פסק-דין בתיק בג"ץ 2055/02
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2055/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' ריבלין
העותרים:
1. שייח עבד
אל קארים עבייד
2. מוסטפה דיב מרעי דיראני
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הבטחון
2. ראש המטה הכללי של צה"ל
3. יו"ר ועדת חוץ וביטחון
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה:
כ"ח בחשון התשס"ג
(03.11.2002)
בשם העותרים:
עו"ד צבי ריש
בשם המשיבים:
עו"ד שי ניצן
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
העותרים מוחזקים בישראל מכוחו של חוק כליאתם
של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב–2002. לטענתם חוק זה אינו חוקתי שכן אין הוא
עומד בפסקת ההגבלה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. טענה זו היא העומדת לדיון
בעתירה זו.
רקע
1. שייח עבד אל קארים עבייד היה אחד ממנהיגיו
הבולטים של ארגון חיזבאללה. מוסטפא דיראני שימש כקצין ביטחון של תנועת אמ"ל,
פרש ממנה ופעל בשיתוף פעולה עם ארגון חיזבאללה. השניים (להלן – העותרים) הם אזרחי
לבנון. הם נתפסו והובאו לישראל (שייח עבייד בשנת 1989 ודיראני בשנת 1994). הם
הוחזקו כאן במעצר מינהלי מכוחו של חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט –
1979 (להלן – חוק מעצרים מינהליים). משקבע בית משפט זה (ברוב דעות) כי תנאי
להחזקת אדם במעצר מינהלי הוא שנשקפת ממנו עצמו סכנה לביטחון המדינה (דנ"פ
7048/97 פלונים נ' שר הביטחון,
פ"ד נד(1) 721, 741), שוחררו חלק מהאזרחים הלבנוניים האחרים שהחזיקה המדינה במעצר
מינהלי. לא כך היה לגבי העותרים שלפנינו. הוחלט להמשיך להחזיקם במעצר מינהלי לאור
הסכנה הנשקפת מהם לביטחון המדינה ברמת הסתברות אשר הצדיקה את חידושם של צווי המעצר
כנגדם. בית משפט זה קבע כי ההחלטה זו ניתנה כדין (עע"מ 5652/00 עובייד נ' שר הביטחון, פ"ד נה(4) 914).
2. ביום 4.3.2002 נתקבל חוק כליאתם של לוחמים
בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 (להלן – חוק לוחמים בלתי חוקיים). לוחם בלתי חוקי
על פי החוק הוא:
"2. הגדרות
בחוק זה –
...
'לוחם בלתי חוקי' – אדם שנטל חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל, בין
במישרין ובין בעקיפין, או נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל שלא
מתקיימים לגביו התנאים המקנים מעמד של שבוי מלחמה במשפט הבין-לאומי ההומניטרי,
כמפורט בסעיף 4 לאמנת ג'נבה השלישית מיום 12 באוגוסט 1949 ביחס לטיפול בשבויי
מלחמה."
מי שנחשב ללוחם בלתי חוקי, יכול הרמטכ"ל להורות
על כליאתו (סעיף 3 לחוק). סעיף 12(א) לחוק קובע כי "הוראות חוק זה יחולו גם
על לוחם בלתי חוקי המוחזק בידי רשויות המדינה ביום תחילתו". העותרים הגישו
עתירה זו (ביום 6.3.2002) בה הם טענו כי חוק לוחמים בלתי חוקיים אינו חוקתי וכי
הוא בטל. העתירה הוגשה לפני שהחלו כנגדם הליכים מכוחו. בין לבין הרמטכ"ל
הוציא (ביום 16.6.2002) צווי כליאה מכוח החוק כנגד העותרים, והעותרים כלואים כיום
מכוחם של צווים אלה. צווי המעצר המינהלי שמכוחם היו עצורים העותרים לא הוארכו עוד.
