סימון ספיאשווילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6346/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6346/10 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית המערער: סימון ספיאשווילי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.6.10 בת"פ 2753-08-09 שניתן על ידי כבוד השופט א' אליקים תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשע"ב (26.12.11) בשם המערער: עו"ד עופר אשכנזי בשם המשיבה: עו"ד גלי פילובסקי פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ונגזר עליו מאסר בפועל של חמש שנים וכן פיצוי לשני קרבנות העבירה בסכום של 15,000 ₪ ו-35,000 ₪. על פי עובדות כתב האישום, וכפי שנקבע בהכרעת הדין, ביום 15.7.2009 שהה המערער בביתו יחד עם אחת בשם רוסלנה. אל הבית הגיעו דני אדרי (להלן: דני), שרוסלנה הייתה חברתו במועד האירוע, ואדם נוסף בשם רוברט עמר (להלן: רוברט). השניים החלו לדפוק על הדלת, לקלל את המערער ולצעוק כי יאפשר לרוסלנה לצאת. המערער פתח את הדלת כשהוא מחזיק סכין בידו, דקר את דני בחזהו ואת רוברט דקירה עמוקה במותן שמאל, שחדרה דרך הריאה, הטחול, הסרעפת והמעי הגס. 2. המערער לא כפר בכך שדקר את דני ורוברט, אך טען להגנה עצמית, טענה שנדחתה על ידי בית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות. לסופו של יום, ולאחר ששקל את השיקולים השונים לחומרה ולקולה, העמיד בית משפט קמא את עונשו של המערער על חמש שנות מאסר בפועל והשית עליו פיצוי בסך של 15,000 ₪ לדני וסך של 35,000 ₪ לרוברט. 3. הערעור שבפנינו נסב על חומרת העונש בלבד. לטענת המערער, העונש שנגזר עליו חורג מרף הענישה המקובל ומתעלם מהנסיבות המיוחדות של המקרה, באשר המערער חש מאוים על ידי דני ורוברט והוא נקלע לסיטואציה שלא ביוזמתו. אכן, המערער הגיב בחוסר פרופורציה ולא נתמלאו התנאים הנדרשים לסייג ההגנה העצמית, אך עם זאת, יש לקחת בחשבון כי המדובר במעשה ספונטני פרי הרגשתו הסובייקטיבית של המערער לגבי הסכנה שחש מצידם של דני ורוברט. עוד הצביע המערער על השיקולים המטים את הכף לשיקולי השיקום - הוא מצר ומתחרט על מעשהו; הוא בן 48 ומעולם לא ריצה עונש מאסר בפועל, ועברו הפלילי רחוק ואינו מכביד. עוד ביקש המערער לדחות את תשלום הפיצוי שהושת עליו, בטענה כי אין ביכולתו לשלם את הפיצוי כל עוד הוא במאסר. 4. אומר בקצרה כי דין הערעור להדחות. כלל נקוט עמנו מקדמת דנא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, ולא זה המקרה שבפנינו. המערער דקר שני אנשים, שאחד מהם נפצע קשה לאחר שהסכין חדרה לריאתו ולאיברים פנימיים נוספים, ואך כפסע היה בין המעשה לתוצאה קשה בהרבה. הפסיקה עמדה על הצורך בקביעת רף ענישה מחמיר בגין עבירות דקירה, שהן עבירות אלימות קשות שטמונה בהן סכנה חמורה לחיים, לגוף ולנפש (ע"פ 2169/10 מדינת ישראל נ' מארי (לא פורסם, 12.5.2011)). כפי שנאמר פעמים רבות בפסיקה, נקעה נפשו של הציבור מנגע האלימות ומהקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין כאמצעי לפתרון סכסוכים, ושומה על בית המשפט להטיל עונשים משמעותיים ומרתיעים על מנת להעביר מסר של הרתעה אינדיבידואלית וכללית (ראו, לדוגמה, ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2007); ע"פ 2285/09 אללו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.2011)). 5. המערער לא עתר להפחתת הפיצוי למתלוננים ובקשתו הצטמצמה לדחיית התשלום ופריסתו, לאחר שחרורו מהמאסר. לעניין זה, תרופתו של המערער היא לילך במסלול שהותווה על ידי המחוקק בסעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות התשנ"ה-1995 (ע"פ 346/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2009)). 6. סופו של דבר, שדין הערעור להידחות על כל חלקיו. ניתן היום, א' בטבת התשע"ב (27.12.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10063460_E14.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il