סופיה מקסימוב נ. משרד הפנים, מנהל האוכלוסין

פסק-דין בתיק בג"ץ 394/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 394/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת א' פרוקצ'יה העותרות: 1. סופיה מקסימוב 2. נטליה כהן נ ג ד המשיב: משרד הפנים, מנהל האוכלוסין עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרות: עו"ד ל' מקסיק ועו"ד י' אופק בשם המשיב: עו"ד ד' זילבר פסק-דין השופט א' מצא: עתירתן המשותפת של אם ובתה, יוצאות אוזבקיסטאן, המבקשות להכיר בזכאותן לִשְבוּת מכוח היותן יהודיות. האם (סופיה מקסימוב, להלן: סופיה), ילידת שנת 1938, מבקשת צו שיחייב את המשיב (משרד הפנים) לרושמה כיהודיה ולהכיר בזכאותה לקבלת אזרחות ישראלית מכוח שבות. הבת (נטליה כהן; להלן: נטליה), ילידת שנת 1960, מבקשת לחייב את המשיב לחזור בו מהחלטתו לבטל את רישומה כיהודיה. המשיב, המסרב להיענות לבקשותיהן של העותרות, טוען, כי העותרות לא הוכיחו לפניו כדבעי את יהדותן. כן הוא טוען, כי להוכחת יהדותן הגישו לו העותרות מסמכים מזויפים. בהסכמת הצדדים נדונה העתירה לפנינו כאילו הוצא בה צו על-תנאי. העובדות 2. נטליה נישאה, באוזבקיסטאן, ליהודי. ביום 1.12.1995 עלתה נטליה, עם בעלה וילדיהם, לישראל. עם עלייתה, ובהיותה בת-זוג של יהודי, הוענקה לה אזרחות ישראלית. עוד לפני עלייתה ביקשה נטליה מן הקונסוליה של ישראל בטשקנט להכיר בה כיהודיה; ולאחר עלייתה שבה ופנתה אל המשיב באותה בקשה. להוכחת יהדותה המציאה נטליה מסמכים שונים, ובהם תעודת-לידה משוחזרת של אימה - סופיה - שהונפקה בשנת 1991 בטשקנט. בתעודה המשוחזרת צוין, כי אימה של סופיה (להלן: הסבתא) היא יהודיה. כן נאמר בתעודה, כי היא שחזור של תעודה קודמת, שהונפקה במחוז רוסטוב שבפלך אורלוב שבאוקראינה, בשנת 1977. אין מחלוקת בין הצדדים, כי שיוכם בתעודה של הפלך והמחוז האמורים לאוקראינה הוא מוטעה וכי, לאמיתו-של-דבר, משתייכים הם לרוסיה. חודשים מספר לאחר עליית משפחתה לישראל השלימה הקונסוליה הישראלית בטשקנט את בדיקת טענתה של נטליה כי היא יהודיה. ממצאי הבדיקה היו חיוביים ועל יסודם תיקן המשיב (ביום 18.6.1996) את מעמדה של נטליה ברישומיו, מ"בת זוג של יהודי" ל"יהודיה". ביום 11.8.1996 ביקרה נטליה (בהתאם לזימון שקיבלה) בלשכת מרשם האוכלוסין, שם הובאה לידיעתה מסקנת הבדיקה שקוימה בעניינה והונפקה לה תעודת זהות חדשה שהעידה על רישומה כיהודיה. ביום 19.2.1997 הגיעה סופיה לישראל, מטשקנט, באשרת תייר. בהיותה בישראל פנתה אל המשיב בבקשה לקבלת אזרחות ישראלית מכוח יהדותה. לצורך בדיקת בקשתה האריך משרד הפנים את אשרת שהייתה בישראל עד ליום 19.5.1999. היא הוזמנה לשימוע במשרד הפנים ובמהלכו הציגה מסמכים שונים, בכללם תעודת הלידה המשוחזרת שלה, שכבר הוצגה בשעתו על-ידי נטליה, וכן תעודת פטירה של אימה (הסבתא). לא נתברר די הצורך אם במסגרת השימוע מסרה סופיה למשרד הפנים את שתי התעודות המקוריות (כטענת העותרות), או שמא מסרה (כסברת המשיב) רק את העתקי התעודות. כיום, מכל מקום, אין איש יודע לומר היכן התעודות המקוריות, ובידי הצדדים נותרו העתקים מהן בלבד. 3. על גבי העתקי שתי התעודות מצויים רישומים בכתב-יד, בעברית, שמקורם בבדיקות השוואתיות של התעודות שערכה לשכת הקשר של משרד החוץ באוזבקיסטאן אל מול ספרי מרשם האוכלוסין בטשקנט. על גבי העתק תעודת הלידה המשוחזרת של סופיה נרשם: "ניבדק בספר לידה 1978 - תואם למקור". ליד הרישום מופיע סימן חתימה ומוטבעת חותמת, בה המילים: "נבדק ותואם למקור", וכן התאריך: 18.1.91. ואילו על גבי העתק תעודת הפטירה של הסבתא נרשם: "17.11.95 - ניבדק בספר מתים 78' - התעודה מ-" (כאן צילום המסמך נקטע). על העתק התעודה הוטבעה גם חותמת של שגרירות ישראל ולידה סימן חתימה. הרישום על גבי העתק תעודת הפטירה עורר את חשדו של המשיב. לדידו, מה שנרשם בכיתוב המלא שעל גבי התעודה, שבצילום קטוע ממנו ניכרת רק התיבה "התעודה מ-", הן המילים: "התעודה מזויפת". על יסוד חשד זה נמסר לעותרות, בסמוך לתחילת שנת 1999, כי בקשתה של סופיה לקבלת מעמד בישראל נדחית, וכי עם פקיעת אשרתה עליה לעזוב את הארץ. כן נמסר לעותרות, שכפועל-יוצא מדחיית בקשתה של סופיה הוחלט לבטל בדיעבד גם את רישומה של נטליה כיהודיה. בעקבות זאת הגישו העותרות, ביום 18.1.1999, את העתירה שלפנינו; ועם הגשתה הורה השופט אנגלרד למשיב, בצו ביניים, להימנע מגירושה של סופיה. 