פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 4173/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4173/07 ע"פ 5360/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בע"פ 4173/07: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 4173/07 והמערערת בע"פ 5360/07: מדינת ישראל המשיב בע"פ 5360/07: פלוני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 1073/06 מאוחד עם ת"פ 202/06 מיום 30.4.07 שניתן על ידי כבוד השופט ז' הווארי תאריך הישיבה: כ"ב באב התשס"ז (6.8.07) בשם המערער בע"פ 4173/07: עו"ד ארווא חליחל בשם המשיב בע"פ 5360/07: עו"ד עלאא סלימאן בשם המשיבה בע"פ 4173/07 והמערערת בע"פ 5360/07: עו"ד בת עמי ברוט פסק דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת. בע"פ 5360/07 מערערת המדינה על קולת עונשו של המערער (להלן: נאשם 1), ובע"פ 4173/07 משיג המערער (להלן: נאשם 2) על חומרת עונשו. לאחר שהוחל בשמיעת הראיות בבית המשפט המחוזי, הגיעו הנאשמים להסדר טיעון, על-פיו תוקן כתב האישום והנאשמים הודו בעבירות המיוחסות להם בו. בהסדר הטיעון נקבע באשר לעונש כי המדינה תבקש להטיל על הנאשמים עונש מאסר בפועל בן 24 חודשים, מאסר על תנאי, קנס ופיצויים למתלוננים, בעוד שבאי כוח הנאשמים יוכלו לטעון באופן חופשי לעונש. 2. בכתב האישום המתוקן נטען כי שני הנאשמים ואדם נוסף (להלן: ענאן), תושבי הכפר ריינה, היו בקשרי חברות. השלושה הגיעו למגרש כדורגל בכפר שם שהו אותה עת שני המתלוננים. ענאן התגרה באחד מהמתלוננים ללא כל סיבה, קילל אותו, משך בחולצתו ודחף אותו. בתגובה הדף אותו המתלונן מעליו. הנאשמים וענאן החלו לתקוף את המתלוננים, להלום בהם באגרופים ובדחיפות. במהלך הקטטה שלף הנאשם 2 מכיס מכנסיו סכין והחל לדקור בה את אחד המתלוננים. בשלב כלשהו הצליחו המתלוננים להיחלץ ולברוח מהמגרש. למתלונן שנדקר נגרמו חתכים עמוקים, חבלות בכל חלקי הגוף ושבר ברגלו השמאלית, והוא אושפז למשך 3 ימים בבית החולים. הנאשם 1 הודה והורשע בעבירות של תגרה, לפי סעיף 191 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335 (א)(2) לחוק העונשין; ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין. הנאשם 2 הודה, ובהכרעת הדין נקבע שהוא ביצע את העבירות הבאות: החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין; תגרה, לפי סעיף 191 לחוק העונשין; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (שני מקרים), לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין; ופציעה בנסיבות מחמירות (מספר מקרים), לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין. 3. לאחר קבלת תסקירי מבחן בעניינם של שני הנאשמים גזר בית המשפט המחוזי את דינם. בית המשפט ציין את חומרתה של תופעת האלימות והשימוש בסכין שפשתה בחברה הישראלית כאמצעי לפתרון סכסוכים בין אנשים. כן נקבע כי תת תרבות זו חייבה את בתי המשפט בהטלת עונשים חומרים ומרתיעים הכוללים מאסר בפועל לתקופה ממושכת ומשמעותית שיהיה בה כדי להמחיש לנאשם את חומרת מעשיו וכן להתריע עבריינים פוטנציאלים. לצד זאת בחן בית המשפט את נסיבותיו האישיות של כל נאשם. באשר לנאשם 1, יליד 1987, צוין כי יש לו רישום פלילי ללא הרשעה בעבירה של חבלה כאשר העבריין מזויין. בבחינת נסיבות ביצוע העבירה הדגיש בית המשפט את חומרתן לאור לקיחתו של נאשם 1 חלק פעיל בקטטה שהחלה ללא התגרות מצד המתלוננים. בית המשפט ציין כי על אף שנאשם 1 לא נשא סכין ולא דקר את המתלונן, הוא אף לא עשה דבר למנוע את נאשם 2 מלדקור אותו. לזכותו זקף בית המשפט את חזרתו מכפירתו והודאתו בעבירות כתב האישום המתוקן, וכן את תסקיר המבחן החיובי שהוגש בעניינו, לפיו לקח נאשם 1 אחריות על מעשיו והביע נכונות להשתלב בתהליך טיפול קבוצתי בנושא אלימות, ואף החל בכך במסגרת מעצר הבית. כוונותיו הטובות של נאשם 1 והתחלת מימושן על ידו הובילו את בית המשפט למסקנה כי יש לקבל את המלצת שירות המבחן בנוגע אליו וראוי לאפשר לו להמשיך בהליך השיקום בו החל. לפיכך נגזר על הנאשם 1 מאסר בפועל למשך 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות; מאסר על תנאי למשך 9 חודשים שלא יעבור במשך 3 שנים עבירה בה הורשע בתיק זה וכן כל עבירת אלימות מסוג פשע, למעט עבירת התגרה שהמאסר על תנאי לגביה יהיה לשלושה חודשים למשך שלוש שנים; פיקוח של שירות מבחן למשך 18 חודשים שבמהלכה ישתלב בטיפול קבוצתי; פיצוי בסך 1,500 ₪ לכל אחד משני המתלוננים; וקנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם. באשר לנאשם 2 שקל בית המשפט המחוזי את העובדה שלנאשם מספר עבירות בעברו שהתיקים בגינן נסגרו בשל חוסר עניין לציבור, אך יש בהן להעיד על נטייתו לפתור בעיותיו באמצעים אלימים. כן שקל בית המשפט את חומרת העבירה ואת השימוש שעשה הנאשם 2 במהלך התגרה בסכין. בית המשפט זקף לזכותו של נאשם 2 את חזרתו מכפירתו והודאתו בכתב האישום המתוקן ואת תסקיר שירות המבחן שציין כי נאשם 2 לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה ונכונות לתקן את הנזק. עוד שקל בית המשפט את המעצר המלא והחלקי בו שהה נאשם 2 ואת העובדה שמדובר היה בקטין בעת ביצוע העבירות. השימוש בסכין כאשר אין מדובר במעידתו הראשונה, שכנעו את בית המשפט כי שיקולי האינטרס הציבורי גוברים במקרה זה על נסיבותיו האישיות של נאשם 2. לפיכך גזר בית המשפט על נאשם 2 מאסר בפועל לתקופה של 11 חודשים בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי לתקופה של שנה שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירה בה הורשע בתיק זה וכן כל עבירת אלימות מסוג פשע, למעט עבירת התגרה שהמאסר על תנאי לגביה יהיה שלושה חודשים למשך שלוש שנים; פיצוי בסך 5,000 ₪ למתלונן אותו דקר, ופיצוי בסך 1,500 ₪ למתלונן השני; וקנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. ערעורה של המדינה בעניינו של נאשם 1 – טענות הצדדים 4. המערערת טוענת כי העונש אשר הוטל על נאשם 1 אינו הולם את חומרתם הרבה של מעשיו כמו גם את נתוניו האישיים וסוטה בצורה בלתי סבירה מרף הענישה אשר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה להתמודדות עם נגע האלימות בחברה הישראלית. המערערת מדגישה כי הנאשמים התנפלו על המתלוננים על לא עוול בכפם, כאשר נאשם 1 מפליא מכותיו במתלונן בעוד נאשם 2 דוקר אותו. המערערת מזכירה כי בשנת 2001 ביצע נאשם 1 עבירות של חבלה כשהעבריין מזויין ופציעה, אשר בגינן נמנע בית המשפט מלהרשיעו. עבירה זו מצביעה, לטענת המערערת, כי נאשם 1 לא השכיל לשנות את דרכיו מאז. על כך מוסיפה המערערת את האמור בתסקיר שירות המבחן באשר לאופיו ונטיותיו של הנאשם 1. המערערת סבורה כי תסקיר המבחן אינו מצביע על סיכויי שיקום בולטים, וכי אין די בשיתוף פעולה בהליך טיפול ראשוני על מנת לגבור על האינטרס הציבורי המחייב ענישה משמעותית ומרתיעה בעבירות מעין אלה. לטענת המערערת לא היה מקום לאבחן בין שני הנאשמים הגם שנאשם 2 השתמש בסכין, שכן בחבלות שנגרמו למתלונן יש כדי להעיד על מעורבות פעילה ואלימה ביותר של נאשם 1. 