שאול ויסמן נ. נשיא בית המשפט העליון ,אשר גרוניס

פסק-דין בתיק בג"ץ 4569/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4569/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל העותר: שאול ויסמן נ ג ד המשיבים: 1. נשיא בית המשפט העליון, ד"ר אשר גרוניס 2. היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ויינשטיין עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט צ' זילברטל: בעתירה זו מתבקש בית משפט זה ליתן צו על תנאי המורה למשיבים לנמק מדוע לא תבוטל הדרישה לחתימה על כתב שיפוי לטובת רשויות התכנון, לעניין תביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), כתנאי להפקדת תכנית בניין עיר ולקיום דיון בתכנית בפני הועדה התכנונית המוסמכת. 1. עניינו של העותר נדון לאחרונה בפני בית משפט זה, בין היתר, במסגרת ערעור מינהלי ובמסגרת עתירה שהגיש (עע"ם 10332/09 ויסמן נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב (לא פורסם, 3.8.2011); בג"ץ 679/12 ויסמן נ' מדינת ישראל - שר הפנים (לא פורסם, 9.2.2012)). בשני ההליכים הקודמים, כמו גם בעתירה שלפנינו, העלה העותר את שאלת חוקיות דרישת ועדות התכנון והבניה לכתב שיפוי. שאלות אלה הועלו על-ידי העותר גם בהליכים קודמים בבית משפט זה. 2. ברקע ההליכים, תכנית שהגיש העותר (ביחד עם אחרים) לוועדות לתכנון ובניה בתל-אביב וברמת השרון לשינוי ייעוד שטח מקרקעין בעיר רמת השרון. כעולה מן ההליכים הקודמים, העותר הגיש עתירה מינהלית נגד ועדות התכנון, לטענתו, בשל סירובן להפקיד את התכנית שהגיש. העתירה נמחקה לאחר שהוועדה הציגה בפני העותר את רשימת הדרישות בהן עליו לעמוד (בתוך פרק זמן של 7 חודשים) על מנת שתכניתו תופקד, וביניהן, גם הדרישה לחתימה על כתב שיפוי. בחלוף המועד ומשהעותר לא עמד בכל דרישות הוועדה הוחלט שלא להפקיד את תכניתו. בעקבות זאת הגיש העותר עתירה מינהלית נוספת בה נתבקש בית המשפט: "להורות לוועדה לקבוע כי התמלאו התנאים להפקדת תוכנית מפורטת לגבי המקרקעין שברמת השרון, ועל כן יש להפקידה. לחלופין התבקש בית המשפט להורות לוועדות התכנון לבצע את התיקונים הנדרשים בתוכנית ואז להורות על הפקדתה, או למנות מומחה ניטראלי שיבדוק את התנאים שנקבעו להפקדת התוכנית. לחלופי חילופין התבקש בית המשפט להורות על הארכת מועד להשלמת התנאים שנדרשו להפקדת התוכנית" (עע"ם 10332/09 הנזכר, פסקה 3). בית המשפט דחה את העתירה על כל ראשיה, בין היתר, מן הטעם שהעותר לא עמד בדרישות שהציבה הוועדה כתנאי להפקדת התכנית. כלפי החלטה זו הגישה העותר ערעור מינהלי לבית משפט זה (עע"ם 10332/09 הנזכר) אשר נדחה ביום 3.8.2011. בית המשפט (מפי השופטת (כתארה אז) נאור) קבע, כי אין מקום במסגרת הערעור להידרש לטענת העותר בדבר חוקיות דרישת השיפוי מאחר שטענה זו לא הועלתה בעתירה המינהלית וממילא לא נדונה, שהרי, כאמור, העותר טען שעמד בדרישות הועדה (פסקה 5 לפסק הדין). 