דוד מיר נ. איתן גבע

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 65600-01-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערער: דוד מיר נגד המשיבים: 1. עו"ד איתן גבע 2. תמר גבע 3. עו"ד נויה גבע 4. עופר אסלן 5. Gruner Investment Anstalt 6. מקור הנפקות וזכויות בע"מ 7. מטילדה מיר ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין מיום 19.1.2026 בע"א 14009-10-25 בשם המערער: בעצמו פסק-דין ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין מיום 19.1.2026 בע"א 14009-10-25, בה התקבלה בקשת משיבים 4-1 (להלן: המשיבים) להארכת מועד להגשת תשובה לערעור שהגיש המערער. בתמצית, בין המערער למשיב 1 (להלן: גבע) הייתה מערכת יחסים עסקית ארוכת שנים בעקבותיה הוגשו תביעות הדדיות שונות. ביום 8.9.2025 ניתן בעניינם פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים. המערער הגיש ערעור על פסק הדין ביום 15.10.2025, וביום 27.10.2025 ניתנה החלטה על ידי הרשמת מ' יהב שלפיה ההליך יקבע לדיון בחודש נובמבר 2026, ועל המשיבים להגיש תשובה לערעור בתוך 60 ימים, קרי עד ליום 28.12.2025. ביום 29.12.2025, בהמשך לבקשת המערער, ניתנה החלטה נוספת על ידי הרשמת שבה היומן התבקש לעשות מאמץ להקדים את הדיון. עובר לקביעת מועד חדש לדיון, ביום 8.1.2026 הגיש בא-כוחם של המשיבים בקשה להארכת מועד להגשת תשובה מטעמם. בבקשה נטען כי נבצר מבא-כוח המשיבים להיפגש עם גבע בשבועות שקדמו למועד הגשת הבקשה נוכח העובדה שגבע חלה, ובכל מקרה הדיון נקבע לחודש נובמבר 2026. המערער התנגד לבקשה. נטען, בין היתר, כי היה על המשיבים לפרט בבקשתם כי בתקופה שבין החלטת הרשמת לבין המועד שבו היה על המשיבים להגיש תשובה לערעור, הם הגישו מסמכים לבית המשפט המחוזי במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, והם אף הגישו ערעור לבית משפט זה. התנהלות זו מוכיחה כי לא הייתה לבא-כוח המשיבים כל מניעה להגיש תשובה לערעור במועד. המשיבים גם ידעו על החלטת הרשמת בנוגע להקדמת מועד הדיון, אך נמנעו מלציין זאת בבקשתם וטענו באופן מטעה כי הדיון קבוע לנובמבר 2026. בנוסף, בא-כוחם ניהל את ההליך במשך 10 שנים, הוא בקיא בו ולכן יכול היה להגיש את התשובה בזמן. כאמור, הרשם קיבל את הבקשה והורה למשיבים להגיש את תשובתם עד ליום 15.3.2026 (להלן: מועד ההגשה), זאת מבלי שנעלמה מעיניו עמדת המערער ובשים לב למועד הדיון שנקבע באותה עת ליום 25.5.2026, בהנחה שלא יתבקשו ארכות נוספות, ובהתחשב בנימוקי הבקשה. מכאן הערעור שלפנַי, בו בעיקר חוזר המערער על טענותיו. על פי סעיף 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) בית המשפט יורה על הארכת מועד לעשיית דבר שנקבע בתקנות זמן לעשייתו, בהתקיימם של "טעמים מיוחדים". בחינה האם מתקיימים טעמים אלו נעשית לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך איזון בין שיקולים שונים כגון משך האיחור, הטעם לאיחור, ולמידת הסתמכות בעל הדין שכנגד (רע"א 44627-10-25 יוכבד היהלום בע"מ נ' שטרן, פסקה 6 (13.11.2025); ע"ר 51881-08-24 עזבון המנוח יוסף אחמד יוסף שבאט נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (15.10.2024)). במקרה זה, לא נעלמה מעיניי העובדה כי הבקשה להארכת המועד הוגשה באיחור. עם זאת, יש ליתן משקל משמעותי לכך שדחיית הבקשה משמעה מניעת זכות דיונית בסיסית של המשיבים להתגונן מפני הערעור (והשוו: רע"א 1090/22 מרכז רפואי "גליל" נ' כהן, פסקה 12 (22.9.2022)) והלכה למעשה קבלת הערעור. בנוסף, המערער כלל לא טען לפגיעה באינטרס ההסתמכות שלו, ונדמה כי אף אם ישנה פגיעה כזו היא אינה משמעותית, זאת בין היתר בשים לב למשך האיחור הקצר שבין המועד שנקבע להגשת התשובה מלכתחילה לבין המועד שבו הוגשה בקשת הארכה. כמו כן, בין מועד ההגשה לבין מועד הדיון שנקבע בסופו של יום יש פרק זמן לא מבוטל של למעלה מחודשיים ולא תיגרם למערער פגיעה בזכויותיו הדיוניות (ער"מ 6855/21 שנקלר נ' משטרת ישראל, פסקה 4 (25.10.2021). והשוו: ער"א 4935/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (2.8.2022)). הערעור נדחה. ניתן היום, י"ח שבט תשפ"ו (05 פברואר 2026). דוד מינץ שופט