גיל שמילה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 588/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 588/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: גיל שמילה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.1.07 בת.פ. 1109/05 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ס' רוטלוי – סג"נ, ע' סלומון-צ'רניאק וד"ר ק' ורדי תאריך הישיבה: ה' באדר א התשס"ח (11.2.2008) בשם המערער: עו"ד משה יוחאי ועו"ד ערן צלניקר בשם המשיבה: עו"ד ירין שגב בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (פ"ח 1109/05), על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. על פי כתב האישום, דקר המערער בליבו אדם בעקבות סירובו לתת לו סיגריה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: ס' רוטלוי, סג"נ, ע' סלמון צ'רניאק וד"ר ק' ורדי) גזר על המערער ביום 29.10.2006 עונש של עשרים שנות מאסר בפועל. כן הפעיל בית המשפט עונש של שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי ועונש של שישה חודשי מאסר על תנאי, שהיו תלויים ועומדים כנגד המערער, אשר נקבע כי ירוצו באופן חופף ובמצטבר לעונש שנגזר עליו, כך שסך הכול ירצה המערער עונש מאסר של עשרים ואחת שנים ושישה חודשים. בית המשפט ציין בגזר דינו את חומרתם הרבה של מעשיו של המערער, את עברו הפלילי ואת התסקיר השלילי שנערך בעניינו מטעם שירות המבחן. עוד ציין בית המשפט, כי במדרג המעשים הגורמים למותו של אדם, עומד מעשהו של המערער בדרגה החמורה ביותר, המתקרבת לרצח, וכי ייתכן ומן הראוי היה להביא את שאלת הרשעתו בעבירת הרצח לפתחו של בית המשפט. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שבפנינו. במסגרת הערעור טוען המערער כי טעה בית המשפט המחוזי משראה במעשיו משום מעשים הקרובים בחומרתם לעבירת הרצח. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות ולהודאתו המיידית. מנגד מבקשת המשיבה לדחות את הערעור, בהדגישה את חומרת מעשיו של המערער. לטענתה, חומרה מיוחדת נודעת לכך שהמערער הגיע לחוף הים כשהוא חמוש בסכין. לאחר שהמנוח סירב לתת לו סיגריה איים עליו כי ידקור אותו, ואכן כך עשה, כאשר המתת המנוח נעשתה מתוך אדישות לחייו. עוד מוסיפה המשיבה כי במעשיו ובעברו הוכיח המערער כי הוא מסוכן ועל כן יש להרחיקו מן החברה. לטענת המשיבה אל מול אלו הנסיבות הללו לא עומדות כל נסיבות מקלות, המצדיקות הפחתה מהעונש. לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובנספחיה ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. בית משפט זה עמד לא פעם על הצורך להלחם באלימות הגואה בחברה ובפרט במה שזכה לכינוי "תת תרבות הסכין" – הקלות הבלתי נסבלת שבה עושים צעירים שימוש בסכין אותו הם נושאים (ראו ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מולנור (לא פורסם, 26.2.1998); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' חמזה (לא פורסם, 18.7.1999); ע"פ 3231/04 סבג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2004); ע"פ 523/05 סלמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.12.2005)). שוב ושוב מגיעים לפתחו של בית משפט זה מקרים, בהם בשל סכסוך של מה בכך, נשלפת מנדנה הסכין, ומובילה למותו של אדם, בין אם מתוך כוונת קטילה מפורשת, ובין אם מתוך אדישות לחיי הזולת. בין כך ובין אחרת, מוטלת חובה ברורה על בית המשפט להיאבק ככל יכולתו בתופעה זו, כאשר הדבר יבוא לידי ביטוי, על פי רוב, בהסגתן של נסיבותיו האישיות של הדוקר מפני חומרת מעשיו, ובהטלתם של עונשים מחמירים. יפים לענייננו הדברים שנאמרו באחת מהפרשות הרבות שדנו במקרים דומים, ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2004): "בתי המשפט, בהם בית-המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגפה שפשתה במחנה והיא מגפת תת-תרבות הסכין. צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה. שאלנו את עורך-דין כהן מה טעם נשא המערער את הסכין על גופו משבא למועדון ותשובתו לכך היתה כי הדבר נעשה "להגנה עצמית". להגנה עצמית מפני מי נשאל, והתשובה היא, כמובן, להגנה עצמית מפני נערים כמערער שאף הם נושאים על גופם סכין "להגנה עצמית". כך, "ליתר בטחון" נושא לו נער סכין על גופו, "ליתר בטחון ועל כל צרה שלא תבוא". אכן, זו דרכו של מיקצת הנוער בימינו ליישוב חילוקי דעות. בימים שמכבר נהגו אנשים ליישב חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם בדו-קרב של צחצוח חרבות או בדו-קרב בירי של אקדחים (השוו: ע"פ 8554/00 זרבאילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(4) 913, 919-918). הסכינים למיניהן תפשו כיום את מקום החרבות, ובצד האקדחים משמשות אף הן מכשיר ליישובם של חילוקי דעות. תופעה ממאירה זו מטילה על בתי-המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בית-המשפט להעלות תרומה ראויה היא - בין השאר - על דרך הטלתם של עונשים חמורים. כך בעבירות ממאירות אחרות כסחר בסמים, כסחר בנשים, כמעשי אונס ומעשי סדום ועוד, וכך הוא בתת תרבות הסכין המביאה לא אחת לקיפוח חייהם של צעירים וגם של מי שאינם צעירים". עוד ציין בית המשפט באותה פרשה, כי "הגיע עת שבתי המשפט יניעו את העונש אל עבר העונש המירבי שנקבע בחוק", ואין לי אלא לשוב ולהסכים עם הדברים. מן הכלל אל הפרט, המקרה שבפנינו הינו מקרה המביא את תופעת הסכינאות לשיא חומרתה. המערער הגיע לבילוי בחוף הים כשהוא נושא בכליו סכין. כפי שמלמדת השתלשלות הדברים, נדמה כי לא בכדי עשה כן. בעקבות מחלוקת של מה בכך, המלווה בחילופי דברים, שלף המערער את סכינו, ומבלי להסס עשה בה שימוש והביא למותו של אדם. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אך כפסע בין מעשים אלו ובין עבירת הרצח. אף לא מן הנמנע כי ייתכן ויש במעשיו כדי לגבש את יסודותיה של עבירה זו, אך משבחרה המשיבה שלא להאשימו בה, אין כמובן צורך להכריע בסוגיה זו. אין חולק שמעשיו של המערער מצויים בדרגה הגבוהה ביותר של עבירת ההריגה, כאשר קשה להעלות על הדעת מקרה העולה בחומרתו על המקרה הנדון, ואשר יישאר בגדרה של עבירה זו. משכך, הרי שעל העונש הקבוע בחוק לעבירת ההריגה, לשמש לא רק כנקודת המוצא לעונש שיש לגזור עליו, אלא אף כנקודת הסיום. באם לא די בחומרת המעשה כשלעצמו, הרי שאל מול הנסיבות המקלות אותן מונה המערער בערעורו יש לזכור כי חרף גילו הצעיר עומד לחובתו עבר פלילי מכביד ביותר, הכולל בין היתר גם עבירות אלימות. חרף העונשים המקלים שנגזרו עליו והתחייבויותיו לאורך השנים שלא להמשיך בדרכו הרעה, עשה לו המערער את האלימות לדרך חיים. משכך, וכדי להביא לידי ביטוי את מלוא סלידתה של החברה מהמעשה הנלוז אותו ביצע המערער, לא ניתן אלא להתייחס למעשה זה במלוא חומרת הדין, ומשמעות הדבר הינה הטלת העונש המירבי הקבוע בחוק בצד עבירה ההריגה. עם זאת, ומבלי להמעיט כהוא זה מחומרת מעשיו, לנוכח תקופת המאסר הארוכה שהוטלה עליו כמתחייב מהעבירה בה הורשע, מצאנו לנכון לקבוע כי המאסרים המותנים שהופעלו כנגד המערער ירוצו בחופף לעונש שהוטל עליו, כך שסך הכול ירצה המערער עונש של עשרים שנות מאסר בפועל. בכפוף לאמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ב באדר א התשס"ח (28.2.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07005880_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il