דוד גורדון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9133/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9133/04 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: דוד גורדון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.9.04 בת"פ 40125/04 שניתן על-ידי כב' השופט א' שוהם תאריך הישיבה: ח' בטבת תשס"ה (20/12/04) בשם המערער: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן בשם שירות המבחן: גב' ג'ודי באומץ פסק-דין השופט מ' חשין: המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה כהגדרתה בסעיף 333 בצירוף לסעיף 335(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. משהורשע כך בדינו, גזר עליו בית-משפט קמא שתי שנות מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל (בניכוי תקופת המעצר) והיתרה על תנאי. בית-המשפט הוסיף וקבע שכדי לאפשר את גיוסו של המערער לצה"ל (המערער היה כבן 19 בעת גזירת הדין) מעכב הוא את ביצוע המאסר למשך שנה, עד ליום 11.9.05. בנוסף לכך הורה בית-המשפט על העמדתו של המערער בפיקוח שירות המבחן למשך שנה והוסיף והטיל עליו קנס בסך של 2,000 ש"ח, או ארבעה חודשי מאסר תמורתו. על כל אלה חוייב המערער לפצות את המתלונן בסכום של 3,000 ₪. הערעור שלפנינו הוא ערעור על חומרת העונש. נסיבות העניין המתואר בכתב האישום היו אלו, שיום אחד בחודש מאי השנה, בשעות מוקדמות של הבוקר, בילו המערער וחבריו במועדון מסויים בתל-אביב. בסביבות השעה 5:30 בבוקר, היכו חמישה מחבריו של המערער את פלוני - אשר גם הוא בילה במקום - הפילו אותו ארצה, היכו אותו באמצעות קסדה בגבו ובעטו בו. אלמוני, חברו של פלוני, הבחין במתרחש ובא לעזרתו של פלוני כדי למנוע את החמישה להמשיך ולהכות אותו. או-אז החלו החמישה להכות את אלמוני אף-הוא. פלמוני, חברם של פלוני ואלמוני, ניסה להפריד בין התוקפים לבין פלוני. בשלב זה של הקטטה הצטרף המערער למריבה ובידו סכין פרפר שהחזיק על גופו בעת בואו למועדון. המערער החל מכה באגרופיו את שלושה הנתקפים ונעץ את סכין הפרפר בגבו של פלמוני. הסכין חדרה לחזהו של פלמוני ופלמוני הובהל לבית-החולים לאשפוז. באותה קטטה נדקר אלמוני ארבע דקירות בגבו העליון - שלוש דקירות משני צידי החזה ודקירה אחת בבסיס הצוואר. בטיעוניו לפנינו העלה עורך-דין אבי כהן כל טענות שניתן לטעון לזכותו של מערער; כך באשר לגילו הצעיר וכך באשר להיעדר הרשעות קודמות. כן המציא לנו עורך-דין כהן מכתבי המלצה על-אודות המערער, הן ממדריך טיפולי קידום נוער של עיריית תל-אביב-יפו והן ממחנכת הכיתה של המערער. במכתבים אלה מוצג המערער כבחור חביב, מנומס וחברותי, נעים הליכות ונעים שיחה, וכאדם הנוהג באיפוק ובכבוד כלפי מוריו בבית-הספר. אשר לגיוסו של המערער לצה"ל - כהמלצתו של בית-משפט קמא - מסתבר כי ביני לביני התייצב המערער לשירות ביטחון אך רשויות הגיוס החליטו לפוטרו משירות. לעניין זה טען עורך-דין כהן לפנינו כי אימת המאסר התלויה ועומדת מעל לראשו של המערער היא שהביאה לפטור משירות בצה"ל, ולעניין זה הציע לנו כי נפנה אנו לצה"ל ונברר את הטעם לפטור. שירות המבחן הציע לבית-משפט קמא ולנו כי נצווה בעניינו של המערער צו מבחן - בנוסף לצו המבחן שציווה בית-משפט קמא - וכי נוסיף ונקצר את תקופת המאסר שנגזרה עליו כך שיוכל לרצותה בעבודות שירות. הארכנו להביא מטייעוניו של בא-כוח המערער ולו משום שעומדים אנו לדחותן מכל-וכל. בתי המשפט, בהם בית-המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגפה שפשתה במחנה והיא מגפת תת-תרבות הסכין. צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה. שאלנו את עורך-דין כהן מה טעם נשא המערער את הסכין על גופו משבא למועדון ותשובתו לכך היתה כי הדבר נעשה "להגנה עצמית". להגנה עצמית מפני מי נשאל, והתשובה היא, כמובן, להגנה עצמית מפני נערים כמערער שאף הם נושאים על גופם סכין "להגנה עצמית". כך, "ליתר בטחון" נושא לו נער סכין על גופו, "ליתר בטחון ועל כל צרה שלא תבוא". אכן, זו דרכו של מיקצת הנוער בימינו ליישוב חילוקי דעות. בימים שמכבר נהגו אנשים ליישב חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם בדו-קרב של צחצוח חרבות או בדו-קרב בירי של אקדחים (השוו: ע"פ 8554/00 זרבאילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(4) 913, 919-918). הסכינים למיניהן תפשו כיום את מקום החרבות, ובצד האקדחים משמשות אף הן מכשיר ליישובם של חילוקי דעות. תופעה ממאירה זו מטילה על בתי-המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בית-המשפט להעלות תרומה ראויה היא - בין השאר - על דרך הטלתם של עונשים חמורים. כך בעבירות ממאירות אחרות כסחר בסמים, כסחר בנשים, כמעשי אונס ומעשי סדום ועוד, וכך הוא בתת תרבות הסכין המביאה לא אחת לקיפוח חייהם של צעירים וגם של מי שאינם צעירים. אותם צעירים הנושאים סכינים על גופם ונועצים אותן בגופו של הזולת, אינם תמיד ובהכרח עבריינים מועדים. ובמקום שהנאשם הוא נער בלא עבר פלילי מתלבטים בתי המשפט לא אחת אם לגזור על הצעיר עונש מאסר, שמא יחבר בבית-הכלא לעבריינים מועדים ויצא מבית-הכלא עבריין. התלבטות זו התלבטות אמת היא, התלבטות ראויה. ואולם המגיפה שפשתה במחנה היא כה קשה וכה ממאירה עד שבתי המשפט חייבים להעלות את תרומתם למלחמה בה על דרך ענישה מרתיעה. וענישה מרתיעה בהקשר הדברים פירושה הוא -שליחתו של נאשם לבית האסורים. הנה הוא המערער שלפנינו, אשר הורשע על-פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כהוראות הסעיפים 333 ו-335(1) לחוק העונשין. העונש המירבי בגין עבירה זו שהמערער הורשע בה הוא 14 שנות מאסר. הגיע עת שבתי המשפט יניעו את העונש אל עבר העונש המירבי שנקבע בחוק. עונש של שנת מאסר - כפי שנקבע למערער - עונש קל הוא ביתר, והרי אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין ולידע כי בנעיצת סכין בחלקו העליון של הגב יכול אדם שיעבור מעבירה של חבלה לעבירה של רצח או הריגה. עיקר הוא, כמובן, בחינוך הנוער, ואולם גם אנו נעלה את תרומתנו בדרכנו. אנו מחליטים לדחות את הערעור. היום, ח' בטבת תשס"ה (20.12.04). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04091330_G01.docשל מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il