5. בא-כוחו של נאשם 1 טען בפנינו כי העונשים שהוטלו על נאשם 1 מצויים במסגרת טווח הענישה שנקבע בהסדר הטיעון שנחתם עם המדינה, וכי המדינה מחויבת להסדר טיעון זה ומנועה מלטעון כנגדו. עוד טען הסנגור כי נאשם 1 לא החזיק בשום שלב במהלך התגרה בסכין, וזאת בניגוד לנאשם 2. הסנגור ציין כי לנאשם 1 יוחסו בעבר עבירות של חבלה ופציעה, אך הוא לא הורשע בהן. עוד הוסיף כי הנאשם המתין זמן רב להכרעת בית המשפט בעניינו. ערעורו של נאשם 2 – טענות הצדדים 6. בא-כוחו של נאשם 2 טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מתסקיר שירות המבחן, וכי טעה כאשר התייחס לתיקי "אי תביעה" של הנאשם וזקף אותם לחובתו כשיקול להחמרת עונשו. לטענתו, לא התחשב בית המשפט בסיכויי שיקומו של נאשם 2, מהשלכות המאסר עליו, מהיותו קטין בעת ביצוע העבירה ומנסיבותיו האישיות. לטענתו, בעצם הרשעתו של קטין יש משום גמול למעשיו בשל הקלון הרובץ בגין ההרשעה ובשל ההגבלות העתידיות על חייו כתוצאה מהרשעה זו. הסנגור סבור כי ניתן להשיג במקרה זה את מטרת ההרתעה האינדיבידואלית על ידי הטלת מאסר על תנאי על נאשם 2, וכי מטרה זו הושגה כבר במעצרו של נאשם 2. הסנגור מפרט את נסיבותיו האישיות של נאשם 2 ואת העובדה שניהל אורח חיים נורמטיבי. לטענתו, שירות המבחן המליץ לערוך לנאשם 2 בדיקה פסיכודיאגנוסטית, אך זו לא בוצעה מאחר והיא מחייבת המתנה ארוכה. לטענת הסנגור מאחר שהבדיקה לא נערכה בשל נסיבות שאינן תלויות בנאשם 2, לא היה מקום לזקוף לחובתו את העובדה שטרם החל בתהליך שיקומי בניגוד לנאשם 1. לדבריו, נאשם 2 הביע חרטה וגילה מוטיבציה ונכונות להשתקם. 7. באת-כוח המדינה הדגישה כי גזר הדין ניתן במסגרת הסדר טיעון בין המדינה לנאשם 2, על-פיו הוסכם שהמדינה תעתור להטלת עונש מאסר בפועל בן 24 חודשים. לפיכך, לטענתה, לא ניתן לטעון לאחר מכן כי מדובר בעונש גבוה מדי. לגופו של עניין טענה כי אמנם לנאשם 2 אין הרשעות קודמות, אך בעבר היה מעורב בעבירה של פציעה ובית המשפט החליט לתת לו הזדמנות ולא להרשיעו אלא להטיל עליו עבודות שירות לתועלת הציבור. כן טענה כי נסיבות העבירה חמורות והענישה היא במסגרת מלחמת החורמה שמנהלות הרשויות, ובכללן בתי המשפט, כנגד תת תרבות הסכין. היא ציינה כי המתלוננים הגיעו לתומם לשחק כדורגל וכי לא היתה שום מניע להתפתחות התגרה ולדקירתו של אחד מהם. לטענתה, קטינותו של נאשם 2 צריכה לעמוד לו לרועץ דווקא, שכן דפוסי עבריינות כבר בגיל צעיר זה מחייבים ענישה משמעותית. היא ציינה כי נאשם 2 עבר זה מכבר את גיל הקטינות. דיון 8. כל אחד מהצדדים טען כי השני מנוע מלטעון את ערעורו בעטיו של הסדר הטיעון שהוסכם ביניהם. במסגרת ערעורה של המדינה טען הסנגור כי המדינה מחויבת להסדר הטיעון ומנועה מלטעון כנגדו. במסגרת ערעורו של נאשם 2 טענה המדינה כי העונש שנגזר הינו במסגרת הסדר הטיעון ולכן אין הסנגור יכול לטעון כי