פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 8040/18
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט ג' קרא
העותרים:
1. אולג סיידרוב
2. זגורי שמעון
3. יצחק נתן
4. נעים אדיר
5. יאיר שוקרון
6. רפי שטרית
7. אוחנה רונן
8. בני אזולאי
9. שמעון ביטון
10. שמעון וקנין
11. קיריל טרופימוב
12. אריאל רווח
13. אסף אבוטבול
14. רוברט חננייב
15. אברהם שלמה
16. נסים חיון
17. אסף לוי
18. מיכאלי דוד
19. אליהו סאייג
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים
2. בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע
3. איגוד ערים אזור באר שבע ( שירותי כבאות)
4. מדינת ישראל, הממונה על השכר במשרד האוצר
5. הסתדרות העובדים הכללית החדשה
6. מרכז השלטון המקומי בישראל
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד אמיר קמינצקי
בשם המשיב 3:
עו"ד יעל ברלב
בשם המשיבה 5:
עו"ד יעל שילוני
בשם המשיב 6:
עו"ד מנחם לפידור
פסק-דין
השופט י' עמית:
במוקד העתירה שלפנינו עומד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטות ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטולה וח' אופק-גנדלר; להלן: בית הדין הארצי) בע"ע 66754-09-14 מיום 16.8.2018, בגדרו נדחה ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה (כתוארו אז) א' סופר) בס"ע 56856-05-12 וב-ס"ע 28977-05-12 מיום 15.7.2014.
1. בתמצית, בשני פסקי הדין הללו נדחו טענותיהם של העותרים (הם תשעה-עשר כבאים בני "דור הביניים" או "דור ב'") בנוגע לאופן חישוב "השכר הקובע" לצורך הפקדה לקרן השתלמות, במובחן מתוספות לשכר שאינן נכללות בחישוב סכום ההפקדה (תוספת משמרות ותוספת שעות עודפות); ובנוגע למספר ימי החופשה לו הם זכאים – כל זאת תוך השוואת זכויותיהם לכבאי דור א' ולכבאים חדשים. בית הדין הארצי קבע, בין השאר, כי העותרים לא הוכיחו זכאות לתוספת להפקדה לקרן ההשתלמות או למספר ימי החופשה, וכי לא הוכחה הפליה בין העותרים לבין כבאי דור א' – שההבדלים בתנאי העסקתם הוסדרו בשורת הסכמים קיבוציים.
לשיטתם של העותרים, ההשקפה החוזית בה נקט בית הדין הארצי "הינה צרה ובלתי ראויה". נטען כי היה על בית הדין הארצי לקחת בחשבון את מתכונת העבודה הייחודית של הכבאים בהשוואה לשאר המשק הישראלי, ומנגד את העובדה שמתכונת העבודה של כבאי דור ב' זהה מהותית לזו של דור א'. לכן, נטען, "המסקנה כי הצדדים [להסכמים הקיבוציים – י"ע] לא התכוונו להשוות את מכלול התנאים של כבאי דור א' לאלו של דור ב', אינה סותרת את טיעוני העותרים, הנסמכים על המהות".
2. המשיבים 4 ו-6 טענו בתגובותיהם כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. המשיבה 4 (המדינה) הוסיפה כי ככל שהעותרים סבורים שמתכונת העבודה שלהם מצדיקה מתן זכויות כלשהן, היה עליהם להעלות דרישתם זו במסגרת משא ומתן להסכם קיבוצי – אך העתירה אינה כוללת מקור נורמטיבי להצדקת דרישות העותרים כעת. לעומת זאת, המשיבה 5 (להלן: ההסתדרות) טענה כי ראוי להידרש למנגנוני יישוב הסכסוכים שעליהם הסכימו הצדדים במסגרת ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. הגם שההסתדרות סברה כי בית הדין הארצי שגה בפסק דינו, נטען כי "קיומו של פסק דין בסוגיה כרגע מייצר קושי ממשי להגיע ולהתקדם להסכמות קיבוציות, בהינתן שהמדינה 'נאחזת' בפסק הדין" – וזאת בניגוד להמלצת בית הדין הארצי, שייעץ לצדדים להגיע להסכמות.
3. לאחר עיון בעתירה, בנספחיה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בשל היעדר עילה להתערבותנו. כלל ידוע הוא, כי בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי, אלא במקרים חריגים בהם "טעות משפטית מהותית" ושיקולי צדק מצדיקים את ההתערבות (ראו, למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל – ועד כבאים נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003); בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.1.2019)). פסק דינו של בית הדין לעבודה עוסק ב"סוגיות שבהן נתונה לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת" (בג"ץ 3812/17 שאול סאיג נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (20.7.2017)) וגם בטעם זה יש כדי להפחית ולמתן את היקף התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין לעבודה.
שתי ערכאותיו של בית הדין לעבודה פסקו, על סמך ניתוח ההסכמים החלים על העותרים ונסיבות המקרה, כי העותרים לא הוכיחו את זכאותם לזכויות הנטענות על ידם. העותרים לא הצביעו על טעות כלשהי בפסקי הדין, ויוער כי לצורך כך לא די בטענה שבעלמא בדבר הצורך ב-"יישום מהותי של עקרונות" חלף פרשנות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. חרף האצטלא העקרונית שביקשו העותרים לעטות על עניינם, העתירה אף אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מגדר עניינם הפרטני.
4. יצוין, כי ההבחנה בין "שכר רגיל" ובין "תוספת", לצורך חישוב השכר הקובע לעניין חישוב שיעור ההפקדה לקרן השתלמות, נדונה בעבר במסגרת בג"ץ 5572/92 זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3) 602 (1993). הגם שהעותרים ציינו זאת בעתירתם, לא הוסבר מדוע ראוי ליישם בעניינם דווקא את עמדת המיעוט בפרשה זו. עם זאת, למותר לציין כי הדלת פתוחה בפני העותרים וההסתדרות להביע את עמדותיהם בנושא במסגרת משא ומתן עתידי להסכם קיבוצי, כפי שהומלץ על ידי בית הדין הארצי בסיפא לפסק דינו.
5. לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 4-1 ו-6 בסך 7,500 ₪.
ניתן היום, כ"ד בשבט התשע"ט (30.1.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
18080400_E06.docx עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il