פסק-דין בתיק בג"ץ 2828/00
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2828/00
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' טירקל
העותרים:
1. סבטלנה
קובלבסקי
2. ציפורה רודריגז
3. אלן רודריגז
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2. משרד הפנים
3. מינהל אוכלוסין ירושלים
4. מנהל מינהל אוכלוסין
5. משטרת ישראל
עתירה למתן צו על תנאי
תאריכי הישיבות:
כ"ב בשבט התשס"א
ז' בכסלו התשס"ב
15.02.2001) )
(22.11.2001)
בשם העותרים:
עו"ד דבורה פרנקל
בשם המשיבים:
עו"ד חני אופק
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
העובדות
1. העותרת 1 (להלן – העותרת), אזרחית
אוקראינה, נולדה בברית המועצות ביום 14.8.1978 וגדלה מאז היותה ילדה קטנה בבית
יתומים בקייב, אוקראינה. בראשית שנת 1996 ביקרה בבית היתומים הגב' ציפורה רודריגז
(העותרת 2), יהודיה אזרחית ישראל, אשר יחד עם בעלה (העותר 3) ביקשו לאמץ ילד. נמסר
לה, כי העותרת וארבעת אחיה, אשר שהו אף הם בבית היתומים, הנם נכדים לסב יהודי. אף
שבני הזוג רודריגז לא התכוונו לאמץ את העותרת בשל גילה, הם סייעו בהסדרת הגעתה
לישראל במהלך חודש מאי 1996. עם הגיעה לארץ ניתנה לעותרת אשרת ביקור ומאז התגוררה
אצל משפחת רודריגז. כחודש לאחר הגעת העותרת לארץ הצטרף אליה אחיה, אשר היה כבן 21
באותה עת. אף הוא התגורר אצל משפחת רודריגז במשך שנתיים לאחר הגיעו ארצה.
2. בסמוך לאחר הגעתם לישראל פנו העותרת ואחיה
למשרד הפנים (המשיב 2) בבקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות, תש"י-1950
(להלן – חוק השבות), שכן לטענתם הם נכדים ליהודי, אשר נרצח על ידי הנאצים במחנה
ריכוז במהלך מלחמת העולם השניה. ביום 18.6.1996 נתקבלה החלטה על ידי משרד הפנים
ולפיה אין במסמכים שהוגשו כדי להוכיח כי הינם נכדים לסב יהודי. משרד הפנים הורה
להם (ביום 27.2.1997) לעזוב את ישראל ולנסות להסדיר מקייב את זכאותם לעלות לארץ.
העותרת, אחיה והזוג רודריגז הוסיפו ופנו למשרד הפנים בעניין זה מספר פעמים במהלך
השנים 1999-1998, תוך שטענו לקיומן של ראיות מספקות להוכחת יהדות סבה של העותרת.
גם פניותיהם אלה נענו בשלילה ונמסר להם כי עליהם לצאת מישראל.
3. ביום 2.4.2000 נעצרה העותרת על ידי המשטרה
בחשד לאחזקת סמים. לאחר שנתגלה כי אין ברשותה אישור תקף לשהייה בארץ הוצא כנגדה
(ביום 3.4.2000) צו גירוש והיא הושמה במעצר. ביום 13.4.2000 עתרה העותרת לבית משפט
זה בבקשה לביטול צו הגירוש, שחרורה ממעצר והענקת אזרחות או תושבות מכוח סעיף 4(א)
לחוק השבות. על פי החלטת בית משפט זה (מיום 13.4.2000) ניתן צו ביניים למניעת
גירושה. בהחלטתנו (מיום 14.4.2000) נקבע כי העותרת תשוחרר ממעצר בכפוף להפקדת
ערבות על ידי הגב' רודריגז.
4. ביום 4.9.2000 הגישו העותרים עתירה מתוקנת
בה חזרו על בקשותיהם כפי שהופיעו בעתירה המקורית. העותרים הוסיפו וטענו, כי לזוג
רודריגז זכות טבעית למשמורת על העותרת, שהיא בתם הפסיכולוגית, ולפיכך יש להעניק לה
אישור שהייה בארץ. לחלופין נטען, כי יש להעניק לעותרת אישור שהייה בארץ מכוח עקרון
טובת הילד או מסיבות הומניטריות.
5. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו (ביום
15.2.2001) נמסר לנו על ידי המשיבים, כי עניינם של העותרת ואחיה יובא לוועדת
החריגים הבין-משרדית, ועד לקבלת החלטת הוועדה יוצא לעותרת אישור שהיה מסוג ב/1.