3. עניינו של העותר נדון פעם נוספת במסגרת עתירה שהגיש לבית משפט זה לאחר שערעורו המינהלי נדחה (בג"ץ 679/12 הנזכר). במסגרת העתירה העלה העותר שוב את שאלת חוקיות דרישת הועדה לכתב שיפוי. בית המשפט דחה את העתירה נוכח קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית משפט לעניינים מינהליים: "שאלת חוקיות התניית הפקדת התוכנית בחתימת העותר על כתב שיפוי טעונה ליבון עובדתי ומשפטי לפני בית המשפט לעניינים מנהליים, ואין מקום כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ידון בשאלה זו כערכאה ראשונה. אפילו מבקש העותר להעלות טיעונים בעלי אופי חוקתי, אין מניעה כי יעשה כן גם בבית המשפט לעניינים מינהליים, המוסמך לדון בעתירות בענייני תכנון ובנייה על-פי פרט 10(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (השוו: בג"ץ 332/08 כוכבי נ' שר האוצר, פסקה 14 (לא פורסם, 10.11.2009); בג"ץ 8442/03 מרגליות נ' עיריית אשדוד (לא פורסם, 21.10.2003)). נוכח קיומו של סעד חלופי כאמור, העתירה נדחית על הסף" (בג"ץ 679/12 הנזכר, פסקה 2). 4. בעתירה שלפנינו חוזר העותר ומעלה טענות נגד דרישת הוועדות לחתימה על כתב שיפוי. בין היתר נטען, כי הוועדה אינה מצביעה על מקור סמכות המתיר לה להתנות את הפקדת התכנית בכתב שיפוי. עוד נטען, כי יש בכך כדי לפגוע בזכויות הקניין של בעלי אדמות פרטיות, אשר "נסחטים" (כלשון העותר) בידי מוסדות התכנון. לבסוף טוען העותר, כי משנדחתה עתירתו הקודמת על הסף נשללה ממנו הזכות ליומו בבית המשפט. לפיכך מבקש העותר כי המשיב 1, נשיא בית המשפט העליון, יורה לבית המשפט לדון בעניינו של העותר וכי המשיב 2, היועץ המשפטי לממשלה, ינמק מה מקור סמכותו להתערב בהחלטות מוסדות התכנון. 5. לאחר העיון, דין העתירה להידחות על הסף. אמנם העותר מנסה להבדיל עתירה זו מההליכים הקודמים בהם נקט ולשוות לה אופי ציבורי-חוקתי, אך בסופו של יום מלין העותר על עצם התניית הפקדת תכניתו בחתימה על כתב שיפוי (ראו למשל סעיף 11 לעתירה). כפי שכבר צוין בהליכים הקודמים טענות אלה מקומן להישמע בפני בית המשפט המוסמך הוא בית משפט לענינים מינהליים (ראו סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). טענות העותר בנוגע לסמכות הועדות לדרוש כתב שיפוי וחוקיות הדרישה יכולות להתברר אף הן בפני בית המשפט לענינים מינהליים (ראו למשל בג"ץ 8442/03 מרגליות נ' עירית אשדוד (לא פורסם, 21.10.2003); בג"ץ 2055/02 עבייד נ' שר הבטחון (לא פורסם, 12.12.2002) פסקה 6). סיכומם של דברים, דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות פניה לבית משפט לענינים מינהליים שם יוכל העותר להעלות הן את טענותיו האישיות נגד דרישת כתב השיפוי, והן את טענותיו החוקתיות. 6. כעולה מפסקה 3 לפסק הדין בג"ץ, 679/12 עובר להגשת העתירה הקודמת כבר הובהר לעותר מהי "האכסניה המשפטית הנכונה לבירור טענותיו" ואף הושתו עליו הוצאות כיוון ששוב הגיש עתירתו לבית משפט זה. חרף זאת העותר שב והגיש עתירה בסוגיה זהה לבית משפט זה, ולכן בנסיבות אלה, נראה כי יש מקום לשוב ולחייבו בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה. העתירה נדחית. העותר ישלם לאוצר המדינה סך של 7,500 ש"ח. ניתנה היום, ‏כ"ג בסיון התשע"ב (‏13.6.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12045690_L01.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il