פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7229/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בעניין פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1236965/5 מיום 14.6.2023 בשם העותרת: עו"ד מוטי רגב; עו"ד יצחק ברקוביץ בשם המשיב 3: עו"ד מירה סייג פסק-דין השופט י' אלרון: העתירה שלפנינו מופנית כלפי החלטת המשיב 1 מיום 5.8.2022 (להלן: החלטת בית הדין האזורי) במסגרתה נדחתה בקשת העותרת להורות על ביצוע איזון משאבים בינה לבין המשיב 3 באופן שאינו שוויוני, בהתאם להוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון); וכלפי פסק דינו של המשיב 2 מיום 14.6.2023, במסגרתו נדחה ערעור העותרת על החלטת בית הדין האזורי. בתמצית יתואר, כי העותרת והמשיב 3 נישאו בשנת 1995 ולהם ארבעה ילדים שאחת מהם קטינה. בשנת 2019, העותרת הגישה תביעה לשלום בית ולחלופין לגירושין, שאליה כרכה תביעות לעניין הרכוש. בשנת 2020, הצדדים הגיעו להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין על ידי המשיב 1. בהמשך לכך, הוגשה חוות דעת אקטוארית, אשר בעקבותיה העותרת הגישה בקשה לאיזון נכסים שאינו שוויוני בכל הקשור לזכויות הסוציאליות של הצדדים, וזאת מכוח החריג הקבוע בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. בקשה זו נדחתה כאמור בהחלטת בית הדין האזורי, בנמקו כי עניינה של העותרת אינו מצדיק ביצוע איזון שאינו שוויוני "שהינו חריג שבחריגים" וכי בקשתה הועלתה "בשלב מאוחר מאד של ההליך [...] מה שמעמיד בספק גדול את כנות הטענה". ערעור שהגישה העותרת למשיב 2 נדחה אף הוא מחמת היעדר עילה להתערבות. בתוך כך, צוין כי העותרת לא הוכיחה שנפלה בהחלטת בית הדין האזורי "טעות הנראית לעין" המצדיקה את התערבות המשיב 2, בהתאם לתקנה קל"ה לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. מכאן העתירה שלפנינו. לטענת העותרת, המשיבים 1 ו-2 שגו עת סירבו לחרוג בעניינה מהכלל בדבר איזון שוויוני הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. עקב כך, נטען כי לכשתצא העותרת לפנסיה בעוד כ-6 שנים, יהיה עליה "לפרנס את עצמה בסכום הגמלה העומדת על סך של כ-3,500 ש"ח" בלבד ואילו הכנסתו הכוללת של המשיב 3 תעמוד על כ-23,500 ש"ח. נסיבות אלה, כך נטען, יוצרות חוסר שוויון ניכר אשר יש בו כדי להצדיק את החלת החריג לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, וכן את התערבות בית משפט זה בהחלטות המשיבים 1 ו-2 חרף הרף הגבוה שנקבע לכך בפסיקה. מנגד, לטענת המשיב 3 בתגובתו המקדמית, דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופה מכמה טעמים. בכללם, נטען כי העתירה אינה נמנית עם המקרים החריגים שבהם יתערב בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הרבניים; העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, שכן העותרת נמנעה מלפרוס תשתית עובדתית מלאה בפני בית המשפט; חל שיהוי בהעלאת הטענה ביחס לתחולת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, משזו נטענה לראשונה כשנתיים וחצי לאחר אישור ההסכם שערכו הצדדים, וממילא הטענה מנוגדת לברירת המחדל שקובע חוק יחסי ממון; וכי הלכה למעשה, העותרת מבקשת לבטל את פסק הדין שמבוסס על הסכמות הצדדים מבלי לעמוד על עילות לביטול ההסכם. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המשיב 3, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן תיעשה במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 4963/23 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (3.8.2023)). העתירה שלפנינו אינה נכנסת בגדר מקרים חריגים אלה, שכן, כלל טענות העותרת הן בעלות אופי ערעורי מובהק ובכך די כדי לדחות את העתירה. למעלה מן הצורך, יצוין כי אף בטענות העותרת גופן קיים קושי של ממש. ברירת המחדל לעניין איזון משאבים, כפי שהיא מעוגנת בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, קובעת כי "עם התרת הנישואין [...] זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג [...]". סעיף 8 לחוק יחסי ממון המהווה חריג לברירת המחדל האמורה, מסייג מפורשות את תחולתו ל"נסיבות מיוחדות". ואכן, בית משפט זה ציין בפסיקתו לא אחת כי החריגה מסעיף 5 תיעשה במשורה, וכי הנטל על המבקש לסטות מכלל זה הוא נטל כבד (ראו בג"ץ 6037/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו, פסקה 4 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (18.2.2019); וכן בע"מ 2642/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 לחוות דעתי (1.10.2020)). הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר על עתירה לבית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה י"א לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (26.10.2011)). בענייננו, הסכמות העותרת והמשיב 3 קיבלו תוקף של פסק דין בהחלטת המשיב 1 מיום 27.2.2020 ואין בהן, או בתביעה המקורית של העותרת, התייחסות כלשהי לרצון הצדדים לסטות מברירת המחדל האמורה. רק בחלוף זמן רב העלתה העותרת לראשונה את הטענה בדבר החלת החריג הקבוע בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. אם כן, המדובר בטענה המבקשת לסטות מברירת המחדל הקבועה בחוק, אשר מטילה כאמור נטל כבד על הטוען לה; שאינה עולה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין; ושהועלתה לראשונה זמן ניכר לאחר שניתנו אותן הסכמות. בנסיבות אלה, טענות העותרת אינן מעוררות עילה להתערבות בית משפט זה, לא כל שכן בראי הכלל האמור בדבר אי-התערבות בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים. העתירה נדחית אפוא. לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' בכסלו התשפ"ד (‏20.11.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23072290_J03.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1