מדובר בעונש חמור מדי. שתי הטענות דינן להידחות. בידוע, ואין חולק, כי בדרך כלל ראוי לתביעה שתגן על הסדרי טיעון שערכה גם בערכאת הערעור, אלא שקיים הבדל לטעמי בין המלצה לבית המשפט לענישה מוסכמת, לבין המלצה לטווח ענישה, ואבהיר את דברי. כאשר הצדדים מגיעים להסדר טיעון לפיו מסכימים הם כי הנאשם יודה בפרטי האישומים שהתביעה מיחסת לו בכתב האישום המקורי או המתוקן, ובית המשפט יתבקש להרשיעו על יסוד הודאתו, וכן מסכימים הם להביא בפני בית המשפט המלצה לעונש שיגזר על הנאשם בטווח ענישה לו יוכלו הצדדים לטעון, הרי ששני הצדדים רשאים להשיג בערכאת הערעור על קביעתו של עונש נמוך או גבוה לטעמם במסגרת טווח הענישה המוסכם. במיוחד נכונים הדברים כאשר, כפי שקורה ברבים מהמקרים, מוסכם שהנאשם יטען לעונש באופן חופשי, כך שטווח הענישה המוצע הינו רחב ביותר. כל זאת, כמובן, מבלי לפגוע במחויבותה של התביעה להסדר מההיבטים הציבוריים וחובת ההגינות כלפי הנאשם עליהם עמד בית משפט זה בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281 (2005) (להלן: דנ"פ פרץ). כאשר נאשם מגיע להסדר טיעון עם התביעה הכולל עונש בטווח ענישה מוסכם המוצג בפני בית המשפט על ידי כל אחד מהצדדים על פי הטיעון כפי שהוסכם, הרי שהוא נוטל על עצמו את הסיכון כי יושת עליו הרף המקסימאלי של הטווח המוסכם. עם זאת, הוא רשאי לסבור כי העונש הראוי להטיל עליו הוא נמוך יותר, ולכן לטעמי נשמרת לו זכותו לערער על חומרת העונש בפני ערכאת הערעור ולטעון כי לדעתו היה על הערכאה הדיונית דווקא לבחור ברף התחתון של טווח הענישה שהוצג בפניו. זכות זו ודאי שלא תילקח מהנאשם רק בגלל שהביע את הסכמתו להמלצה לטווח הענישה עליו הוסכם בהסדר הטיעון. עם זאת, גם התביעה רשאית לעמוד על דעתה שהעונש הראוי בנסיבות העניין צריך להתקרב לרף הגבוה שהציגה בפני בית המשפט במסגרת הסדר הטיעון, ואין לאלצה להסתפק בעונש הנמוך שהושת, וזאת בכפוף לחובותיה של התביעה לקבלת החלטות בתום לב, בסבירות וכו' (ראו למשל בג"ץ 6009/94 שפרן נ' תובע צבאי ראשי, פ"ד מח(5) 573, 582 (1994)). אין בכך, לטעמי, בכדי לפגוע באף אחת מחובותיה של התביעה, הן כלפי הנאשם, הן כלפי הציבור, והן באינטרס הפנים-תביעתי (ראו דנ"פ פרץ, בפסקאות 18-20 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) בייניש): אין לראות בכך פגיעה בחובת ההגינות של התביעה כלפי הנאשם או באינטרס הציפיה שלו, שכן ערעורה הוא בגדר טווח הענישה עליו סוכם. אין היא פוגעת באינטרס הציבורי, וניתן לומר כי היא דווקא שומרת עליו, שהרי במסגרת הסדר הטיעון היא ביקשה לטעון וטענה לרף הענישה המקסימאלי במסגרת טווח הענישה שהוסכם עליו והוצג בפני בית המשפט, והיא ממשיכה לעמוד על כך גם במסגרת הערעור. גם האינטרס הפנים-תביעתי נשמר, שכן התביעה אשר סברה גם בפני הערכאה הדיונית שהשיקולים הנוגעים לעניין מצדיקים את רף הענישה החמור, ממשיכה לעמוד על שיקולים אלו בפני ערכאת הערעור, כאשר הנאשם מצידו מבקש מבית המשפט לאמץ את עמדתו, דהיינו את הרף התחתון במסגרת טווח הענישה עליו הוסכם. 