עידן אנורי נ. ירום הלוי

7 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 34719-03-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר העותר: עידן אנורי נגד המשיבים: 1. עו"ד ירום הלוי 2. היועצת המשפטי לממשלה 3. פרקליט המדינה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מתן לקר בשם המשיב 1: בשם המשיבים 3-2: בעצמו עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה שבפנינו בהחלטה על סגירת תיק חקירה פל"א 45355/17 (להלן: תיק החקירה), שנפתח עקב תלונה שהגיש העותר נגד המשיב 1, עו"ד ירום הלוי (להלן: עו"ד הלוי), ששימש כבא-כוחו של העותר במסגרת הליך פלילי שנוהל נגדו. בעתירתו, מבקש העותר כי נורה למשיבים 3-2, היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה, להתייצב וליתן טעם מדוע לא יוגש כתב אישום נגד עו"ד הלוי. וזה רקע הדברים, בתמצית: נגד העותר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון רצח ושוד בנסיבות מחמירות. בכתב האישום תואר כי על רקע מחלוקת בין העותר לבין המתלוננת על משמרות במקום העבודה בו עבדו השניים, במהלכה איים העותר על המתלוננת ופוטר עקב כך, ביקש העותר לרצוח את המתלוננת תוך הסוואת התקיפה כשוד. בתוך כך, העותר תקף את המתלוננת באלימות קשה בעת שרכב על אופנוע, גרם לה חבלות חמורות באמצעות בעיטות, אגרופים ודקירת סכין, ולאחר שהתקיפה הופסקה עם הגעת עובר אורח למקום, נטל את תיקה של המתלוננת ונמלט. ביום 5.3.2013 ניתנה הכרעת הדין במשפטו של העותר, במסגרתה זיכה בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו את העותר, ברוב דעות (תפ"ח 27766-04-11; השופטים ש' דותן ו-ש' שוחט כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' אבניאלי), מעבירת ניסיון הרצח והרשיעו תחת זאת בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה ובעבירות שוד. הכרעת דינו של העותר התבססה, בעיקרו של דבר, על ראיות נסיבתיות, ביניהן: הסכסוך בין העותר למתלוננת על סידור המשמרות בעבודה, שהיה מניע אפשרי למעשיו; קשר בין העותר לבין אופנוע שנמצא בקרבת מקום, כדוגמת האופנוע אשר שימש את תוקפה של המתלוננת (להלן: האופנוע); מכשיר טלפון שנמצא בביתו של העותר, אשר שימש אותו למימוש תוכניתו לפגוע במתלוננת, שבתוכו הותקן כרטיס סים נטול בעלים ששולם מראש (להלן: מכשיר הטלפון) וחומרים מפלילים שנמצאו בשני כונני מחשב שהיו שייכים לעותר. בהמשך, ביום 13.5.2015, ניתן גזר דינו של העותר, והושת עליו עונש של 18 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצויים למתלוננת. העותר הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר דינו, אולם ערעורו נדחה בפסק דינו של בית משפט זה (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים א' שהם ו-ע' ברון), מיום 9.12.2015 (ראו: ע"פ 4401/13 אנורי נ' מדינת ישראל (9.12.2015)). בחלוף ארבע שנים מעת שנדחה ערעורו, הגיש העותר, לבית משפט זה, בקשה למשפט חוזר, בטענה כי נגרם לו עיוות דין. העותר טען כי בהליך שנוהל נגדו נפל כשל בייצוגו, שכן עו"ד הלוי הודיע לבית המשפט, שלא על דעתו, כי העותר אינו עומד עוד על הכחשת הקשר בינו לבין האופנוע ובינו לבין מכשיר הטלפון. בהחלטתו מיום 10.12.2020, דחה בית משפט זה (המשנה לנשיאה ח' מלצר) את בקשתו של העותר למשפט חוזר. בית המשפט דחה את טענת העותר לכשל בייצוג, בקבעו כי עו"ד הלוי בחר, בהסתמך על שיקול דעתו המקצועי, להתמקד בקו הגנה