4. לאחר הגשת העתירה יזם המשיב את עריכתן של בדיקות השוואתיות חוזרות של תעודת הלידה המשוחזרת ותעודת הפטירה אל מול ספר הלידות וספר הפטירות שבמרשם האוכלוסין בטשקנט. כמו כן, לפי הצעת המשיב בדיון שקיימנו ביום 4.9.2000, נערך לסופיה שימוע נוסף. בעקבות בדיקות משלימות אלו הודיע המשיב לבית-המשפט - והפעם כקביעה נחרצת, ולא כ"חשד" גרידא - כי תעודות הלידה והפטירה זויפו. מסקנה זו ביסס המשיב על שמונת הנתונים הבאים: ראשית, מבדיקת לשכת הקשר התברר כי בספר הפטירות נרשמה הסבתא כ"רוסיה", ולא כיהודיה. שנית, תעודת הלידה המשוחזרת של סופיה לוקה בשתי טעויות; שיוכם של הפלך והמחוז לאוקראינה; וציון השנה 1977, כשנת הנפקתה של תעודת הלידה שעליה התבסס השחזור, בעוד שסופיה נולדה בשנת 1938. שלישית, עצם היותה של תעודת הלידה משוחזרת ולא מקורית "מחזק את הרושם" כי היא מזויפת. רביעית, בקשתה הראשונה של נטליה, משנת 1995, לקבלת מעמד בישראל, התבססה על יהדותו של בעלה, ולא נכללה בה הטענה, כי סבתה הייתה יהודיה. חמישית, בשימוע השני שנערך לסופיה נתגלה כי יש לה בת נוספת בישראל (ילנה ניאזוב, ילידת שנת 1970), שנכנסה לישראל בשנת 1998 כתיירת, נישאה ליהודי וקיבלה מעמד בישראל מכוח נישואיה. לטענת המשיב, בת זו (ילנה) לא טענה בשום שלב כי היא יהודיה, ובפועל היא רשומה כחסרת דת. שישית, בשימוע השני שנערך לה סיפרה סופיה, כי תעודת הלידה המקורית שלה אבדה בשנת 1976 וכי בעקבות זאת פנתה בשנת 1977 - באמצעות אימה - לרשויות באוזבקיסטאן בבקשה להוצאת תעודה משוחזרת. לטענת המשיב, גרסה זו "עומדת בסתירה גמורה" לעובדה שתעודת הלידה המשוחזרת שהעתקה מצוי בידיו הוצאה בשנת 1991, ולא בשנת 1977; ומכאן שמה שמסרה סופיה בשימוע איננו אמת. שביעית, בשימוע השני סיפרה סופיה, כי אימה נקברה בבית-קברות מוסלמי וכי בטקס ההלוויה נכחו זקנות שלא התפללו ברוסית אלא ב"מוסלמית". ושמינית, ספקות נוספים התעוררו לנוכח גרסתה של סופיה בשימוע השני, באשר להתרחשויות שאירעו בילדותה בעיר מגוריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. טענות הצדדים 5. העותרות טענו כי בידי המשיב אין ראיות מספיקות לביסוס קביעתו שתעודותיהן זויפו, וכי לכל האינדיקציות המחשידות שעליהן הצביע יש הסבר תמים, המסיר את החשד. אשר לתעודת הפטירה טענו העותרות, כי אין בה פרט שאיננו נכון ואף לא נאמר בה כי הסבתא המנוחה הייתה יהודיה. על כן אין זה ברור על מה מתבססת הטענה בדבר היותה של תעודה זו מזויפת (גם בהנחה שכך אמנם נכתב עליה בכתב-יד). אשר לרישומה של הסבתא בספר הפטירות כ"רוסיה", טענו העותרות, כי המשיב לא הגיש לבית-המשפט העתק מרישום זה לתמיכה בטענתו, ועל כן אין ביכולתן להתמודד עמה; ואולם, גם אם הטענה נכונה, הרי שהרישום האמור אינו מתייחס בהכרח לדתה של המנוחה אלא אפשר שהוא מתייחס ללאומה - שאין חולק כי אמנם היה רוסי - ולפיכך אין ברישום זה כדי לשלול את דבר יהדותה. אשר לתעודת הלידה המשוחזרת של סופיה טענו העותרות, כי גם המשיב מודה שהתעודה נמצאה תואמת למקור, דהיינו תואמת לרישום בספר הלידות במרשם האוכלוסין; ומכאן, שאין כל משמעות לטעויות אנוש שנפלו בה, שמן הסתם מופיעות כנראה גם ברישום המקורי. מכל מקום, לטענתן, אין כל טעות או סתירה ביחס לתאריך הנפקתה של התעודה המשוחזרת. לדבריהן, תעודת הלידה אבדה לסופיה פעמיים ועל כן שוחזרה פעמיים, לראשונה בשנת 1977 (שאליה התייחסו דבריה של סופיה בשימוע) ופעם נוספת בשנת 1991. זאת, לדידן, גם הסיבה שבשחזור התעודה בשנת 1991 נכללה הפניה לתעודה הקודמת, מ-1977, ולא לתעודת הלידה המקורית מ-1938. העותרות לא הכחישו, כי שחזורה של התעודה ב-1991 נעשה במסגרת הכנותיה של המשפחה לעלייה לישראל, כארבע שנים קודם למועד עלייתן של נטליה ומשפחתה. אלא שכך, לדבריהן, עשו רבים מן היהודים שעלו מארצות חבר המדינות, ואיש לא הטיל בשל כך ספק ביהדותם. הא ראיה, שנטליה עצמה הוכרה בתחילה כיהודיה על סמך אותה תעודה משוחזרת. בהתייחסן לעובדה שנטליה ואחותה לא ביססו את בקשותיהן לאזרחות על יהדותן אלא על יהדות בעליהן, טענו העותרות, כי היה זה משיקולי נוחות וזירוז הליכים בלבד, ביודען כי יהדות בעליהן כבר הוכרה על-ידי המשיב. בהקשר זה הזכירו העותרות כי עוד קודם לעלייתה הגישה נטליה לקונסוליה של ישראל בטשקנט מסמכים שנועדו להוכיח את יהדותה; ותוך שחלקו על