ספציפית בעניינה של העותרת 2, לגבי אופן חישוב המענקים, או שמא טרם ניתנה החלטה כזו, והעתירה מקדימה את זמנה. הנספח היחיד שצורף לעתירה, מכיל מסמכים המעידים, לשיטת העותרות, על ירידה שחלה בהכנסותיה של העותרת 2, בעקבות משבר הקורונה – הא ותו לא. בהעדר תשתית עובדתית מינימלית זו, לא קמה הצדקה לבחון את העתירה לגופה. מעבר לכך, הגם שנטען בעתירה כי העותרות פנו לרשויות הרלבנטיות עובר להגשתה, הרי שגם טענה זו נטענה באופן כללי, מבלי שצורפה כל אסמכתה לתמיכה בה. כפי שציינתי אך לאחרונה: "טענה למיצוי הליכים אין די בה כשלעצמה; לא ברור מתי פנה העותר, ומה ציין בפניותיו הנטענות, דומה אפוא כי העתירה לוקה גם באי-מיצוי הליכים" (בג"ץ 5963/21 פלוני נ' ראש הממשלה (5.9.2021)). אכן, פנייה בודדת לשר האוצר במועד לא ידוע, ופנייה בודדת נוספת למנהל רשות המיסים, אינן עולות כדי מיצוי הליכים, ככל משפטו וחוקתו, ובפרט מקום שבו הפניות הנטענות כלל לא צורפו לעתירה, ולא ברור מה נכתב בהן. בשורה של פסקי דין עמדתי על החשיבות שביסוד דרישה מהותית זו, למיצוי הליכים כדבעי: "לא בדקדוקי-עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך" (בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל (24.5.2012)). אין מנוס מלקבוע, גם במקרה זה, כי פניות העותרות קודם להגשת העתירה אינן עולות כדי מיצוי הליכים כהלכתו. על כן, גם מטעם זה דין העתירה להידחות על הסף. אשר על כן, מן הטעמים שלעיל, העתירה נדחית בזאת על הסף. משלא נתבקשה תגובה, ישאו העותרות בהוצאות בשיעור נמוך, בסך 2,500 ₪, לטובת אוצר המדינה. זמנו של בית המשפט יקר, והמלאכה מרובה; סוף מעשה – במחשבה תחילה. ניתן היום, ‏י"ד בחשון התשפ"ב (‏20.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21069990_O01.docx פג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1