פלוני נ. המוסד לביטוח לאומי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2848/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. בית הדין האזורי לעבודה 3. בית הדין הארצי לעבודה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה פסק-דין השופט י' עמית: 1. ככל שניתן להבין מהעתירה, העותרת – שאיננה מיוצגת – מבקשת מבית המשפט לקבוע לה אחוזי נכות, חלף אחוזי הנכות שנקבעו לה בוועדה הרפואית לעררים בענף נפגעי עבודה של המשיב 1, המוסד לביטוח לאומי (להלן: הוועדה). לחילופין, מתבקש בית המשפט למנות מומחים מטעמו לקביעת אחוזי הנכות של העותרת. אקדים ואומר כי נוכח הסעדים המבוקשים בעתירה, ניתן לדחותה על אתר מבלי להאריך בדברים, באשר בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין לעבודה. למרות זאת, מצאתי לסקור באריכות-מה את הרקע העובדתי שביסוד העתירה, ולו על מנת להבהיר את שרשרת ההליכים החריגה במקרה דנן. 2. מהעתירה ומנספחיה – אשר מחזיקים מאות עמודים, כשהעתירה לבדה נפרסת על פני למעלה מ-200 עמודים– עולה כי בשנת 2001 חוותה העותרת במהלך עבודתה אירוע שגרם לה פגיעה נפשית (להלן: האירוע בעבודה). פגיעה זו הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ולהכרה זו ניתן תוקף במסגרת פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (להלן: בית הדין האזורי) מיום 21.6.2010 (ב"ל 2488/02). לאחר הליכים שניהלה העותרת לפני הוועדה, ביום 3.2.2015 קבעה הוועדה שאין קשר סיבתי בין המחלות הזיהומיות, המורסות והפצעים שהעותרת סובלת מהם, לבין האירוע בעבודה. העותרת ערערה על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, וביום 19.1.2016 ערעורה התקבל. בית הדין האזורי (השופטת ש' שדיאור) קבע כי בהחלטת הוועדה נפלו טעויות משפטיות, כי הוועדה לא פעלה לפי פסק הדין שבעטיו היא התכנסה "באף אחת מההנחיות שניתנו לה" וכי הוועדה הייתה "נעולה בדעתה". בית הדין הורה על החזרת עניינה של העותרת להרכב חדש של הוועדה וקבע כי על הוועדה להתייחס למספר סוגיות, שפורטו בפסק הדין (ב"ל 33563-02-15, להלן: פסק הדין הראשון). ביום 9.6.2016 התכנסה הוועדה וקבעה לעותרת נכות רפואית בשיעור של 40%, ולאחר הגדלת שיעור הנכות לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, נקבעה לעותרת נכות רפואית משוקללת בשיעור 60%. גם על החלטה זו ערערה העותרת לבית הדין האזורי. בית הדין (השופט ד' גולדברג) קבע כי הוועדה יישמה את פסק הדין הראשון באופן פגום, ועל כן עניינה של העותרת יוחזר לוועדה, שתדון בו בהתאם להוראות מפורטות שניתנו בפסק הדין (ב"ל 32843-08-16, להלן: פסק הדין השני). בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על פסק הדין השני – נדחתה (בר"ע 4282-08-17). הוועדה שבה והתכנסה בעקבות פסק הדין השני, ועל החלטתה מיום 18.1.2018 הגישה העותרת ערעור נוסף לבית הדין האזורי. ביום 21.10.2018 קיבל בית הדין האזורי (השופט ע' איתם) את הערעור, וקבע כי "אין מנוס מן המסקנה כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין (השני – י"ע), על אף הצהרתה החגיגית בעניין זה. על אף שהתובעת אינה מיוצגת היא השכילה להעמיד בפני הוועדה חומר רפואי רב ומפורט, חוות דעת רפואיות אשר מן הסתם עלו כסף והושקעה בהם עבודה ואף הביאה מטעמה ולא בפעם הראשונה, מומחית ברפואה אשר התייצבה בדיון וטענה בפני הוועדה. לכל אלו אין כמעט זכר במסקנה הסופית של הוועדה". בית הדין הורה לוועדה לדון שוב בעניינה של העותרת, לפי הוראות מפורטות שהוצגו בפסק הדין. הודגש כי "זאת הפעם מתבקשים חברי הוועדה לעשות כל מאמץ על מנת להבהיר, להסביר, להנהיר, לנמק, לפרט, להטעים ולפרש את מסקנותיה כך שגם מי שאינו מבין דבר ברפואה יוכל להתרשם מה הוביל את הוועדה למסקנותיה" (ההדגשה במקור; ב"ל 30200-02-18, להלן: פסק הדין השלישי). הוועדה שבה והתכנסה ביום 7.2.2019, ובין היתר החליטה להותיר את שיעור הנכות של העותרת על 40%. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור נוסף לבית הדין האזורי. ביום 6.1.2020 קיבל בית הדין (השופטת ש' שדיאור) את הערעור בחלקו (ב"ל 25057-02-19, להלן: פסק הדין הרביעי). נקבע כי "הדברים שכתב כב' השופט בפסק הדין המחזיר (פסק הדין השלישי – י"ע) ברורים כשמש. חרף זאת לא פעלה הועדה על פי הנחיותיו". הוחלט כי עניינה של העותרת יוחזר שוב לוועדה, שתדון במצבה בהתאם להנחיות מפורטות שניתנו בפסק הדין ובפסקי הדין הקודמים. יחד עם זאת, בית הדין דחה את בקשת העותרת להחליף את הרכב הוועדה. צוין כי "לאחר ששקלנו בכובד ראש, ולא בלי התלבטות, מצאנו כי הוועדה התייחסה לפסק הדין של כב' השופט איתם (פסק הדין השלישי – י"ע) אף כי לא פעלה לחלוטין לפיו"; וכי יהיה יעיל יותר שאותה הוועדה תדון בעניינה של העותרת. הוועדה התבקשה "להתייחס לכל האמור לעיל בפסק הדין, לכל סעיף וסעיף, לבדוק לפרט ולנמק כדי להביא את סאגה זו לקיצה ולתת למערערת את יומה, באמת בכובד ראש ובהתייחסות מבוארת, ולאפשר לה למצות זכויותיה נוכח מצבה הרפואי והנפשי העולה מהמסמכים הרפואיים". על פסק דין זה הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 34994-01-20, להלן: בקשת רשות הערעור). בין היתר, העותרת טענה כי על בית הדין לקבוע בעצמו את גובה אחוזי הנכות שלה; כי הוועדה שדנה בעניינה הייתה צריכה לכלול ראומטולוג; וכי יש להחזיר את עניינה להרכב חדש של הוועדה. ביום 24.3.2020 דחה בית הדין (סגן הנשיאה א' איטח) את הבקשה. נקבע כי אין מקום שבית הדין יקבע את דרגת הנכות – שהיא קביעה רפואית – שכן המקרה הנדון אינו נמנה על המקרים בהם נפלה טעות גלויה בהחלטת הוועדה, שתיקונה אינו מחייב הפעלת שיקול דעת רפואי; כי פסקי הדין בעניינה של העותרת לא הורו לוועדה להתייעץ עם ראומטולוג; וכי לא נמצאה הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי שלא לשנות את הרכב הוועדה. 3. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה נטען כי יש לקבוע לעותרת אחוזי נכות גבוהים מאלו שנקבעו לה על-ידי הוועדה. העותרת מבקשת מבית משפט זה לקבוע בעצמו את אחוזי הנכות, על בסיס חוות הדעת הרפואיות והמוצגים שהובאו בעתירה ובנספחיה, ולחילופין למנות מומחים מטעם בית המשפט, וביניהם ראומטולוג, שיקבעו את אחוזי נכותה. 4. דין העתירה להידחות בשל היעדר עילה להתערבותנו. עיון בעתירה מגלה כי בעיקרו של דבר, העותרת חוזרת על הטענות שהציגה בבקשת רשות הערעור ועל הסעדים שהתבקשו במסגרתה. ואולם, הלכה מושרשת היא כי "בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי, אלא במקרים חריגים בהם 'טעות משפטית מהותית' ושיקולי צדק מצדיקים את ההתערבות" (בג"ץ 8040/18 סיידרוב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בפסקה 3 (30.1.2019) (להלן: עניין סיידרוב); ראו גם בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.1.2019)). גדר ההתערבות בענייננו מצומצם במיוחד, באשר החלטת בית הדין הארצי עוסקת בסוגיה אשר לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת לגביו (בג"ץ 3812/17 סאיג נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקה 7 (20.7.2017); עניין סיידרוב, בפסקה 3). גדריה של התערבות זו מצומצמים עוד יותר שעה שמדובר ב"גלגול רביעי", היינו, בעתירה נגד החלטת בית הדין הארצי לעבודה הדוחה בקשת רשות ערעור (ראו בג"ץ 8783/18 מיינ-פרי בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.1.2019); בג"ץ 1020/15 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, בפסקה 5 (27.4.2015)). בהקשר זה גם יש לציין כי אין בדחיית בקשת רשות הערעור כדי לדחות את טענותיה המהותיות של העותרת, בנושא זכויותיה הרפואיות. אדרבא, משמעות החלטתו של בית הדין הארצי היא החזרת עניינה של העותרת לדיון בוועדה בנושא זה. מכל מקום, לא מצאתי כי בהחלטת בית הדין הארצי בבקשת רשות הערעור נפלה טעות משפטית מהותית. משכך, אין עילה להתערבותנו. 5. על פני הדברים, מההחלטות ומפסקי הדין שצורפו לעתירה ותוארו לעיל, מצטיירת תמונה מטרידה. מזה מספר שנים שהעותרת מערערת על החלטות הוועדה בעניינה; פעם אחר פעם קובע בית הדין האזורי כי יש ממש בערעוריה וכי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסקי הדין; פעם אחר פעם מחזיר בית הדין את עניינה של העותרת לדיון בוועדה ומנחה אותה בפירוט כיצד לפעול; וחוזר חלילה. נראה שהעותרת מנהלת מאבק ממושך ומייגע למיצוי זכויותיה, ואין ספק כי הימשכות ההליכים בעניינה אינה תורמת מן הסתם למצבה הרפואי, שבגינו מלכתחילה מתנהלים הליכים אלו. 6. חזקה על הוועדה שתפעל לפי ההנחיות שניתנו לה בפסקי הדין של בית הדין לעבודה, על מנת שפרשה זו תבוא על סיומה בהקדם האפשרי. 7. סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ט בסיון התש"ף (‏11.6.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20028480_E02.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il