טענת המשיב ציינו, כי גם ילנה (אחותה של נטליה) פנתה לאחר עלייתה למשרד הפנים, בבקשה לקבלת אזרחות מכוח יהדותה, אלא שבתשובה נמסר לה כי מאחר ששאלת יהדותה של אימה עודנה נמצאת בבדיקה, לא ניתן בשלב זה לדון בבקשתה. אשר לקבורתה של הסבתא בבית-קברות מוסלמי ציינו העותרות, כי סופיה הסבירה בשימוע, כי בית הקברות המוסלמי היה בית הקברות היחיד באזור מגוריה של אימה המנוחה. כן טענו, כי כל שסיפרה סופיה לגבי טקס הקבורה היה שהשכנות התפללו על הקבר בשפה שלא הייתה מובנת לה וקראו מספרים שאיננה מכירה. מכך, לטענתן, לא ניתן להסיק דבר לעניין יהדותה של הסבתא. באשר לספקות הנוספים שהתעוררו אצל המשיב, בנוגע למאורעות שהתרחשו במלחמת העולם השנייה ושעליהם סיפרה סופיה בשימוע, טענו העותרות, כי המשיב לא הבהיר את מהות ספקותיו, וכי, מכל מקום, המדובר באירועים שהתרחשו בהיות סופיה כבת חמש שנים, וממילא לא ניתן לצפות כי תדע לתארם במדויק. העותרות הלינו על אופן התנהלותו של המשיב בעניינן. הן טענו כי המשיב איבד את התעודות שמסרו לו, וכי הדבר מקשה עליהן להוכיח כעת שהמדובר בתעודות אותנטיות. כן טענו, כי המשיב מבקש לשלול את זכותן לשבות, תוך שהוא מייחס להן מעשי זיוף ותרמית חמורים, בהתבסס על ראיות (ממרשם האוכלוסין בטשקנט), שבניגוד לכללי הצדק הטבעי לא ניתנה להן הזדמנות לעיין בהן. כן הלינו העותרות על היחס העוין שבו נתקלה סופיה במהלך השימוע השני. גם דיווחו של המשיב לבית-המשפט אודות תוצאותיו של שימוע זה, טענו, היה מטעה ומגמתי, ולא ניתן בגדרו משקל לגילה המתקדם של סופיה. לסיכום, טענו העותרות, כי המשיב לא הוכיח כי מסמכיהן מזויפים, ולפיכך אין להחלטתו על מה לסמוך. לטענתן, הנטל להפריך את זכאותן לשבות רבץ על המשיב. וחיזוק לטענתן מוצאות העותרות בכך, שבעבר כבר הכיר המשיב ביהדותה של נטליה, וזאת על יסוד הוכחותיה כי סופיה היא יהודיה. 6. המשיב טען, על סמך הנתונים שפורטו לעיל, כי הוכח בראיות מינהליות מספיקות שמסמכי העותרות זויפו. מכל מקום, לטענתו, הנטל להוכיח את יהדותו רובץ על המבקש לקבל מעמד בישראל, והעותרות - שנטל זה רבץ עליהן - לא נשאו את הנטל. לטענת המשיב, ספק אם אמנם הוא האשם באובדן תעודותיהן של העותרות, אך לשיטתו, חסרונם של מסמכים אלו ממילא אינו רלוואנטי להכרעה בעתירה. זאת, משום שעמדתו ביחס לזיוף המסמכים מבוססת על תוכנם - שעליו ניתן ללמוד באופן מלא גם מהעתקי המסמכים - ולא על פגמים פיזיים במסמכים גופם. חשדו של המשיב, שלדבריו מתבסס על ניסיונו המצטבר מבדיקת מסמכים רשמיים שמקורם בארצות חבר המדינות, היה, כי התעודות הונפקו על-ידי גורם ממשלתי באוזבקיסטאן, אשר "התאים" את תוכנן לבקשת ה"מזמין", כנראה בתמורה לשוחד. אפשרות זו, טען, אינה נסתרת על-ידי העובדה שתעודת הלידה המשוחזרת נמצאה תואמת לרישום בספר הלידות במרשם האוכלוסין. להערכתו, "ספר הלידות ככל הנראה 'שופץ' ב'עסקת חבילה', שכללה את שינוי הרישום בספר הלידות ואת הנפקת תעודת הלידה המזוייפת". אשר לתעודת הפטירה טען המשיב, כי היא "נמצאה מזוייפת, היינו הפרטים שהופיעו בה לא תאמו את הרישומים בספר המתים הרלבנטי". 7. בהחלטתנו מיום 27.2.2001 ביקשנו מהמשיב פרטים נוספים אודות הבדיקות שנערכו במרשם האוכלוסין בטשקנט, ושעל יסודן נקבע, בין היתר, כי תעודת הפטירה מזויפת. משלא קיבלנו מענה מספק לשאלותינו הורינו למשיב, בהחלטתנו מיום 15.7.2001, להמציא לעיוננו העתק מחלקו הרלוואנטי של ספר הפטירות, בצירוף תרגום לעברית. כמו כן ביקשנו את התייחסותו לשתי שאלות נוספות: מדוע יש להעדיף את הרישום המופיע בספר הפטירות (בהנחה שרישום זה אמנם תומך בעמדתו) על פני הרישום המופיע בספר הלידות? ומדוע אומתה תעודת הלידה (כעולה ממה שנרשם בכתב-יד על גבי העתק התעודה) בהשוואה לספר הלידות של שנת 1978, ולא בהשוואה לספר הלידות של שנת 1938, שהיא שנת לידתה של סופיה? בתגובה להחלטתנו הודה המשיב, כי למעשה תעודת הפטירה "לא מזוייפת ואין בה פרט לא נכון"; ובכך חזר בו מעמדתו המקורית כי תעודת הפטירה זויפה. עם זאת עמד על טענתו כי תעודת הלידה מזויפת, שכן הרישום המופיע בה (ואף בספר הלידות) בדבר יהדותה של הסבתא, סותר את הרישום בספר הפטירות שלפיו הסבתא הייתה "רוסיה". המשיב נמנע מלצרף לתגובתו את העתק הרישום מספר הפטירות, כפי שנתבקש בהחלטה. הסברו לכך היה כי "עיון נציגי הקונסוליה הישראלית בספרי המרשם מתבצע בצורה בלתי