ביום 15.5.2001 החליטה הוועדה שלא לשנות את מעמדם של העותרת ואחיה. הוועדה קבעה,
כי על פי התרשמותה אין המדובר במקרה הומניטרי מיוחד. האמור בשני בגירים השוהים
בארץ שלא כחוק אף שנתבקשו לא אחת לעזוב. לשניים אחים בחו"ל ולדעת הוועדה אין
המדובר בצעירים התורמים באופן יוצא דופן לחברה וייתכן שאף ייפלו לנטל עליה לאורך
השנים. הוועדה הוסיפה, כי לא התרשמה שיש להעניק מעמד לעותרת ואחיה מתוך התחשבות
מיוחדת בזוג רודריגז, שכן אין המדובר בקטינים. כמו כן, בני הזוג יוכלו להמשיך
לתמוך בעותרת ואחיה בחו"ל, לבקרם וגם להזמינם לביקורים מעת לעת. עם זאת
החליטה הוועדה להעניק להם רישיון עבודה לתקופה של ששה חודשים על מנת ליתן בידיהם
אפשרות להתארגן לקראת היציאה מן הארץ.
6. ביום 22.11.2001 התקיים בפנינו דיון נוסף
במהלכו ביקשנו מן המשיבים לשוב ולשקול את ההיבט ההומניטרי. הוספנו, כי במידה
וההחלטה תהיה שלילית יינתן פסק דין על יסוד החומר שבפנינו. ביום 17.10.2002 דחה שר
הפנים (המשיב 1) את בקשת העותרת ואחיה להעניק להם תושבות בישראל מטעמים
הומניטריים. בהחלטתו קבע שר הפנים, כי גם במקרים בהם קיים קשר הורות ביולוגי –
בשונה מהמקרה שלפניו – אין בגירים זכאים למעמד מכוח הוריהם. בנוסף, על פי מכתבה של
מנהלת השירות למען הילד במשרד העבודה והרווחה, אשר בחנה את נסיבות המקרה, אין
מדובר במקרה של הורות מאמצת בפועל, היות והעותרת ואחיה בגירים. כמו כן צוין כי
השניים שהו בישראל תקופה ארוכה שלא כדין, אף שידעו כי נדרשים הם לעזוב את הארץ.
לדעת שר הפנים לא נמצאו נימוקים הומניטריים אחרים המצדיקים להיעתר לבקשה תוך סטייה
מהמדיניות הרגילה לעניין זה. עם זאת נקבע כי השניים יוכלו לבקר את הזוג רודריגז
מעת לעת. על פי החלטת שר הפנים על העותרת ואחיה לצאת את ישראל תוך שלושה חודשים.
עניינה של העותרת חזר אפוא להכרעתנו.
טענות העותרים
7. טענותיהם של העותרים מושתתות על שני
נדבכים עיקריים. הראשון, זכאות העותרת לאזרחות ישראלית מכוח סעיף 4(א)(א)
לחוק השבות, המקנה אזרחות לנכדו של יהודי. לטענתה, המסמכים, התצהירים והעדויות
אותם הציגה בפני משרד הפנים, ואשר צורפו לעתירה שבפנינו, מעידים במידה הנדרשת על
היות סבה מצד אביה יהודי. העותרת מוסיפה, כי הסיבה בעטיה נבצר ממנה להציג הוכחות
מספקות, כמותית ואיכותית, כדרישת משרד הפנים, הנה העברתה לבית יתומים בגיל צעיר
וכן הירצחו של הסב במהלך מלחמת העולם השניה במחנה ריכוז על ידי הנאצים. לטענתה, אי
הדיוקים והחסרים במסמכים עליהם מצביעים המשיבים הנם פעוטים, אינם לוקחים בחשבון את
מאורעות מלחמת העולם השניה ונובעים מן הקשיים האובייקטיביים הרבים שבדליית המידע
הרלוונטי באוקראינה. הנדבך השני לטענות העותרים, עניינו הטעמים ההומניטריים
המעורבים בפרשה. לטענתם, במהלך שנות שהותה בארץ התפתח קשר הורות פסיכולוגי בין בני
הזוג, חשוכי הילדים, לבין העותרת, אף שאינה ילדתם הביולוגית. קשר זה מבוסס הן על
האחריות ההורית המלאה שבני הזוג קיבלו כלפי העותרת והן על היותם ההורים היחידים
שאי פעם גידלוה כבת. בנוסף, אין לעותרת משפחה תומכת באוקראינה, מקום עבודה או
מגורים אליהם תוכל לשוב במידה ותגורש מישראל. היא אינה רואה באמה הביולוגית את אמה
האמיתית שכן זו נטשה אותה בבית יתומים בגיל צעיר ביותר. מנגד, השתלבותה בישראל
הייתה מופתית ובאה לידי ביטוי הן בשליטתה בשפה העברית, הן בקליטתה המוצלחת במקומות
עבודה שונים והן בהיטמעותה בחברה הישראלית ובתרומתה המתבטאת, בין היתר, ברצונה
לשרת בצה"ל. כמו כן מוכנה העותרת להצטרף לכיתת גיור, אליה כבר התקבלה, וזאת
מתוך אמונתה הכנה ביהדותו של סבה. לאור כל זאת יש להותיר את העותרת במשמורת בני
הזוג רודריגז, אשר אף שלא אימצוה על פי חוק הרי טיב היחסים ביניהם עולה כדי
"אימוץ בפועל". קשר הורות זה, כך טוענים העותרים, אינו ניתק עם הגיעו של
הילד לבגרות, אלא מוסיף ומתקיים אף לאחר שחדל מלהיות קטין. העותרים מוסיפים, כי
דחיית הבקשה למתן תושבות על בסיס הומניטרי הנה בלתי סבירה ומבוססת על שיקולים זרים
ועובדות שאינן נכונות.
