פלוני נ. מדינת ישראל משרד הביטחון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 265/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל משרד הביטחון 2. אברהם בן אהרון 3. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 4. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים הוגשה עתירה בשם העותרת: עו"ד אלכסנדר ספינרד פסק-דין השופט י' עמית: עתירה לביטול החלטת בית הדין הארצי לעבודה מיום 24.9.2019 (כב' השופטת ח' אופק גנדלר), בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (כב' השופטת ש' שדיאור ונציגי הציבור י' קשי וי' בנבנישתי) מיום 13.8.2019, בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני המונע את פיטוריה מתפקידה כרופאה בלשכת הגיוס. 1. העותרת, רופאה במקצועה, החלה לעבוד כרופאה בלשכת הגיוס בשנת 2017, לאחר שפרשה מעבודתה הקודמת עם הגיעה לגיל 62. בשנת 2019 פוטרה העותרת בשל קשיים התנהגותיים, וההליכים בבית הדין האזורי לעבודה ובבית הדין הארצי נסבו על טענותיה נגד פיטוריה. יובהר כי ההחלטות מושא עתירה זו ניתנו במסגרת בקשת העותרת למתן סעד זמני המונע את פיטוריה. 2. בית הדין האזורי קיים דיוני הוכחות לצורך הכרעה בבקשה למתן סעד זמני, ובהחלטה מקיפה ומנומקת דחה את הבקשה. יצויין כי בפתח החלטתו של בית הדין הובהר כי בהינתן שמדובר בשלב הסעד הזמני, כל קביעותיו הן לכאורה בלבד. לעצם הבקשה נקבע, בין היתר, כי התנהלותה של העותרת היתה לא נאותה ולא מתקבלת על הדעת; היא לא קיבלה מרות; היא יצרה עימותים מילוליים ואף פיזיים באופן יומיומי עם עמיתיה, ממוניה והחיילים; היא עקבה אחר מעשיהם של רופאים אחרים, לרבות בשעת ההפסקה ובשירותים; וכי עדותה היתה לא סדורה וכללה אי דיוקים. באשר לטענת העותרת להטרדה מינית, נקבע כי טענותיה אינן עולות בקנה אחד עם הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ואף לא עם המציאות כהווייתה (בית הדין הזכיר כי הקצין שנגדו הופנתה התלונה זוכה בבית הדין המשמעתי). עוד נקבע כי אין קשר סיבתי בין תלונת העותרת להטרדה מינית לבין פיטוריה, וכי תלונתה הוגשה רק לאחר שהומלץ על הפסקת שירותה. טענת העותרת כי פוטרה בשל חשיפת מעשי שחיתות נדחתה גם היא. 3. בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת לבית הדין הארצי נדחתה אף מבלי שנתבקשה תגובה. בית הדין הארצי ציין כי החלטת בית הדין התבססה על קביעות עובדתיות לכאוריות והתרשמות בלתי אמצעית מן העדים, ולא מצא הצדקה לסטות מכלל ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בהחלטות שעניינן סעדים זמניים. באשר למאזן הנוחות, בית הדין הארצי ציין את התרשמותו של בית הדין האזורי כי יחסי העבודה בין העותרת לעמיתיה לא אפשרו עבודה תקינה, אף לא בתקופת הסעד הארעי. בקשת העותרת נדחתה אפוא, ועל כך הגישה העותרת את העתירה שלפנינו. 4. בתמצית, העותרת טוענת כי בית הדין האזורי ניהל את ההליך בעניין הסעד הזמני בדרך של תביעה עיקרית, באופן שאינו מאפשר למותב להישאר נייטרלי בשלב שמיעת התיק העיקרי. בנוסף, העותרת טוענת כי ההחלטות מושא העתירה אינן עולות בקנה אחד עם ההוראות שנועדו להגן על חושפי שחיתות ואי סדרים; כי בתי הדין שגו באופן יישומן; וכי החלטותיהם מאיינות את ההגנה על עובדים אלו. 5. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה עמנו כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו שמורה למקרים מיוחדים המעוררים שאלה משפטית, שלגביה נפלה בהחלטת בית הדין טעות מהותית שהצדק מחייב התערבות בה. הלכה זו כוחה יפה כאשר מדובר בעתירה המופנית נגד פסק דין של בית הדין האזורי, שערעור עליו נדחה על ידי בית הדין הארצי; והיא יפה שבעתיים כאשר מדובר בעתירה המופנית נגד החלטת ביניים של בית הדין האזורי, שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה על ידי בית הדין הארצי (ראו, בין היתר, בג"ץ 5032/11 הושיאר נ' בנק ישראל (2.1.2011); בג"ץ 3726/17 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (18.5.2017)). 6. במקרה דנן החלטתו של בית הדין האזורי ניתנה כאמור במסגרת בקשת העותרת למתן סעד זמני, ולא מצאתי בטענות העותרת כל עילה המצדיקה את התערבותנו בעיצומו של ההליך. טענותיה העקרוניות-כביכול של העותרת, מקומן להתברר בגדרו של ההליך העיקרי בבית הדין האזורי, ובמידת הצורך בשלב הערעור בבית הדין הארצי, הכל בהתאם לסדרי הדין הנהוגים בבתי הדין לעבודה. באשר לטענת העותרת כי בית הדין האזורי מנוע מלדון בתיק העיקרי בשל "חוסר נייטרליות", הרי שמדובר בטענה שהיא במהותה טענת פסלות, שהדרך להעלותה היא לפי סעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ואף טענה זו אין מקומה להתברר בדרך של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אציין כי כשלעצמי, איני רואה כל מניעה שהמותב שדן בסעד הזמני ידון גם בתיק העיקרי, נהפוך הוא, אף יש לכך יתרונות לא מבוטלים. לבסוף, לא למותר להוסיף כי העתירה, שהוגשה בחלוף למעלה משלושה חודשים לאחר החלטת בית הדין הארצי, לוקה בשיהוי בלתי מבוטל, בפרט בהינתן שמדובר בהחלטה שעניינה בסעד זמני. דומה כי אף בכך די כדי להביא לדחיית העתירה (ראו והשוו בג"ץ 4609/17 גרינברג נ' בית הדין הארצי לעבודה‏ (16.7.2017)). 7. אי לכך, העתירה נדחית על הסף, ואיננו מביעים כל עמדה לגבי טענות העותרת לגופן או לגבי סיכויי קבלתן. משלא נתבקשה תגובה, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ז בטבת התש"ף (‏14.1.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20002650_E01.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il