הילמן נ' נגיד בנק ישראל ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3697/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: יצחק הילמן נ ג ד המשיבים: 1. נגיד בנק ישראל 2. הוועדה המוניטרית של בנק ישראל 3. המפקחת על הבנקים 4. בנק לאומי 5. בנק הפועלים 6. בנק איגוד לישראל 7. בנק אוצר החייל 8. בנק דיסקונט לישראל 9. בנק יהב לעובדי המדינה 10. בנק מזרחי 11. בנק מסד 12. בנק מרכנתיל דיסקונט 13. בנק הבינלאומי הראשון 14. שר האוצר 15. רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון 16. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: נגד העותר, שאיננו מיוצג, נפתחו בשנת 2017 שני הליכים, על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), לגביית חובותיו: האחד, עניינו בחוב שהצטבר בחשבון הבנק של העותר (תא"ק 19261-11-17 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הילמן (24.4.2018). ערעור על פסק הדין נדחה במסגרת ע"א 52726-05-18 יצחק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (24.10.2019). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נמחקה בהחלטת הרשם עקב אי תשלום אגרה ואי הפקדת ערבון. רע"א 7556/19 הילמן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (24.12.2019)); השני, עניינו בחוב שהצטבר בחשבון הבנק של חברת ריפאון פארמה בע"מ (להלן: "החברה"), שהעותר הוא בעל מניותיה, וכן חתום הוא על כתב ערבות ללא הגבלה לחובותיה של החברה (תא"ק 27462-11-17 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ריפאון פארמה בע"מ (8.1.2020). ערעור על פסק הדין נדחה במסגרת ע"א 8746-02-20 ריפאון פארמה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (4.6.2020). המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור שעודנה תלויה ועומדת. ראו רע"א 4141/20 הילמן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ). בעקבות אותם הליכים שלעיל, הגישו העותר והחברה שבבעלותו עתירה לבית משפט זה, בה העלו טענות דומות (אם לא זהות) לאלה שהועלו במסגרת ההליכים שנוהלו נגדם – הכול בניסיון להביא לביטולם של החובות כלפי הבנק. לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, ביום 6.11.2019 נדחתה העתירה מן הטעם העיקרי שהעתירה נעדרת בסיס משפטי לטענות הנטענות בה (בג"ץ 7918/18 הילמן נ' נגיד בנק ישראל (6.11.2019) (להלן: "העתירה הקודמת")). ביום 9.6.2020 הגיש העותר עתירה נוספת – היא העתירה שלפנינו – שגם היא עוסקת בחובותיו של העותר, ותכליתה להביא לביטולם. העותר מודע לקושי בהגשת עתירה נוספת באותו עניין לאחר שעתירה קודמת שהגיש נדחתה, אך הוא טוען כי העתירה דנן שונה בשני היבטים מרכזיים: בהליך דנן העותר מבקש לטעון טענות חדשות לפיהן הבנק הוא מתווך או מבטח, וזאת במקום הטענה הקודמת שהעלה לפיה הבנק יוצר כסף "יש מאין"; העתירה דנן היא פרטנית-נקודתית, ועוסקת בחובותיו של העותר, ולא כללית וכוללנית המבקשת לשנות את השיטה כולה. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, דין העתירה להידחות על הסף ממספר טעמים, אשר די בכל אחד מהם לבדו כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף. ראשית, העותר מבהיר כי כל בקשתו היא לקבל "סעד בעניינו הספציפי בלבד" (סעיף 31 לעתירה). מכאן, שהלכה למעשה העתירה שלפנינו איננה אלא ניסיון לערער על החלטות הערכאות המוסמכות בהליכים האמורים באמצעות טיעונים שלא הייתה מניעה להעלותם בהליכים שתוארו בפסקה 1 לעיל, ואף רובם הועלו במסגרת אותם הליכים ונדחו. לכך לא ניתן להיעתר. כלל ידוע הוא כי בית המשפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא יושב כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות מוסמכות, אלא במקרים חריגים, כאשר מתגלה שרירות קיצונית או חריגה ממשית מסמכות (בג"ץ 6277/18 טויטו נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 (17.12.2018); בג"ץ 3424/18 טסלר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (7.8.2018); בג"ץ 2599/18 פינצי נ' שרת המשפטים, פסקה 6 (31.7.2018)). העתירה שלפנינו בוודאי אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים, ומשכך אין עילה להתערבות בית משפט זה. שנית, התשתית העובדתית והמשפטית אשר הוצגה על ידי העותר לקויה, כבר מהטעם שהוא החסיר את קיומם של ההליכים שהתנהלו ועודם מתנהלים בעניינו, ואשר קשורים קשר הדוק לנטען בעתירה. חמור מכך, טיעוניו של העותר לגופו של עניין הם חסרי כל שחר. העותר נטל אשראי בנקאי אותו עליו להשיב על פי החוק, ועל מנת להתחמק מחובותיו, הוא מעלה השגות נגד השיטה הבנקאית הנוהגת, וזאת מבלי שתהיה לטענותיו כל אחיזה לא בעולם הכלכלה ולא בעולם המשפט. גם מטעמים אלה יש לדחות את העתירה (ראו והשוו: בג"ץ 6629/13 גראח נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פסקה 3 (13.2.2014); בג"ץ 3819/19 עודה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (31.7.2019); בג"ץ 8118/19 עמותת יהל - ייעוץ והדרכה לאלרגיות מזוןנ' סגן שר הבריאות, פסקה 4 (11.12.2019); בג"ץ 6327/18 קוגן נ' ממשלת ישראל (4.9.2018)). לבסוף, בית משפט זה נדרש זה לא מכבר לטענות מהסוג המשמש את העותר בעתירה דנן, במסגרת הדיון בעתירה הקודמת שהגיש העותר (בג"ץ 7918/18). בעתירה הקודמת, הרבה מעל לדרוש, התבקשה תגובת המשיבים, ואף התקיים דיון במעמד הצדדים. בתום הדיון נדחתה העתירה בפסק דין קצר, בו הובהר לעותר כי "העתירה סותרת מושכלות יסוד בבנקאות ובדיני חוזים". באותו מקרה, לפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות. משהעתירה שלפנינו היא בעלת אופי דומה, איננו מוצאים כל טעם להידרש לטענות העותר בשנית. סוף דבר: העתירה נדחית. הפעם הזו יישא העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 1,500 ש"ח. ניתן היום, ‏ז' בתמוז התש"ף (‏29.6.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20036970_Y03.docx למ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il