רשמית והללו לא מצולמים שכן מדובר במסמכים רשמיים של מדינה ריבונית אחרת והדבר אינו מקובל לנוכח הפגיעה שעלולה להיגרם ליחסי החוץ בינה לבין ישראל". בתשובה לשאלה, מדוע יש להעדיף את הרישום בספר הפטירות על פני זה של ספר הלידות, ציין המשיב, כי "אין העדפה לספר אחד על פני משנהו, אבל הסתירה ברישומים בשני הספרים מלמדת על הזיוף". ובתשובה לשאלה, מדוע אומתה תעודת הלידה דווקא מול ספר הלידות של שנת 1978 ולא של שנת 1938, ציין המשיב - תוך שהוא מתייחס לשנת 1977 במקום לשנת 1978 - כי "נכתב עליה שהיא הונפקה בשנת 1977 ולכן היא צריכה להיבדק אל מול ספר הלידות של 1977". כן הוסיף, כי אין ביכולתו לבדוק את ספר הלידות של שנת 1938, מאחר שהמחוז והפלך בהם נולדה סופיה - ושבהם מצוי ספר הלידות הרלוואנטי - צוינו בתעודה, בטעות, כמשתייכים לאוקראינה במקום לרוסיה. כתוצאה מכך, לדבריו, "למעשה אין בידיעת המשיב את המקום האמיתי בו נולדה [סופיה] ואין הוא יודע באיזו מדינה לבדוק את ספרי המרשם המקוריים". 8. ביום 10.9.2002 קיימתי דיון תזכורת בעתירה, ובו המלצתי לבאת-כוח המשיב - על דעת חברותיי להרכב - להסכים לקבלת העתירה. באת-כוח המשיב ביקשה שהות למתן תשובתה. לאחר זמן הוגשה התשובה, ובה נאמר כי המשיב שקל את עמדתו שוב, וכי הוא מציע פתרון אשר לדעתו ייתר את ההכרעה בעתירה. בהצעתו נאמר, "כי מבלי להודות בטענות העותרת [סופיה] לגבי זכאותה לשבות, בהתחשב בפרק הזמן הממושך יחסית בו היא שוהה בארץ, בין היתר גם בשל התמשכות ההליכים בבימ"ש, ובהתחשב בגילה המתקדם, ובעובדה כי יש לה שתי בנות בעלות מעמד בארץ מכוח נישואיהן ונכדים, יוענק לה מעמד בישראל מטעמים הומניטריים". ואולם המשיב הבהיר, כי לפי הפתרון המוצע על-ידו, סופיה לא תקבל אזרחות ואף לא מעמד של תושבת קבע, אלא אך רישיון שהייה ועבודה, שניתן יהיה להמירו בשנת 2005 לאשרת ארעי. העותרות, שהתבקשו להגיב על הצעה זו, דחו אותה מכול וכול ועמדו על קבלת מלוא הסעד שהתבקש בעתירתן. בנסיבות אלו, ומשהעמדתי את המשיב (בהחלטתי מיום 20.10.2002) על הצורך לבחור בין הסכמתו לקבלת העתירה לבין הסכמתו למתן פסק-דין בעתירה על יסוד החומר המצוי בתיק, כאילו הוצא בה צו על-תנאי, הודיע המשיב (ביום 12.11.2002) כי הוא בוחר באפשרות השנייה. המסגרת הנורמאטיווית 9. סעיף 1 לחוק השבות, התש"י-1950, קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". סעיף 2(א) לחוק קובע כי "העליה תהיה על פי אשרת עולה", אך סעיף 3(א) מוסיף כי גם "יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה". סעיף 2(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, קובע כי "כל עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי, מכוח שבות ...". "יהודי", לפי סעיף 4ב לחוק השבות, הוא (בין היתר) "מי שנולד לאם יהודיה... ואינו בן דת אחרת"; אך החוק שותק באשר לשאלה על סמך מה תוכר יהדות אימו של הטוען כי נולד לאם יהודיה. גם בתקנות השבות, התשט"ז-1956, אין התייחסות לשאלה זו. כל שנאמר (בתקנה 4) הוא, כי "לפי דרישת השר ימסור המבקש אשרת עולה או תעודת עולה פרטים נוספים על אלה שבטופס הבקשה, ימציא ראיות לאימות הפרטים וכן יצרף לבקשתו תעודת רופא ..." (ההדגש הוסף - א' מ'). בנסיבות אלו של היעדר הסדר חקיקתי ספציפי חל הכלל הרגיל של המשפט המינהלי, ולפיו נדרשות "ראיות מינהליות" לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת. ראיות מינהליות הן ראיות שאדם סביר - ורשות סבירה - היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה (ראו: בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 355‑357; בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 716-715; ובג"ץ 4688/98 משטיגינה נ' שר הפנים, דינים עליון נז 317). נטל ההוכחה ונטל ההפרכה של הזכאות לשבות 10. אין חולק - והדבר אף עולה מתקנה 4 הנ"ל לתקנות השבות (וראו גם תקנה 4 לתקנות האזרחות, התשכ"ט-1968) - כי הנטל הראשוני להבאת ראיות מינהליות מספיקות לביסוס לכאורי של זכאותו לשבות ולאזרחות של המבקש לעלות לישראל, מוטל עליו. טיבן של הראיות הנדרשות להרמת הנטל הראשוני על-ידי המבקש עשוי להשתנות ממקרה למקרה ומזמן לזמן. לעניין זה לא ניתן - ואף אין זה רצוי - להתוות כללים נוקשים. עם זאת ניתן להניח, כי המבקש ייחשב כמי שהוכיח לכאורה את זכאותו, אם הראיות שהביא הן מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות הנטענת. כאלו הן, למשל, תעודות ציבוריות למיניהן, תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי (השוו: בג"ץ 2828/00 קובלבסקי נ' שר הפנים, תק-על 2003(1) 396, פסקה 10 לפסק-הדין). עמידת המבקש בנטל הראשוני להוכחת זכאותו-לכאורה לשבות אין משמעה כי משרד הפנים חייב לקבל את בקשתו. אך עמידתו של המבקש בנטל הוכחתה הראשוני של זכאותו-לכאורה לשבות מקימה לו "חזקת זכאות". בהיעדר ראיות מינהליות, שתעוררנה לפחות חשד מבוסס ביחס לזכאותו של המבקש, הרי שככלל תתגבש חזקת הזכאות לכדי זכאות אופראטיווית. אכן, עוצמת הראיות המינהליות הנדרשות לסתירתה של חזקת זכאות, תלויה, בין היתר, באיתנותה של חזקת הזכאות, שמידתה נגזרת מעוצמת הראיות המינהליות שהביא המבקש לביסוסה. הטלתו על משרד הפנים של הנטל לסתור את חזקת הזכאות - אשר קמה לאחר שהמבקש קיים את חובתו הראשונית להניח תשתית עובדתית סבירה לבקשתו - מוצדקת מטעמים שונים. בראש ובראשונה, יש בכך כדי למנוע החלטות סירוב שרירותיות, המבוססות על סברות גרידא ביחס למהימנותו של המבקש ואינן מגובות בראיות, שקבלתן עלולה לסכל את זכותו היסודית של יהודי לעלות לישראל. אכן, הזכות לעלות לישראל - שהיא מיסודות קיומה של המדינה ואשר באה לביטוי חקיקתי מפורש בסעיף 1 לחוק השבות - הינה חשובה מכדי שניתן יהיה לשלול אותה מבלי שהובאה ראיה לסתור. סירוב בלתי מבוסס מצד המדינה, להכיר ביהדותו של מבקש שהוכיח לכאורה את זכאותו לשבות, עלול לעלות כדי הפרת מחויבותה ההיסטורית והמוסרית של המדינה, הנגזרת מהיותה מדינת העם היהודי. שנית, העברת "נטל ההפרכה" למשרד הפנים, לאחר שהמבקש הציג ראיות מן הסוג המספיק - בדרך כלל - להוכחת הזכאות, מוצדקת גם משיקולים כלליים האמורים להנחות את פעילותן של רשויות המינהל הציבורי, כמו החובה לנהוג בשוויון ובהגינות. שלישית, פערי הכוחות הגדולים שבין המבקש לבין המדינה - שלרשותה מנגנון רב עוצמה הכולל גם נציגויות דיפלומטיות ולשכות קשר במרבית מדינות המוצא של העולים לישראל - מציבים את המדינה בעמדה טובה יותר להשגת ראיות (לסתירת גרסתו של המבקש) על אלה שבידי המבקש להשיג (לביסוס גרסתו). רביעית, העובדה שהתחזות ליהודי במטרה להשיג במרמה אזרחות ישראלית היא עבירה פלילית (סעיף 16 לחוק האזרחות, וכן ראו פרק י"א סימן ו' לחוק העונשין), מחייבת את הרשות להימנע מלקבוע - בהיעדר תשתית מספקת לכך - כי פלוני הוא מתחזה או כי מסמכיו מזויפים. ודוק: הטלתו על משרד הפנים של נטל הפרכת זכאותו-לכאורה של המבקש אין פירושה מתן לגיטימציה לטקטיקה של הימנעות ממסירת מידע מצד המבקש. המבקש נדרש לשיתוף פעולה מרבי ומיטבי בתהליך החקירה והדרישה שמנהלת המדינה בעניינו. עליו למסור כל ראיה שיתבקש ושבאופן סביר יש באפשרותו להשיגה, וליתן תשובות מלאות ככל הניתן על כל השאלות המוצגות לו במטרה להיווכח כי אכן זכאי הוא לשבות. הימנעותו של המבקש מלשתף פעולה כנדרש עשויה - היא עצמה - להוות ראיה מינהלית מספקת לסתירת זכאותו-לכאורה לשבות. עוד יש להזכיר, כי אף כישלונו של משרד הפנים להרים את "נטל ההפרכה" איננו בבחינת סוף פסוק. תוצאתו המיידית אמנם תהא הענקת מעמד מכוח שבות לאדם שאולי נותר ספק (בלתי מגובה בראיות מספיקות) באשר לזכאותו, אולם אם בעתיד יתגלו ראיות הסותרות את גרסתו, יהיה בידי המשיב לשלול ממנו את מעמדו בדיעבד (ראו סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וסעיף 11(ג) לחוק האזרחות). חובתו של משרד הפנים להביא ראיות מינהליות מספיקות לשם סתירת "חזקת הזכאות" לשבות (לאחר שזו קמה), דומה במידה מסוימת לחובתו להביא ראיות מינהליות מספיקות לשם שלילתו בדיעבד של מעמד שכבר הוקנה לעולה מכוח חוק השבות (ראו, למשל, בג"ץ 2394/95 מוצ'ניק נ' משרד פנים, פ"ד מט(3) 274, 277‑278); או לשם קביעת התקיימותו של סייג מן הסייגים החקוקים (בסעיף 2(ב) לחוק השבות) המצדיקים אי-הכרה בזכאות מלכתחילה (ראו: פרשת מלבסקי, בעמ' 716). עם זאת, אין המדובר בחובות זהות. ההבדל המרכזי ביניהן נעוץ בעוצמת הראיות המינהליות שייחשבו כמספיקות בכל אחד מהמצבים. שלילת תעודת עולה ואזרחות שכבר הוענקו נעשית לאחר שהסתיים ההליך המינהלי, ולפיכך גורמת לפגיעה קשה ביותר באינטרס ההסתמכות והציפייה. לכן נדרשות לביסוסה ראיות מינהליות חזקות במיוחד (השוו: בג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין, פ"ד