9. אדגיש כי בדברים האמורים אין בכדי לשנות מההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בגזר דין שנקבע בטווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון (ראו לאחרונה ע"פ 3543/07 שוסטר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2007) וההפניות שם). עם זאת, ודאי שלערכאת הערעור קיים שיקול דעת להתערב בגזר הדין במקרים המצדיקים זאת, גם אם העונש שהוטל היה בטווח הענישה המוסכם. זאת ועוד, יש להדגיש כי קיים הבדל בין עונש מוסכם לבין טווח ענישה מוסכם, ובמיוחד כשהטווח הינו רחב, שאז סביר שכל צד מצפה שבית המשפט יאמץ את הצעתו או את העונש הקרוב לה. 10. ולגופו של עניין. רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה. פעמים לא מעטות מעורבים באירועים אלימים דווקא צעירים ואפילו קטינים. אכן, לא ניתן להתעלם מעובדת היות הנאשם קטין אשר כל עתידו לפניו, ויש להתחשב בכך, לטעמי, במסגרת גזר הדין. עם זאת, לא יהיה בעובדה זו בהכרח למנוע הטלת מאסר בפועל על אותו קטין אם נסיבות העבירה ושיקולים נוספים יצדיקו זאת. יש לזכור כי באירועים אלו גם הנפגעים הם לעיתים קרובות קטינים אשר חייהם עלולים להשתנות ולהיפגע באופן קשה כתוצאה מהאלימות שהופעלה נגדם. גם על קטינים אלו, ועליהם בראש ובראשונה, מחובתו של בית המשפט להגן. 11. במקרה שבפנינו נסיבות העבירה חמורות במיוחד. מדובר באירוע שלא היה בו כל פוטנציאל להתפתחות אלימה. המתלוננים הגיעו לשחק כדורגל במגרש שבכפרם. הנאשמים אף הם הגיעו למגרש והחלו בהתקפה אלימה על המתלוננים ללא כל סיבה נראית לעין. הנאשמים תקפו את המתלוננים, בעטו בהם, דחפו אותם והלמו בהם באגרופיהם. הנאשם 2 אף הוציא מכיסו סכין ודקר את אחד המתלוננים אשר נאלץ לשהות מספר ימים באשפוז בעקבות פציעתו. האירוע הסתיים רק לאחר שהמתלוננים הצליחו להיחלץ מידיהם של הנאשמים ולהימלט על נפשם. האינטרס הציבורי באירוע חמור מעין זה מצדיק ענישה מחמירה וגובר על נסיבותיהם האישיות של הנאשמים. 12. באשר לנאשם 1 נראה כי למרות שבית המשפט קמא התרשם מנכונותו להשתקם, הרי שניסיון העבר הוכיח כי הגישה השיקומית אינה מצליחה להרתיע אותו משימוש באלימות. בשנת 2001 ביצע נאשם 1 עבירה של חבלה כשהעבריין מזויין ופציעה, בגינן נמנע בית המשפט מלהרשיעו ואך גזר עליו התחייבות להימנע מעבירה למשך שנתיים, שירות לתועלת הציבור ופיצוי למתלונן. לפיכך, מששב נאשם 1 ומעד בעבירות של אלימות יש לטעמי לנקוט בגישה מחמירה יותר בתקווה שסורגי בית הסוהר ישכנעו את נאשם 1 להימנע מלנקוט באלימות בעתיד. עם זאת, אני סבורה כי יש להקל במעט בעונשו של נאשם 1 בהשוואה לעונש שנגזר על נאשם 2 וזאת מאחר שנאשם זה לא עשה בפועל שימוש בסכין. באשר לנאשם 2, אני סבורה כי האיזון שערך בית המשפט קמא לצורך גזירת דינו הוא ראוי ויש להותירו על כנו. אמנם מדובר בקטין, אשר אין לו הרשעות קודמות. עם זאת, נאשם 2 עשה שימוש במהלך התגרה בסכין שהיה ברשותו שלא כדין, דקר את אחד המתלוננים וגרם לו לפציעות. התנהגות חמורה זו מצדיקה את עונש המאסר שהוטל עליו על ידי בית המשפט קמא. 13. לסיכום, ערעורו של נאשם 2 נדחה. ערעורה של המדינה מתקבל כך שבמקום עבודות שירות ירצה נאשם 1 תשעה חודשי מאסר בפועל. שאר רכיבי עונשו יוותרו בעינם. נאשם 1 יתייצב לריצוי עונשו ביום 26.8.07 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת. ניתן היום, ב' באלול התשס"ז (16.8.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07041730_B05.doc לח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il