יאיר וייס נ. הנהלת בתי המשפט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6264/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותר: יאיר וייס נ ג ד המשיבה: הנהלת בתי המשפט עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט ע' פוגלמן: נגד העותר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בקלות ראש שיש בה סכנה לציבור לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. ביום 20.9.2007 העותר הורשע בהיעדר התייצבות על ידי בית המשפט השלום בקרית גת (כב' השופטת ר' בן-יששכר שוורץ). בין היתר, רישיון הנהיגה של העותר נפסל למשך שלושה חודשים (ראו ת"ת 22483/06 מדינת ישראל נ' וייס (20.9.2007); להלן: גזר הדין הראשון). ביום 10.10.2007 הגיש העותר בקשה לביטול גזר הדין הראשון. נטען כי לא התייצב לדיון בעניינו מכיוון שלא קיבל זימון לדיון זה, אך בקשה זו נדחתה. ביום 18.10.2007 נפצע העותר בתאונת דרכים, כאשר נהג בטרקטורון (להלן: התאונה). ביום 15.11.2007 ביטל בית המשפט את גזר הדין הראשון, בעקבות בקשה של העותר לקיים דיון במעמד הצדדים ולעכב את גזר הדין הראשון, ובהסכמת המדינה. ביום 22.11.2007 גזר בית המשפט את דינו של העותר, ונקבע, בין היתר, כי רישיון הנהיגה של העותר נפסל על תנאי למשך שנתיים. העותר תבע פיצויים מכלל חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את הטרקטורון במועדים הרלוונטיים. ביום 6.12.2012 דחה בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ז' אגי) את התביעה וקבע כי משלעותר לא היה רישיון תקף בעת התאונה, פוליסת הביטוח – שאחד מתנאיה הוא כי לנהג יש רישיון בתוקף – לא הייתה תקפה לגביו. בית המשפט ציין כי העותר ידע במועד התאונה כי רישיונו פסול, וכי על אף שגזר הדין הראשון בוטל, אין מדובר בביטול רטרואקטיבי (ראו ת"א 6266-04-10 וייס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (6.12.2012)). העותר ערער על פסק הדין, וביום 22.7.2014 בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיא י' שנלר וק' ורדי והשופט (כתוארו אז) ח' ברנר) דחה את הערעור. בית המשפט סמך ידיו על פסק הדין של בית המשפט השלום, בפרט בקביעה כי פסק דין שניתן במעמד צד אחד ניתן לביטול, אך לא מדובר בביטול רטרואקטיבי (ראו ע"א 37313-01-13 וייס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (22.7.2014)). מכאן העתירה שלפניי, בגדרה, ככל שניתן להבין ממנה, העותר – שאינו מיוצג – חולק על קביעות בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי. העותר טוען כי לא התייצב לדיון בעניינו בשל מחדלי מזכירות בית המשפט, וכי בשל כך נשללו ממנו פיצויים. העותר מציין כי נבצר ממנו להגיש את העתירה בשלב מוקדם יותר בשל מצבו הרפואי ובשל ניסיונות שכשלו להעסיק עורכי דין. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בהליכים אזרחיים שניתנות על ידי הערכאות השיפוטיות המוסמכות למעט מקרים חריגים שבחריגים (בג"ץ 6763/19 לוי נ' הרשות השופטת, פסקה 4 (22.10.2019); בג"ץ 4831/17 באיסה נ' משרד השיכון, פסקה 6 (29.11.2017)). אם סבור היה העותר כי נפל פגם בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, היה עליו לפתוח בהליך מתאים (בג"ץ 329/19 גריב נ' Fidam Select, פסקה 2 (15.1.2019)). זאת ועוד, העתירה הוגשה בשיהוי כבד, מקום שפסק הדין בעניינו ניתן לפני למעלה מ-5 שנים (בג"ץ 7364/18 פלוני נ' משרד המשפטים – פרקליטות המדינה, פסקה 6 (22.1.2019)). מטעמים אלו העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ג בחשון התש"ף (‏21.11.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19062640_M04.docx חב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il