הדיון בבית המשפט המחוזי
3. על פי החוק "כלוא יובא לפני שופט בית
המשפט המחוזי לא יאוחר מ – 14 ימים מיום מתן צו הכליאה; מצא שופט בית המשפט המחוזי
כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 3(א) [לחוק] יבטל את צו הכליאה" (סעיף
5(א) לחוק). בנוסף, החוק מורה על בחינת חוקיות הכליאה על-ידי שופט של בית המשפט
המחוזי אחת לשישה חודשים (סעיף 5(ג) לחוק). העותרים הובאו (ביום 27.6.2002) בפני
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ז' כספי) על מנת שתיבחן חוקיות כליאתם
(ב"ש 91589/20). העותרים סירבו להעלות טענות כנגד חוקיות כליאתם בפני בית
המשפט המחוזי. בא-כוחם (עו"ד צ' ריש) ציין בשמם:
"כשאני אומר שלא נשתף פעולה בענין החוק החדש, לא נתייצב
בבימ"ש. אנחנו לא רוצים ליטול חלק בהליכים בחוק הזה שלטענתנו הוא משוקץ.
יחליט ביה"מ. אני שאלתי את אנשי והם הסמיכו אותי להגיד את הדברים האלה. אם הם
ישבו באולם ולא ישתתפו בדיון, זו הכרה פאסיבית בחוק. מרשי לא רוצים שאף אחד, לא הם
ולא מישהו מטעמם, יתייצב בבימ"ש (בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון (מיום
27.6.2002)).
על רקע זה העותרים, ובא כוחם בשמם, סירבו לטעון
טענות מהותיות לעניין חוקיות כליאתם בהמשך הישיבות בבית המשפט המחוזי (ראו
פרוטוקול הדיון בבית המשפט מיום 9.10.2002). בית המשפט המחוזי החליט (ביום
7.11.2002) כי צווי הכליאה שהוצאו כנגד המשיבים הם כדין, וכי הם יעמדו בתוקפם. בית
המשפט קבע כי בנסיבות המקרה של העותרים חל סעיף 7 לחוק לפיו:
"7. חזקה
לענין חוק זה, יראו אדם שנמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת
ישראל או שנטל חלק בפעולות איבה של כוח כאמור, בין במישרין ובין בעקיפין, כמי
ששחרורו יפגע בביטחון המדינה כל עוד לא תמו פעולות האיבה של אותו כוח נגד מדינת
ישראל, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת".
בית המשפט קבע כי היות והעותרים לא נטלו כל חלק פעיל
בהליכים לעניין חוקיות כליאתם, כי אז החזקה לא נסתרה וקם הבסיס לכליאתם, ועל כן
פסק כי כליאתם היא כדין.
טענות הצדדים
4. טענתם המרכזית של העותרים היא כי חוק
לוחמים בלתי חוקיים פוגע בכבוד האדם, לאור המגבלה החמורה שהוא מטיל על חירותו של
הכלוא מכוח החוק (סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). מוסיפים העותרים וטוענים
כי אין החוק עומד במבחניה של פסק ההגבלה שבחוק היסוד. זאת משום שהוא פוגע בחירות
לתכלית לא ראויה ובאופן שאינו מידתי. כך, למשל, טוענים העותרים כי הלוחם הבלתי
חוקי נכלא בגין עצם השתייכותו לארגון הלוחם בישראל, ללא הכרח כי תשקף ממנו אישית
סכנה לביטחון המדינה, וללא תיחום נאות של הכליאה בזמן. עוד טוענים העותרים כי החוק
עומד בסתירה לעקרונות יסוד של המשפט הבינלאומי.
5. המשיבים, מצדם, העלו טענת סף. לטענתם,
עומד לעותרים סעד חלופי, והוא הכרזה על בטלות החוק בבית המשפט המחוזי. טענו
המשיבים כי בעניינם של העותרים התנהל הליך בבית המשפט המחוזי, ואין סיבה כי לא
יוכלו העותרים להעלות טענותיהם לגבי פסילת החוק במסגרת הליך זה. כך המשיבים טענו
לפני שבית המשפט המחוזי סיים את הדיון בעניינם של העותרים. והנה בית המשפט המחוזי
קבע בהחלטתו (מיום 7.11.2002) כי כליאתם של העותרים היא כדין. האם עומד עדיין סעד
חלופי כטענת המשיבים? ביקשנו (ביום 18.11.2002) את עמדתם לעניין זה. המשיבים
עומדים על טענתם כי קיים עדיין סעד חלופי. זאת משום שבית המשפט המחוזי צפוי לשוב
ולהידרש בקרוב לעניין כליאתם של העותרים. כך יעשה לאור החובה המוטלת עליו לבחון את
חוקיות הכליאה אחת לשישה חודשים (סעיף 5(ג) לחוק), וצו הכליאה כנגד העותרים הוצא
ביום 16.6.2002. העותרים, לעומתם, טוענים כי לא עומד להם עוד סעד חלופי לאור סיום
הדיון בבית המשפט המחוזי. זאת משום שבדיון הצפוי להתקיים בבית המשפט המחוזי לא
אמורים לחזור ולדון מחדש בחוקיות כליאתם של העותרים, אלא רק בשאלה האם שינוי
הנסיבות מצדיק את המשך הכליאה. על כן, טוענים העותרים כי אין בדיון הצפוי להתחדש
בבית המשפט המחוזי כדי להוות סעד חלופי מבחינתם.
דיון
6. סמכותו של בית משפט זה ביושבו כבית משפט
גבוה לצדק, היא סמכות שבשיקול דעת (בג"ץ 86/89 שנקר נ' ראש המועצה המקומית רמת-השרון, פ"ד מב(4) 777, 781;
בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת,
פ"ד מב(1) 678, 692). "על-פי שיקול-דעתנו זה... איננו דנים בעתירה כל
עוד עומד לעותר סעד חלופי" (בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 240; כן ראו
ע"א 436/62 עירית רמת-גן נ' תיק, פ"ד יז
1262, 1266). לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי אכן עומד לעותרים, בנסיבות
העניין, סעד חלופי נאות בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי מוסמך לבחון את
חוקיות כליאתם של העותרים מכוחו של חוק לוחמים בלתי חוקיים. מציין סעיף 5(ג) לחוק:
"5. ביקורת שיפוטית
...
(ג) אחת לשישה חודשים מיום הוצאת הצו לפי סעיף 3(א) יובא הכלוא לפני
שופט של בית המשפט המחוזי; מצא בית המשפט כי אין בשחרורו כדי לפגוע בביטחון המדינה
או כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את שחרורו, יבטל את צו הכליאה."
עניינם של העותרים צפוי לבוא לפני בית המשפט המחוזי
בימים הקרובים. העותרים לא השתתפו באופן ממשי בהליכים הקודמים בבית המשפט המחוזי.
טוענים העותרים כי בית המשפט המחוזי לא יידרש לטענותיהם כנגד חוקיות החוק בשלב זה.
אין בטענה זו ממש. עילות הביקורת המנחות את בית המשפט המחוזי הן עילות רחבות.
ביכולתו להידרש לטענות החוקתיות של העותרים להם לא נדרש בעבר, לאור חוסר שיתוף
הפעולה שלהם כאמור. אין דבר בלשון הסעיף או בתכליתו המונע הידרשות זו כעת. אכן,
מסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי מהווה סעד חלופי, המצדיק את הימנעותנו מליתן סעד
לעותרים. משנמצא כי דין הטענה המקדמית של העותרים להתקבל, לא נידרש לטענותיהם
העקרוניות של העותרים אודות חוקתיות החוק.
העתירה נדחית.
ה
נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, ז' בטבת התשס"ג
(12.12.2002).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ת ש ו פ ט
_________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02020550_A07.doc/דז/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il