נד(5) 780, 787), ופרשת מלבסקי, בעמ' 704). הוא הדין בקביעה, כי המבקש נכנס לגדר אחד הסייגים לזכאות המפורטים בסעיף 2(ב) לחוק השבות - פעולה נגד העם היהודי, חשש לסיכון בריאות הציבור או ביטחון המדינה, ועבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור - הסומכת, מעיקרה, על ההנחה שיהדותו של המבקש הוכחה. מטעם זה, וכן בשל כך שבתוכנם של הסייגים המפורטים בסעיף 2(ב), יש משום פגיעה מהותית במי שנקבע לגביו כי איזה מהם חל עליו, הרי שגם לביסוסה של קביעה כזאת נדרשות "ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות" (פרשת מלבסקי, בעמ' 716). לעומת זאת, כשהמדובר בסתירת זכאותו-לכאורה של מי שיהדותו טרם הוכחה סופית, הפגיעה בו ובאינטרס ההסתמכות והציפייה שלו קטנה יותר, ולכן ניתן להסתפק לעניינה בראיות מינהליות שעוצמתן פחותה. אך יש לשוב ולהדגיש, כי גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו. ואמנם, עיון בפסיקה שעסקה בשאלת ההכרה הבסיסית ביהדותו של מי שמבקש מעמד מכוח חוק השבות מעלה, כי בפועל - גם אם הדבר לא נקבע במפורש - הניח בית-המשפט כי משרד הפנים נדרש להציג ראיות מינהליות המבססות (באורח פוזיטיווי) את החלטתו לסרב לבקשה, ואין הוא יוצא ידי חובה בטענה (השלילית) כי המבקש לא שכנע אותו בדבר יהדותו (ראו למשל: בג"ץ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, דינים עליון סד 400, פיסקאות 18-15 לפסק-דינו של השופט חשין; בג"ץ 713/00 אדישווילי נ' מינהל האוכלוסין - משרד הפנים, דינים עליון נט 73, בפיסקה 5). מן הכלל אל הפרט 11. בנסיבות המקרה שלפנינו הנני סבור, כי עלה בידי העותרות להרים את נטל הוכחתה של זכאותן-לכאורה לשבות מכוח יהדותן. המשיב לא חלק לפנינו, כי אלמלא האינדיקציות המחשידות שנמצאו על-ידו, די היה במסמכים שהגישו העותרות כדי להוביל להכרה בזכאותן לשבות. הא ראיה, כי נטליה כבר הוכרה על-ידי המשיב כיהודיה על סמך תעודת הלידה המשוחזרת של סופיה ועל סמך מסמכים נוספים שהגישה לקונסוליה בטשקנט ולמשרד הפנים בישראל. מכאן ברור, כי על-פי נהליו הרגילים של המשיב עצמו, המסמכים שהוגשו על-ידי העותרות מהווים, בדרך כלל, ראיות מינהליות מספיקות להוכחת יהדותו של המבקש מעמד בישראל מכוח חוק השבות. יוצא, כי העותרות עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהן להוכחת זכאותן-לכאורה לשבות, וכעת המשיב הוא שנדרש להוכיח בראיות מינהליות מספיקות את היעדר זכאותן. עיון בפרטים ילמדנו, כי המשיב לא סתר את זכאותן הלכאורית של העותרות. 12. אפתח בתעודת הפטירה. עמדתו העדכנית - ולטעמי, המאוחרת מדי - של המשיב היא כי תעודה זו איננה מזויפת וכי אף פרט מאלה שנרשמו בה איננו סותר את הרישום בספר הפטירות הרלוואנטי. למרות זאת לא מצא המשיב לנכון להסביר כיצד אירע כי עד להצגת עמדתו העדכנית חזר וטען, שוב ושוב, כי התעודה מזויפת, וזאת אף שלא היה בידו להצביע על ראיה כלשהי לתמיכת קביעתו החמורה. המשיב טען, כזכור, כי על גבי העתק התעודה נרשם בכתב-יד כי היא מזויפת. רישום זה, שנעשה בידי מי מנציגיה של ישראל בטשקנט, הוא שעורר מלכתחילה את חשדם של פקידי המשיב, והניע אותם להחשיד את העותרות בהצגת מסמך מזויף. אלא שאפילו דבר קיומו של רישום, בדבר היותה של התעודה מזויפת, לא הוכח על-ידי המשיב. על העתק תעודת הפטירה שצורף לאחת מתגובותיו, ניתן לראות רק את הכיתוב הקטוע: "17.11.95 - ניבדק בספר מתים 78' - התעודה מ‑". המשיב הניח, כי האות "מ" מייצגת את המילה "מזויפת" ולא שקל אפשרויות אחרות, כגון, שלא המילה "מזויפת" נקטעה, אלא המילים "מתאימה למקור". יתרה מזאת, גם בהנחה שעל גבי התעודה אמנם נרשם, בטעות, כי היא מזויפת, כיצד אירע שטעות זו לא נתגלתה בבדיקה ההשוואתית החוזרת מול מרשם האוכלוסין בטשקנט, שלטענת המשיב נערכה לאחר הגשת העתירה? גם לכך אין הסבר בתגובות המשיב. מכל מקום, כיום ברור כי בתעודת הפטירה של הסבתא לא נפל כל פגם. וממילא אין בה דבר העשוי לשלול את זכאותן של העותרות לשבות. 