8. המשיבים מצדם סומכים ידם על החלטתו של שר
הפנים. לטענתם לא הונחה תשתית ראייתית המבססת את טענת העותרת בדבר זכאותה מכוח חוק
השבות. זאת שכן אין באף אחד מן המסמכים השונים אותם הציגה העותרת בפני משרד הפנים,
ואשר מרביתם אינם העתקי מסמכים מקוריים, כדי להוכיח כי סבה מצד האב אכן היה יהודי.
העותרים מוסיפים, כי העותרת לא עשתה כל ניסיון להמציא תעודת לידה של הסב מעיר
הולדתו, ורשה, או כל מסמך או תעודה ציבורית לעניין זה. באשר לטעמים ההומניטריים
להם טוענים העותרים, הרי לדעת המשיבים אין די בקשר הרגשי בין העותרת לבין הזוג
רודריגז כדי לבסס טעמים אלה. שיקול דעתו של הפנים לעניין מתן אשרה ורישיון ישיבת
קבע, כך טוענים המשיבים, הינו רחב ביותר. מדיניות שרי הפנים לאורך השנים הנה כי
אין להעניק אשרה לישיבת קבע אלא במקרים חריגים בהם מתקיימים שיקולים מיוחדים,
כאמור בנוהל אותו קבע משרד הפנים בנושא. לטענת המשיבים אין העותרים באים בגדרי
הקריטריונים שנקבעו בנוהל. כמו כן, על פני הדברים לא הונחה תשתית ראייתית לנסיבות
הומניטריות מיוחדות וחריגות, המצדיקות חריגה מן הקריטריונים. המשיבים מוסיפים, כי
הקשר הרגשי בין העותרת לזוג רודריגז אין בו כדי לבסס הורות משפטית, וודאי מקום
שהעותרת הנה בגירה.
דיון
9. סעיף 4א לחוק השבות קובע את זכאותם של בני
משפחתו של יהודי - הגם שהם עצמם אינם יהודים - לזכויות מכוח חוק השבות ומכוח חוק
האזרחות, תשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). על פי לשון החוק:
"(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק
האזרחות, תשי"ב-1952 , וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד
ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם
שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
(ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו
בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו.
(ג) ...".
העותרת שלפנינו טוענת כי היא נכנסת בגדר החוק בשל
היותה נכדתו של יהודי, וכי סירובן של רשויות הפנים להכיר בסבה כיהודי אינו מעוגן
במסמכים, התצהירים והתעודות אשר הציגה בפניהם.
10. משרד הפנים, לאחר שבחן את חומר הראיות אותו
הגישה העותרת, החליט כי לא עלה בידיה להרים את הנטל במבחן הראיה המינהלית לביסוס
היותה נכדתו של יהודי (ראו והשוו בג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין, פ"ד
נד(5) 780, 787. להלן – פרשת נימושין).
לאחר שעיינו בחומר הראיות שבפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים לא מצאנו מקום להתערב
בהחלטת שר הפנים לפיה אין במסמכים שבידי העותרת כדי לבסס זכאותה מכוח סעיף 4א לחוק
השבות. מסמכים אלה הם בעיקרם נסיבתיים. שר הפנים קבע כי התצהירים השונים אשר הוגשו
על ידי שכניו של הסב, לפיהם פקד את בית הכנסת והיה יהודי, אין בהם כדי להוות ראיה
מספקת להיותו יהודי. לשיטתו, על יהדותו של הסב יש ללמוד מתוך תעודה ציבורית, תמצית
ממרשם האוכלוסין או העתק של מסמך מקורי. מדיניות זו היא מדיניות סבירה. דא עקא, כי
מסמכים כגון אלה אינם מצויים בידי העותרת. כך למשל, בתעודת הלידה של אבי העותרת
מצוין שמו של הסב והיותו בן הלאום הפולני בלא ציון יהדותו. מאידך, בתעודת הלידה
החדשה של דודתה של העותרת בה נכתב כי לאום אביה "יהודי" אין די. עיתוי
הוצאת התעודה (22.8.2000) גורע מאמינותה והעותרת אינה מפרטת מהי התשתית העובדתית
למתן התעודה. זאת ועוד: אף אם התעודה הוצאה על יסוד פסק דינו של בית משפט אוקראיני
לפיו הסב היה יהודי, הרי שפסק הדין לא צורף כראיה בפנינו ובכל מקרה אין בו בהכרח
כשלעצמו כדי להוות בסיס להתערבות בהחלטת שר הפנים (ראו והשוו: פרשת נימושין, שם;
בג"ץ 7555/98 קריגר נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (לא
פורסם); בג"ץ 8377/99 צ'רבקוב נ' שר הפנים (לא
פורסם)). גם התעודות ממחנה הריכוז מטהאוזן אינן מסייעות לעותרת. אכן, בהחלט אפשר
כי אותו Zygmunt Kowalski, אשר שמו מופיע בתעודות, הינו Sigismund
Kovalevski, אשר שמו מופיע
בתעודת הלידה של אבי העותרת. זאת לאור שנת הלידה הזהה של השניים. עם זאת, דמיון זה
כשלעצמו אינו מבסס במידה הנדרשת כי מדובר באותו אדם ולבטח אין בו כדי להצביע על
יהדותו. כך גם לגבי המסמכים מ"יד ושם" אשר מצביעים על המספר הרב של
היהודים אשר חיו באזור מגוריו של הסב, ואשר נרצחו במחנות הריכוז על ידי הנאצים
ועוזריהם. כן יש לזכור, כי במכתב שצורף לעתירה מצהיר מנהל בית היתומים בקייב כי
בפגישה עם אמה של העותרת נמסר לו כי סבתה של העותרת מצד אביה היא יהודיה. דברים
אלה של האם עומדים בניגוד לטענת העותרת לפיה סבה מצד האב יהודי. עוד יצוין, כי
העותרת לא הביאה מהעיר ורשה, בה נולד סבה, תעודה כלשהי לעניין יהדותו. אף אם הדבר
נובע מן הטעמים הכאובים של מאורעות מלחמת העולם השניה והקשיים שבהשגת המידע, אין
בכך כדי לסייע בידיה. החלטת המשיבים בעניינה של העותרת היא לפיכך סבירה ומבוססת
היטב על חומר הראיות בנסיבות העניין.
11. הטיעון החלופי עליו מבקשים העותרים להישען
עניינו טעמים הומניטריים. לטענתם, כלל נסיבות המקרה כמו גם השתלבותה המהירה
והאמיתית של העותרת בישראל, מצדיקים הענקת תושבות על בסיס הומניטרי. העותרת
שלפנינו מבקשת כי שר הפנים יעניק לה אשרה ורישיון לישיבת קבע לפי סעיף 2(4) לחוק
הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל). עיון בחוק ובתקנות
שהוצאו מכוחו מעלה, כי בעוד נושא מתן אשרות ביקור ואשרות ישיבה ארעיות לסוגיהן
מוסדר בתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974, אין הקריטריונים למתן אשרת ורישיון
ישיבת קבע קבועים בחוק או בתקנות. הסמכות להחליט בעניין מסורה לשר הפנים, אשר מאז
ומתמיד ראה את סמכותו זו כמעניקה לו שיקול דעת רחב ביותר להחליט בעניין. זאת
בהתבסס על כך שלמבקש על פי חוק הכניסה לישראל אין זכות קנויה לרכישת מעמד של תושב
קבע. עם זאת, בית משפט זה חזר וקבע כי שיקול דעתו של שר הפנים לעניין חוק הכניסה
לישראל נתון לביקורתו של בית המשפט כשיקול הדעת של כל רשות אחרת (ראו בג"ץ
758/88, 431/89, 2901/90 ר' קנדל ואח' נ' שר
הפנים, פ"ד מו(4) 505, 525 ו-528; בג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים ואח', פ"ד מב(2) 424, 434;
בג"ץ 3403/97 אנקין ואח' נ' משרד הפנים, פ"ד
נא(4) 522, 525. להלן – פרשת אנקין). כן נקבע כי
על השר לקבוע כללים להפעלת שיקול הדעת אשר יועלו על הכתב (ראו בג"ץ 1689/94 הררי ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15, 20-19). כך אכן
נעשה במסגרת ה"קריטריונים למתן אשרה לישיבת קבע בישראל".
12. על פי קריטריונים אלה, מדיניות משרד הפנים
היא שלא להעניק אשרות לישיבת קבע אלא במקרים חריגים בלבד בהם קיימים שיקולים
מיוחדים. לעניינו רלוונטי קריטריון ד' לפיו יינתן רישיון כאשר לפנינו:
"מקרים חריגים מיוחדים מסיבות הומניטריות או כשיש למדינת ישראל
אינטרס מיוחד במתן הרשיון לישיבת הקבע".
לאחר שבחנו את החומר בעניינה של העותרת לא ראינו
בסופו של יום מקום להתערב ולשנות מהחלטת שר הפנים. מדיניותו הכללית היא רבת שנים
ובית משפט זה לא מצא לנכון להתערב בה (ראו בג"ץ 4182/97 גלינה מרקוביץ נ' שר הפנים (לא פורסם). להלן – פרשת מרקוביץ; פרשת
אנקין, בעמ' 527). יישומה על עובדות המקרה
שבפנינו אינו מעלה פגם המצדיק התערבותנו. בפרשת אנקין הוגשה
בקשה למתן רישיון לישיבת קבע בישראל מטעמים הומניטריים על ידי אזרח זר, בן הדת
הנוצרית, אשר הגיע לארץ בהיותו בן 18 לאחר כשלוש שנים בהן חי בנפרד מאמו שעלתה
לארץ בעקבות בעלה השני עליו חל חוק השבות. בדחותנו את העתירה קבענו:
"נטען לפנינו עוד מטעם המדינה, כי עניינו של העותר אינו שונה
מעניינם של זרים רבים אשר להם הורה שעלה לישראל, והם מבקשים להצטרף אליו. ביניהם,
על-פי הטענה, עשרות אלפי מקרים של אנשים הנשואים בשנית, שחוק השבות אינו חל על
ילדיהם מנישואין קודמים. כן מוגשות בקשות רבות כאלה לילדים הבגירים של עובדים זרים
שנישאו לישראלים, וכן קרוב מבקש למען קרוב, וגדלה השרשרת של המבקשים לבוא בשערי
הארץ ולהשתקע בה כי ראו בה טוב. לטענת המשיב, החלטה להתיר חריגים כאלה עלולה ליצור
סחף וכרסום שאינם תואמים את המדיניות הכללית בעניין זה. לאחר שבחנו את הטענות
הפרטניות והכלליות האמורות, שוכנעו כי בהחלטת שר הפנים שלפיה אין העותר נכלל בגדר
מקרה חריג ומיוחד למדיניות הכללית, לא נפל כל פגם המצדיק התערבותנו" (עמ'
528).
ודוק: בענייננו אין האמור בזר בגיר המבקש להצטרף
להורה, אלא בזרה בגירה אשר נכנסה לישראל חודשים ספורים טרם הגיעה לגיל 18
והמעוניינת להצטרף למי שאינם הוריה על פי חוק. זאת לאחר ששהתה בישראל מספר שנים
ללא אישור שהייה כחוק. לאור כל זאת, ומבלי להביע ספק בטיב הקשר הקיים בין העותרת
לבני הזוג רודריגז, הרי שאין בקשר זה ובכלל נסיבות המקרה כדי להטיל פגם בהחלטת שר
הפנים ולהוות טעם הומניטרי המצדיק את התערבותנו (ראו והשוו פרשת מרקוביץ).
משהגענו לתוצאה זו בטל צו הביניים (מיום
13.4.2000) המונע את גירושה של העותרת מן הארץ. על המשיבים ליתן בידי העותרת זמן
סביר לשם התארגנות ליציאתה מן הארץ. תשומת לבם של המשיבים מופנית לכך, כי בהחלטתו
מיום 17.10.2002 העניק שר הפנים אורכה של שלושה חודשים לשם התארגנות כאמור. נראה
כי לכל הפחות תקופה זו (מיום מתן פסק דין זה בעניינה של העותרת) היא הראויה
בנסיבות העניין.
אשר על כן העתירה נדחית. בנסיבות העניין
אין צו להוצאות.
ה
נ ש י א
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, י"ג בשבט התשס"ג
(16.1.2003).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00028280_A21.doc/דז/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il