מסוים, מבלי להודות בקשר של העותר לאופנוע או לטלפון. בית המשפט קבע כי בכך אין משום כשל בייצוג. עוד נקבע כי הממצאים בדבר הקשר בין העותר לבין האופנוע והטלפון נקבעו על יסוד תשתית ראייתית רחבה ומוצקה שנפרשה בפני הערכאה הדיונית, ומשכך אף אילו נטענו הדברים אחרת בערעור, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת ההליך (ראו: מ"ח 7184/19 אנורי נ' מדינת ישראל (10.12.2020)). ביום 14.7.2025 הגיש העותר, לבית משפט זה, בקשה שנייה למשפט חוזר, בה שב על טענתו בדבר כשל בייצוג והוסיף לה טענה חדשה לפיה באמתחתו מצויות ראיות חדשות המוכיחות את חפותו. בהחלטתו מיום 17.9.2025, דחה בית משפט זה (המשנה לנשיא נ' סולברג) את הבקשה האמורה, בנמקו כי משלא חל שינוי נסיבות מאז דחיית הבקשה הקודמת, אין מקום לדון בטענה לכשל בייצוג; ומשבית המשפט התרשם, לאחר שעיין בראיותיו החדשות של העותר, כי אין בהן כדי להצדיק עריכת משפט חוזר (ראו: מ"ח 39080-07-25 אנורי נ' מדינת ישראל (17.9.2025)). ביני לביני, ביום 29.1.2017, הגיש העותר תלונה למשטרה נגד עו"ד הלוי. בתלונתו, טען העותר טענות דומות בעיקרן לאלו שהועלו מטעמו בבקשתו הראשונה למשפט חוזר, לפיהן במסגרת ערעורו הגיש עו"ד הלוי, בשמו של העותר, מסמך שכותרתו "עיקרי טיעון", בגדרו הודה (לפי הנטען), בשמו של העותר, בעובדות שהוכחשו על-ידו לאורך ההליך המשפטי וחקירתו (הקשר בין העותר לבין האופנוע והטלפון). נטען כי בכך סייע עו"ד הלוי לדחיית ערעורו של העותר. נוסף לאמור, טען העותר, בתלונתו, כי לאחר שמסר לעו"ד הלוי כי בכוונתו להגיש תלונה נגדו למשטרה, השיב לו עו"ד הלוי כי הוא מייצג ראשי ארגוני פשיעה אשר חלק מהם מרצים עונש מאסר באותו בית סוהר שבו מרצה העותר את עונשו. בכך, ראה העותר משום איום. ביום 20.8.2017 נשלחה לעותר הודעה, בה צוין כי הוחלט לסגור את תיק החקירה נגד עו"ד הלוי בעילה של היעדר אשמה פלילית. בעקבות כך, ביום 1.10.2017, הגיש העותר (באמצעות בא-כוחו), למחלקת העררים בפרקליטות המדינה, ערר על ההחלטה לסגור את תיק החקירה. יוער כי במסגרת עררו, הרחיב העותר את טענתו כי עו"ד הלוי איים אליו, תוך שטען כי בשיחת הטלפון בה מסר לעו"ד הלוי כי בכוונתו להתלונן עליו, מסר לו עו"ד הלוי "אני אראה לך מה זה. תזכור"; וכי ימים בודדים לאחר מכן, קיבל שיחה טלפונית מעבריין שהשתחרר זה מקרוב מהכלא, לפיה עו"ד הלוי נפגע מדבריו, כי העותר נדרש לבקש ממנו סליחה וכי על העותר לזכור שהוא בכלא. ביום 29.11.2018 נשלחה לעותר החלטת הממונה במחלקת העררים בפרקליטות המדינה, בגדרה נדחה עררו. בהחלטה צוין כי אין בטענותיו של העותר כדי להניח תשתית לביסוס חשד בפלילים נגד עו"ד הלוי, באופן המצדיק לפתוח מחדש את החקירה בעניינו. עוד צוין, כי טענתו של העותר לעניין איומים שהושמעו כלפיו הינה מושא תיק חקירה אחר שהינו תיק פתוח. בהמשך לאמור, יצוין כי נוסף לתיק החקירה מושא העתירה דנן, הגיש העותר עוד שלוש תלונות נגד עו"ד הלוי שבגינן נפתחו תיקי חקירה, ביחס לאירועים העומדים בבסיס תיק החקירה מושא ענייננו: בעקבות תלונתו הנוספת הראשונה, נפתח תיק חקירה פל"א 502901/17, אשר נסגר ביום 17.4.2019 בעילת היעדר אשמה פלילית, ואשר ביחס אליו לא הוגש ערר מטעמו של העותר. בעקבות תלונתו הנוספת השנייה, נפתח תיק החקירה 75254/20. יוער כי במסגרת תלונה זו התמקד העותר, בעיקר, בטענתו כי מי מלקוחותיו של עו"ד הלוי איים עליו, בשליחותו של עו"ד הלוי. ברם, תלונה זו נסגרה ביום 12.2.2023 