עירית בית שאן נ. שרת החינוך והתרבות -פרופ' יולי תמיר

פסק-דין בתיק בג"ץ 579/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 579/09 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרת: עיריית בית שאן נ ג ד המשיבה: שרת החינוך והתרבות - פרופ' יולי תמיר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אברהם גולדהמר פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: עניינה של העתירה בבקשת העותרת למתן צו על-תנאי שלפיו יחויב משרד החינוך לקדם וליישם התחייבויות שהתחייב כלפיה, אשר עיקרן בתשלום פדיון בגין מבנה בית ספר שהועבר מחזקתה של העותרת לידי "רשת מעיין החינוך התורני". כן מתבקש במסגרת העתירה צו ביניים המורה למשרד החינוך להעביר לעותרת, על אתר, סכום של 1.7 מליון ש"ח, אשר אינו שנוי במחלוקת לטענתה. 1. ביסוד העתירה הסכמה שגובשה בשנת 2002 בין העותרת, עיריית בית שאן, לבין משרד החינוך, בעניין העברת החזקה בבית הספר "תומר" אשר נמצא בשטחה של העותרת, מידיה של העותרת לידי "רשת מעיין החינוך התורני". כעולה מן העתירה, במסגרת הסכמה זו התחייבה העותרת לפנות את מתחם בית הספר על מנת שישמש את תלמידי "רשת מעיין החינוך התורני", ובתמורה לכך התחייב משרד החינוך לפדות את כלל מבני בית הספר, בסכום של 4.1 מיליון ש"ח שיועברו לידי העותרת. לדברי העותרת, כבר בשנת 2002 העבירה היא את החזקה בבית הספר לידי "רשת מעיין החינוך החרדי" (אם כי בהמשך סוכם בין השתיים כי מוסדות הרשת יעברו למקום מושב בבית ספר אחר בעיר), ואילו משרד החינוך העביר אליה עד עתה סכום של 1.45 מיליון ש"ח בלבד. 2. העותרת מציינת כי ניהלה חילופי דברים ממושכים עם משרד החינוך לסילוק החוב שנותר. לדבריה, במכתב מיום 23.11.08 אישר בפניה מנהל מינהל הפיתוח במשרד החינוך כי משרד החינוך אכן התחייב לאשר את הסיכום האמור שגובש עמה, אך בד בבד ציין כי בדיקת הנתונים העלתה שבשנים 2002-2008 תיקצב משרד החינוך סכום כולל של כ-8 מיליון ש"ח לשיפוצם וחידושם של מבני חינוך בבית שאן, מתוכו 2.4 מיליון ש"ח במסגרת ההתחייבות לגבי בית הספר "תומר", ועל כן, יתרת החוב שנותרה היא 1.7 מיליון ש"ח בלבד. כן נמסר לעותרת במכתב זה כי עקב מגבלות תקציביות, משרד החינוך לא יוכל לתקצב את הסכום האמור בשנה זו וכי המימון ידחה לפיכך לשנים 2009-2010. 3. לטענת העותרת, תשובת משרד החינוך לא הותירה לה מנוס אלא לפנות בעתירה לבית משפט זה. העותרת מציינת כי הצדדים אינם חלוקים על עצם קיום ההתחייבות מצד משרד החינוך כלפיה, כמו גם על עצם קיומה של יתרה לתשלום, ולדבריה, הלכה למעשה מצטמצמת המחלוקת לשלושה עניינים: גובה הסכום שכבר הועבר לעותרת מצד משרד החינוך; השאלה האם יש להוסיף על יתרת החוב הפרשי הצמדה וריבית; ושאלת המועד לתשלום יתרת החוב. לטענת העותרת, תביעתה בעניינים אלו מבוססת הן על ההתחייבות החוזית שמשרד החינוך התחייב כלפיה, והן על ההבטחה השלטונית הגלומה בהתחייבותו זו. מכל מקום, מדגישה היא כי בקשיים התקציביים הנטענים על-ידי משרד החינוך אין כדי להצדיק אי-עמידה בהתחייבויותיו האמורות כלפיה. 4. לאחר שעיינו בעתירה ובצרופותיה מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא ייזקק לעתירה המוגשת מלפניו מקום בו קיים סעד חלופי לסעד המתבקש בעתירה, ובכלל זה סעד במסגרת הליך שניתן לבררו בבית משפט רגיל (בג"צ 79/08 אטון נ' ראש העיר - ירושלים (לא פורסם, 15.1.2008); בג"צ 5016/06 קורקין נ' בית המשפט המחוזי בת"א (לא פורסם, 24.8.2006) וההפניות שם). סיווגה של תובענה כעניין אזרחי המצוי בסמכותם של בתי המשפט הרגילים, או כעניין מנהלי שמקומו בבית המשפט לעניינים מנהליים, או כעתירה שמקומה להתברר בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לעיתים אינו קל. הוא עשוי להיות מורכב במיוחד כאשר משולבים בו יסודות אזרחיים מזה ויסודות מינהליים מזה. במצב זה, יש להכריע איזה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 לפסק דיני (לא פורסם, 6.12.2006)). בענייננו, המחלוקת נשוא העתירה יסודה בהסכם שנערך בין העותרת למשרד החינוך, כאשר לטענת העותרת לא מילא האחרון את חלקו בהסכם זה. כפי שהובהר על-ידי העותרת, עובדת קיומה של התחייבות מצד משרד החינוך כלפיה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, והמחלוקת נסבה אך על פרטי התחייבות זו, ובעיקר על היקפה הכספי של ההתחייבות ועל המועד לקיומה. עיקרה של מחלוקת זו נעוץ בהיבט הכספי, והיסוד הדומיננטי שבו הוא אזרחי. משכך, דין המחלוקת להתברר בפני הערכאה האזרחית המוסמכת. מבלי להביע כל עמדה לגופה של המחלוקת, ברי כי קיים בידי העותרת סעד חלופי, ועל כן דין העתירה להידחות על הסף. משלא נתבקשה תגובת המשיבה – אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת פרוקצ'יה. אבקש להוסיף, כי לא זו בלבד שהרכיב הדומיננטי במחלוקת (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, השופטת פרוקצ'יה) הוא סכסוך אזרחי בדבר פרשנות הסכמה בין הצדדים, אף שיש בו גם היבט של משפט מינהלי - אלא שהכלים המעשיים לבדיקת המחלוקת לעומקה גם הם אינם בידי בית משפט זה. הדעת נותנת, כי העתירה הוגשה כדרך של קפנדריה, קיצור הליכים, שכן ברי לעותרת כי בירורו של הסכסוך בבית משפט אזרחי יארך זמן רב יותר - וסבורה היא, כי בית משפט זה, גם בתוקף מעמדו, יוכל להביא מזור מהיר יותר אל מול הרשות הממשלתית. ואולם, היש בידינו, בשבתנו כבית משפט גבוה לצדק, לדון מניה וביה בפרטי גביה פלונית - הסכום שהועבר, שאלות הצמדה וריבית ומועד תשלום, ככל שאלה טעונים בירור עובדתי? האם יועדו עדים וייחקרו חקירות נגדיות? כלום לא לשם כך נועדו הליכים אזרחיים? אכן, לא אחת עוסק בית משפט זה ב"שמרטפות" כלפי הרשויות; בבג"צ 5587/07 עוזיאל נ' מס רכוש (לא פורסם) נזדמן לי לומר בנושא של אי מינוי ועדת ערר לצורך פיצוי על נזקי רכוש במלחמה: "תפקיד בית המשפט במקרה זה, כמו במקרים דומים לא מעטים בגדרי המשפט המינהלי, לא היה בכתיבת פסק דין משפטי מלומד, אלא בליווי הרשויות תוך עידוד וזירוז פעולתן, מעשה אומנת או שמרטף; זאת - כדי לקדם את מימוש חובתן על פי הדין במבוכי המינהל הציבורי, שלא לומר בירוקרטיה. תפקיד זה משמעו שהתיק אינו נסגר ונגנז אלא נותר חי, עד להסדר סביר של הבעיה שהועלתה בעתירה. אף במקרה דנא לא היה בית המשפט נכון לסגור את התיק עד שעיקר הנושא ייפתר. חריגותו של מקרה זה היתה, מזה, בנסיבות הספציפיות הקשורות בזכויות שלאחר מלחמה, ומזה, בהימשכות היתרה, מזה. נזכור כי המדובר בזכויות אזרח בטהרתן ובפשטותן, קרי, זכותו של אדם בדין לערור בעניינו". אך אין מקרנו דומה לכך, כפי שהודגם מעלה. על כן אין מנוס מהליך אזרחי, וכאמור צירפתי קולי לשל חברתי. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ולהערותיו של השופט רובינשטיין. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, י' בשבט תשס"ט (4.2.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09005790_R01.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il