13. מתעודת הלידה של סופיה עולה כי אימה (הסבתא) נרשמה כיהודיה, ומכאן לכאורה התחייב כי גם סופיה ונטליה זכאיות להירשם כיהודיות. המשיב דחה את תעודת הלידה בטענה שהיא מזויפת. אך המשיב לא הצביע על פגם "פנימי" מהותי כלשהו, העשוי לבסס באופן סביר את מסקנתו. המשיב טען, כזכור, כי בתעודה נפלו שתי טעויות, שכל אחת מהן, לשיטתו, מהווה אינדיקציה אפשרית לזיוף - שיוכם של מחוז רוסטוב בפלך אורלוב לאוקראינה במקום לרוסיה, וייחוס מועד הנפקתה של התעודה המקורית לשנת 1977, בעוד שסופיה נולדה בשנת 1938. בנוסף טען, כי עצם היותה של התעודה משוחזרת "מחזק את הרושם" כי המדובר בתעודה מזויפת. לטענות אלו אין בידי לייחס משקל של ממש. אשר לשיוכם של הפלך והמחוז לאוקראינה, ברי כי גם פקיד מוסמך הפועל כדין עלול לטעות טעות בלתי-מהותית מעין זו בעת שהוא מנפיק תעודה רשמית. מסקנה זו מתחזקת לאור הודאת המשיב (המגובה גם במה שנרשם בכתב-יד על-גבי העתק התעודה), כי תוכנה של התעודה נמצא תואם לרישום המקורי המצוי בספר הלידות במרשם האוכלוסין בטשקנט, שגם בו - כפי שניתן להניח - נפלה אותה טעות. כן יצוין, כי לטענת העותרות, המחוז והפלך האמורים נמצאים על גבול רוסיה-אוקראינה, וייתכן שמכאן מקור הטעות. כזכור, המשיב אינו טוען שהתעודה זויפה, על-ידי גורם פרטי, בשינוי פיזי של תוכנה המקורי. טענתו היא כי התעודה הונפקה, ככל הנראה בתמורה לשוחד, על-ידי פקיד ממשלתי המופקד על הוצאתן של תעודות לידה, שבמסגרת "עסקתו" עם העותרות זייף גם את ספר הלידות. לגרסה זו, הסומכת כל-כולה על הערכתו של המשיב, לא הובא גם שמץ של ראיה. על כל פנים, גם בה אין כדי לתמוך בהנחת המשיב, כי ייחוסם המוטעה של הפלך והמחוז לאוקראינה, במקום לרוסיה, סותר את אמיתותה של התעודה. גם לכך שבתעודת הלידה המשוחזרת צוין כי היא סומכת על תעודה משנת 1977, בעוד שסופיה נולדה בשנת 1938, נתנו העותרות הסבר משכנע. טענת העותרות, כזכור, הייתה, כי סופיה איבדה את תעודת הלידה שלה פעמיים, ועל כן שוחזרה תעודתה פעמיים - לראשונה בשנת 1977 ופעם נוספת בשנת 1991. בכך, לטענתן, טמון ההסבר לעובדה שבתעודה המשוחזרת לאחרונה - שהיא אשר הוצגה על-ידן במסגרת ראיותיהן - צוין כי היא סומכת על תעודה "קודמת" משנת 1977, ולא על התעודה המקורית, שמטבע הדברים הוצאה בשנת 1938. הסבר זה התיישב הן עם הדברים שנמסרו על-ידי סופיה בשימוע שנערך לה והן עם הרישום המופיע בגוף התעודה; אלא שהמשיב בחר להתעלם מן ההסבר. גם בעצם היותה של התעודה משוחזרת אין כדי לתמוך, ולוא גם לכאורה, במסקנת המשיב בדבר היותה מזויפת. המשיב לא חלק על טענת העותרות, כי רבים מן העולים לישראל מארצות חבר המדינות הוכיחו את זכאותם לשבות בעזרת תעודות משוחזרות. כן ברי, כי הצורך להיזקק לתעודה משוחזרת, עקב אובדנה של התעודה המקורית, איננו אירוע יוצא דופן. הנחת המשיב, כי יותר קל לזייף תעודה משוחזרת מאשר תעודה מקורית, אפשר והיא מצדיקה בירור במסגרת יחסיה של ישראל עם המדינות המנפיקות תעודות אלו. הצגתה על-ידי עולה של תעודה משוחזרת עשויה אף להצדיק בדיקה יותר יסודית של אמינותה (השוו: פרשת אדישווילי הנ"ל). אך בהיעדר תשתית ראייתית לביסוס ההערכה, כי התעודה שהוצגה היא מזויפת, אין בעצם היותה משוחזרת כדי להחשיד את העולה בשימוש במסמך מזויף. לבסוף יצוין - ובכך, כמדומה, העיקר לעניין תעודת הלידה של סופיה - כי המשיב לא נתן הסבר מספק להימנעותו מלבדוק את ספר הלידות המקורי לשנת 1938, שבו (כפי שהדעת מחייבת להניח) נרשמה הלידה. ההסבר שלפיו "למעשה אין בידיעת המשיב את המקום האמיתי בו נולדה [סופיה] ואין הוא יודע באיזו מדינה לבדוק את ספרי המרשם המקוריים" איננו משכנע. כדי לצאת ידי חובה היה על המשיב להראות, כי בדק את ספר הלידות המקורי, במרשם של הפלך והמחוז שצוינו בתעודה; ואם אכן הוברר לו - כפי שהודה לפנינו - כי הפלך והמחוז שצוינו בתעודת הלידה משתייכים לרוסיה ולא לאוקראינה, היה עליו להראות כי בדק את ספר הלידות המקורי של מרשם האוכלוסין הרוסי. המשיב כלל לא טען, כי ממשלות אוקראינה ורוסיה נתבקשו על-ידו אך סירבו לספק לו את המידע המבוקש. משלא בדק את ספר הלידות המקורי, ואף לא הראה כי בדיקה זו נבצרה מיכולתו, מתחייבת המסקנה כי המשיב לא הרים את הנטל שרבץ עליו לסתור את חזקת זכאותן של העותרות הנלמדת מתעודת הלידה. 14. נותר עניין רישומה של הסבתא בספר הפטירות כ"רוסיה". דומה כי רישום זה הוא העומד, בסופו של דבר, ביסוד טענת המשיב כי תעודת הלידה של סופיה וספר הלידות, שהתעודה נמצאה תואמת לו, זויפו. בהקשר זה ראוי להטעים, כי הימנעותו של המשיב מלהציג לעותרות - ולבית-המשפט - העתק מחלקו הרלוואנטי של ספר הפטירות, או לכל הפחות תעודת עובד ציבור או תצהיר המעידים על תוכנו המדויק, משמיטה את הבסיס הראייתי לטענתו. לא ניתן לקבל, כי זכות כה מהותית - כזכותו של יהודי לעלות לישראל - תישלל על סמך מסמך עלום שלמבקש לא ניתנה האפשרות לעיין בו ולהתמודד עם תוכנו. גם בעניין זה היה הסברו של המשיב רחוק מלשכנע. המשיב טען, כזכור, כי "עיון נציגי הקונסוליה הישראלית בספרי המרשם מתבצע בצורה בלתי רשמית והללו לא מצולמים שכן מדובר במסמכים רשמיים של מדינה ריבונית אחרת והדבר אינו מקובל לנוכח הפגיעה שעלולה להיגרם ליחסי החוץ בינה לבין ישראל". המשיב לא הסביר מדוע צילומם - או לכל הפחות העתקתם - של מסמכים רשמיים של מדינה אחרת עלול לפגוע בה, ואף לא הראה כי במקרה הנוכחי לא עלה בידו להשיג העתק מן המסמך בדרכים דיפלומטיות מקובלות. ואולם, גם לגופה אין בטענת המשיב כדי להוציאו ידי חובה: ראשית, באשר המשיב לא הניח יסוד סביר לקביעתו, כי בהתקיים סתירה בין ספר הלידות לבין ספר הפטירות, נכון היה להעדיף דווקא את הרישום המרע עם העותרות. גם בעניין זה ראוי לזכור, כי פקידים עלולים לטעות, וחשש זה חל, כמובן, אף ביחס לפקיד שערך את הרישום בספר הפטירות. ושנית, לנוכח טענתן המהותית של העותרות - שאליה כלל לא מצא המשיב מקום להתייחס - כי תיאור הסבתא בתעודת הפטירה כ"רוסיה" עשוי להתייחס, לאו דווקא לדתה, אלא ללאומה; ועל כן, אין הוא בהכרח סותר את טענתן כי הסבתא הייתה יהודיה. המשיב הוסיף והצביע, כזכור, על ספקות נוספים שעלו, לדעתו, מקורותיהן של העותרות ומדבריה של סופיה בשימוע. לכל הספקות הללו נתנו העותרות הסבר מניח את הדעת, וממילא לא ניתן לראות בהם ראיות מינהליות שבאופן סביר יש בהן כדי לסתור את גרסת העותרות. 15. לסיכום ניתן לומר, כי בעוד שהעותרות הביאו ראיות מינהליות מספיקות לנשיאת הנטל הראשוני שרבץ עליהן, לביסוס זכאותן להירשם כיהודיות, הרי שלהחלטתו לסרב לבקשותיהן לא הניח המשיב תשתית ראייתית. כפי שכבר הוסבר, אין די בתחושות בטן שליליות, שאינן מגובות בראיות מינהליות הולמות, כדי להצדיק את שלילת זכותו של אדם לעלות לישראל לאחר שהוכיח לכאורה את זכאותו לשבות. תימוכין ממשיים למסקנה, כי לא עלה בידי המשיב להצביע על ראיות מינהליות מספיקות להפרכת זכאותן-לכאורה של העותרות לשבות, יש גם בעובדה שיהדותה של נטליה כבר הוכרה על-ידו בעבר. למצער לגבי נטליה המדובר הוא בשלילת מעמד שכבר הוקנה. שלילה כזו דורשת, כזכור, ראיות מינהליות חזקות במיוחד; ומקל וחומר שאין בתחושות הבטן השליליות של המשיב כדי למלא אחר דרישה מחמירה זו. 16. בשולי הדברים ראוי להעיר, כי הדעת אינה נוחה מאופן טיפולם של המשיב ושל יתר הרשויות בעניינן של העותרות, הן בשלבים שקדמו להגשת העתירה והן לאחר מכן. ניתן אמנם להניח, כי עובדי הציבור שטיפלו בבקשותיהן אכן סברו, כי המסמכים שהוצגו על-ידי העותרות הם מזויפים, וכי בעזרתם מנסות העותרות לכבוש לעצמן מעמד בישראל שאינן זכאיות לקבלתו. אך גם לנוכח הנחה זו, אין להתעלם מן הפגיעה שנגרמה לעותרות מן ההחלטות שנתקבלו וההצהרות שנמסרו בעניינן וקשה להימנע מן ההתרשמות, כי פגיעה זו ניתן היה למנוע אילו טופל עניינן ביתר תשומת-לב. חשוב לזכור, כי כל אחד מהפונים למשיב בבקשת מעמד בישראל הוא עולם ומלואו, וכי כל החלטה המתקבלת בעניינו - על-ידי המשיב או על-ידי רשות אחרת הפועלת מטעמו - עשויה להיות הרת-גורל ובעלת השפעה דרמטית על חייו, כבודו ויתר זכויותיו של הפונה. פועל-יוצא הכרחי מכך הוא, כי לכל בקשה לקבלת מעמד בישראל המונחת לפני המשיב מצווים הוא, וכל הפועלים מטעמו, להתייחס ברגישות ובתשומת-לב, הן בעת בדיקת הבקשה בישראל, הן במהלכי בדיקתה על-ידי לשכות הקשר בחוץ-לארץ והן - כאשר הדברים מגיעים לידי כך - בעת ניהול ההליך המשפטי. כך, ובעיקר, ראוי למשיב שלא להיגרר לקביעה, כי המבקש אינו דובר אמת או כי מסמכיו מזויפים, אלא אם יש בידיו ראיות ממשיות להוכחתן של טענות כה חמורות. 17. דין העתירה, אפוא, להתקבל ונעשים בה צווים מוחלטים המורים למשיב לרשום את העותרת 1 (סופיה מקסימוב) כיהודיה, ובהתאם לכך לזכותה במעמד בישראל מכוח חוק השבות, וכן להותיר על כנו את רישומה כיהודיה של העותרת 2 (נטליה כהן). המשיב ישלם לעותרות את הוצאות העתירה וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ט"ו בכסלו תשס"ד (10.12.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99003940_F26.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.