בעילת חוסר ראיות, ועררו של העותר על החלטה זו נדחה בהחלטת מחלקת העררים מיום 22.1.2024. בעקבות תלונתו הנוספת השלישית, שהוגשה ביום 7.4.2025, טרם נפתח תיק חקירה. משתיקי חקירה אלו אינם עומדים בבסיס העתירה דנן, אין מקום להרחיב על אודותיהם מעבר לאמור. ביום 13.3.2025 הגיש העותר את העתירה דנן. בעיקרם של דברים, טענות העותר בעתירה זו דומות לאלו שהעלה במסגרת בקשתו הראשונה למשפט חוזר. כך, לטענתו, במסגרת ערעורו לפני בית משפט זה טען עו"ד הלוי, אשר שימש כבא־כוחו בהליך הערעור, כי העותר אינו עומד על הכחשתו בדבר קיומו של קשר בינו לבין האופנוע והטלפון, וזאת חרף כך שהעותר הבהיר לו מפורשות כי הוא עומד על הכחשה זו. זאת, לאחר שבהתייחסות לגרסה מוקדמת של עיקרי הטיעון שניסח עו"ד הלוי והועברה לעותר להערותיו, הורה העותר במפורש שלא לוותר על ההכחשה האמורה. העותר מוסיף וטוען כי חרף האמור, בעיקרי הטיעון שהוגשו נכללו טיעונים שמהם ניתן ללמוד, לשיטתו, על ויתור כאמור; וכי אף במהלך הדיון בעל־פה טען עו"ד הלוי כי העותר אינו מתמקד בהכחשת הקשר בינו לבין האופנוע והטלפון – טענה שממנה הסיק בית המשפט כי העותר אכן אינו עומד על הכחשתו. עוד חזר העותר על טענתו לגבי האיומים שהופנו כלפיו, לשיטתו עבור עו"ד הלוי ולבקשתו. על בסיס כל האמור לעיל, טוען העותר כי התנהלותו של עו"ד הלוי עולה כדי התנהלות פלילית, ומשכך לא היה מקום לסגור את תיק החקירה בעניינו, והוא עותר למתן הוראה על הגשת כתב אישום נגדו. בהחלטותיי מיום 14.3.2025 ומיום 2.4.2025 הוריתי לעותר להבהיר אם מיצה הליכים עובר להגשת העתירה. משהוגשו אסמכתאות המלמדות כי פנה למשיבים בטרם הגשתה של העתירה, הוריתי, בהחלטתי מיום 27.5.2025, על הגשת תגובה מקדמית מטעם המשיבים. ביום 1.6.2025 הוגשה התגובה המקדמית מטעם עו"ד הלוי. תחילה, התייחס עו"ד הלוי לטענת העותר כי הוא הפעיל מי מלקוחותיו על מנת לאיים על העותר שלא להתלונן עליו למשטרה, והכחישה מכל וכל. בתוך כך, נטען כי העותר לא סיפק כל ראיה לטענתו האמורה. בהמשך לכך, עו"ד הלוי התייחס לטענת העותר כי נפל כשל בייצוגו: עו"ד הלוי עמד על כך שבמסגרת ייצוג העותר בערעורו מצא להתמקד בטענות אחרות, משסבר כי יש בפי העותר טענות טובות יותר מטענותיו בעניין הכחשת הקשר שבינו לבין האופנוע והטלפון. זאת, נוכח הראיות שהוצגו בעניין בערכאה הדיונית. לטענתו של עו"ד הלוי, בכך אין כל כשל בייצוג, לא כל שכן כשל המצדיק פתיחה בחקירה פלילית והגשת כתב אישום. לאחר מתן מספר ארכות, הוגשה ביום 6.11.2025 התגובה המקדמית מטעם המשיבים 2 ו-3 (היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה). במסגרת תגובתם, טוענים המשיבים 2 ו-3 כי דין העתירה להידחות על הסף ולחלופין לגופה. לשיטתם, העתירה מכוונת למעשה כנגד החלטה לדחות את ערר העותר על סגירת תיק החקירה, שניתנה לפני כ-7 שנים, ולפיכך לוקה היא בשיהוי כבד המצדיק את דחייתה על הסף. עוד נטען כי אף לגופו של עניין אין עילה להתערבותו של בית משפט זה, משהתלונה נבחנה הן על-ידי משטרת ישראל הן על-ידי מחלקת העררים, אשר מצאו כי הראיות שבידי גורמי החקירה אינן מבססות חשד פלילי בעניינו של עו"ד הלוי. המשיבים מוסיפים כי מדובר בהחלטה מקצועית של הגורמים המוסמכים, שבה בית משפט זה אינו נוהג להתערב אלא במקרים חריגים וקיצוניים, שהמקרה הנדון אינו נמנה עליהם. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובות המקדמיות, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. זאת, הן מחמת השיהוי הכבד שנפל בהגשתה, הן בשל היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה, וכך אציע לחברתי ולחברי כי נפסוק. כמתואר לעיל, העתירה דנן תוקפת למעשה את החלטת מחלקת העררים בפרקליטות המדינה לדחות את עררו של העותר על ההחלטה לסגור את תיק החקירה. ברם, החלטה זו התקבלה לפני כשבע שנים, והעותר לא הצביע על כל טעם שיש בו כדי להניח את הדעת להצדקת השתהותו. בפסיקתו של בית משפט זה נדחו עתירות דומות, מחמת השיהוי שבהגשתן, כאשר בין מועד מתן ההחלטה בערר לבין מועדת הגשת העתירה חלפו תקופות קצרות משמעותית מהתקופה שחלפה בענייננו (בג"ץ 5068/23 בובליק נ' היועצת המשפטית לממשלה (7.9.2023) (להלן: עניין בובליק), שם דובר בתקופה של כשנה; בג"ץ 5030/21 פלוני נ' משטרת ישראל (21.7.2021) (להלן: עניין פלוני), שם דובר בתקופה של כשנה וחצי; בג"ץ 7973/20 מנגל נ' מנהל מחלקת עררים בפרקליטות המדינה (7.6.2021) (להלן: עניין מנגל), שם דובר בתקופה של כשלוש וחצי שנים). מכאן ברי כי בנסיבות דנן, די בשיהוי הכבד בו לוקה העתירה כדי להצדיק את דחייתה. ודוק, אף שבתקופה האמורה הגיש העותר תלונות נוספות למשטרת ישראל, אין בכך כדי לאיין את השיהוי שנפל בהגשת העתירה דנן. זאת, הן מן הטעם כי העתירה דנן תוקפת את סגירת תיק החקירה שנפתח עקב תלונתו הראשונה של העותר ולא עוסקת בחקירות נוספות שנפתחו בעקבות תלונות מאוחרות יותר; הן משום שהלכה היא כי עותר אינו יכול לפנות לרשות פעם אחר פעם ולסרב לקבל את החלטתה, ובכך להתגבר על מחסום השיהוי (ראו: בג"ץ 3182/20 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקה 17 (9.7.2020); בג"ץ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271, 272 (1979)). נוסף לאמור לעיל, דין העתירה להידחות גם מחמת היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. כידוע, הלכה היא כי לרשויות האכיפה מסור שיקול דעת רחב בתחום ניהול החקירה וההעמדה לדין וזאת לנוכח מקצועיותן וניסיונן. בהתאם לכך, הביקורת השיפוטית על החלטות מסוג זה שמורה למקרים חריגים במיוחד (עניין בובליק, פסקה 9; עניין פלוני, פסקה 2; עניין מנגל, פסקה 19). בענייננו, טענות העותר כי נפל כשל בייצוגו על-ידי עו"ד הלוי, לא כל שכן כשל המצדיק את העמדתו של עו"ד הלוי לדין, נבדקו לפני ולפנים. זאת, הן במסגרת הטיפול בתלונתו על-ידי משטרת ישראל ועל-ידי מחלקת העררים בפרקליטות המדינה; הן על-ידי בית משפט זה, במסגרת דחיית בקשות העותר לקיום משפט חוזר, בהן העלה טענות דומות לאלו העומדות ביסוד תלונתו. לפיכך, אינני סבור כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יש מקום להתערבותנו בשיקול דעתן המקצועי של רשויות האכיפה – רחוק מכך. אשר לטענתו של העותר כי עו"ד הלוי הפעיל מי מלקוחותיו על מנת שיאיימו על העותר לבל יתלונן על עו"ד הלוי למשטרה – טענה זו הועלתה במסגרת תיק החקירה מושא העתירה דנן, וביתר שאת במסגרת תלונתו הנוספת השנייה של העותר, אשר נסגרה בעילה של היעדר ראיות. העותר לא סיפק כל טעם המניח את הדעת להתערבותנו בהחלטה זו, אשר התקבלה על-ידי גורמי האכיפה להם, כאמור, הידע והמומחיות בדבר. סיכומו של דבר: על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. בנסיבות העניין דנן, העותר יישא בהוצאות המשיב 1 בסך של 2,500 ש"ח, ובהוצאות המשיבים 2 ו-3 בסך של 2,500 ש"ח. ניתן היום, י"א שבט תשפ"ו (29 ינואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט