פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6069/24 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בעניין פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 1449359/1 מיום 14.6.2024 בשם העותר: עו"ד כרמית שריקי בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: בשם המשיבה 3: עו"ד שמעון יעקבי עו"ד חיה לזר-נוטקין פסק-דין השופט יוסף אלרון: העתירה שלפנינו מופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה 3 (להלן: המשיבה) על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו. בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול נקבע כי הדירה אשר נרשמה על שם העותר והמשיבה גם יחד – הרי היא בחזקת שניהם, ועליהם לחלוק בה בשווה. בתמצית יתואר – העותר והמשיבה נישאו בשנת 2001 ולהם ארבעה ילדים. ביום 31.3.2019 העותר קיבל מחברת הביטוח פיצויים בגין מחלתו בסך 603,006 ש"ח. חודש לאחר מכן, רכשו העותר והמשיבה יחדיו דירה על שם שניהם בסך כולל של 1,650,000 ש"ח. ביום 3.4.2022 הוגשה תביעת גירושין על-ידי העותר. בית הדין הרבני האזורי קבע כי אף שהדירה נרשמה על שם בני הזוג במשותף, יש להחריג מחלוקתה השוויונית את השקעת הפיצויים של העותר, לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). זאת, משנקבע כי השקעת כספי הפיצויים בדירה נעשתה מראש לצורך המשפחה ולטווח ארוך, בעוד שהשיתוף בין בני הזוג התפרק לאחר תקופה קצרה כאמור. משכך, חלקו של העותר בדירה יהא 68.35% ואילו חלקה של המשיבה בדירה יהא 31.65%. ערעור המשיבה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים התקבל ונקבע כאמור כי על העותר ועל המשיבה לחלוק בדירה בשווה. מכאן העתירה שלפניי. במוקד העתירה, טוען העותר כי בית הדין הרבני הגדול שגה וקבע את פסק דינו על יסוד הדין הדתי ומכוח קביעות הלכתיות, וזאת בניגוד להוראות הדין האזרחי, לחוק יחסי ממון ולקביעותיו של בית משפט זה. שגיאה זו ניתנה, לטענתו, תוך חריגה מסמכות והובילה לתוצאה משפטית שגויה המנוגדת להוראות הדין האזרחי, לדיני היושר ולעקרונות הצדק הטבעי. כל זאת, בעוד שבית הדין הרבני האזורי פסק בהתאם לדין האזרחי, עת החריג מחלוקת הדירה את כספי הפיצויים של העותר. מנגד, לעמדת המשיבה, יש לדחות את העתירה. הודגש, כי דווקא בית הדין הרבני האזורי הוא שנימק את פסק דינו בהסתמך על הדין הדתי, ואילו בית הדין הרבני הגדול רק תיקן את המסקנה השגויה שאליה הגיע בית הדין הרבני האזורי. עוד פורט כי בית הדין הרבני הגדול התייחס למכלול הנסיבות, לאחר ששמע את הצדדים באריכות ונחשף לראיות הרלוונטיות, וגם בשל כך אין עילה להתערב בפסק הדין. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני סבור אף הוא כי דין העתירה להידחות. נטען כי אין עילה להתערבות בפסק הדין, מקום שבו התוצאה שאליה הגיע בית הדין הרבני היא גם התוצאה שאליה מוליך הדין האזרחי. זאת, בייחוד כאשר ההנמקה מכוח הדין הדתי חופפת להנמקה מכוח הדין האזרחי ובמקרים שבהם פסק הדין ניתן בהסתמך על קביעות עובדתיות. דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן תיעשה במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 7229/23 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, פסקה 5 (20.11.2023) (להלן: בג"ץ 7229/23)). המקרה שלפנינו, אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים את התערבות בית משפט זה. בהתייחס לסוגיה שלפנינו, בית הדין הרבני הגדול פירט בפסק דינו מקורות הלכתיים בעוד שנעדרה התייחסות מקיפה לדין האזרחי. יחד עם זאת, אדני פסק הדין נסמכים בעיקר על קביעות עובדתיות שלפיהן הדירה נרשמה במשותף ובאופן שווה על שם שני בני הזוג, למרות שהייתה בידי העותר האפשרות להחריג את חלקו בדירה בהתאם לכספי הפיצויים שהשקיע. לאור אמות המידה לביקורת שיפוטית על החלטות בתי הדין הרבניים, אין אפוא עילה להתערב בקביעות עובדתיות אלו (ראו והשוו: בג"ץ 5956/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 (24.9.2020)). זאת ועוד, עיון בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מלמד כי הוא ניתן על יסוד פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר התייחס לדין האזרחי החל בסוגיה שלפנינו, כפי שעולה גם מטענות העותר. אלא שבעוד שבית הדין הרבני האזורי אימץ את החריג לכלל הרישום המשותף, בית הדין הרבני הגדול לא מצא כי מתקיימת הצדקה לכך. היינו, אמנם בית הדין הרבני הגדול הפנה בפסק דינו למקורות הלכתיים, אולם אין משמעות הדבר היא כי הכרעתו ניתנה על סמך הדין הדתי לבדו (בג"ץ 1177/24 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (12.2.2024)). בנסיבות אלו, אף לא ניתן לייחס לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול 'חריגה מסמכות' (בג"ץ 7229/23, בפסקה 2). גם מטעמים אלו, דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ט אב תשפ"ד (02 ספטמבר 2024). נעם סולברג שופט יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט