גלית הושיאר נ. בנק ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 5032/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5032/11 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותרת: גלית הושיאר נ ג ד המשיבים: 1. בנק ישראל 2. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 3. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד ליטל פרלמוטר פסק-דין השופטת א' חיות: עתירה זו עניינה בבקשת העותרת כי נורה על ביטול החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה, לפיה נדחתה בקשה למתן רשות ערעור שהגישה העותרת על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים לאחר שזה לא נענה לבקשתה ליתן צו מניעה זמני בעניין פיטוריה מן המשיב 1 - בנק ישראל. 1. העותרת הועסקה בבנק ישראל בתפקיד של מזכירת אגף לוגיסטיקה החל מיום 27.1.2010 ועד ליום 20.12.2010. לטענת בנק ישראל העותרת נשכרה לכתחילה כעובדת זמנית, ובהתאם נחתם עימה תחילה חוזה העסקה לשלושה חודשים (עד ליום 26.4.2010). לאחר מכן נחתמו עימה שני חוזי הארכה (הראשון עד ליום 26.10.2010 והשני עד ליום 20.12.2010), ובסיומם תמה תקופת העסקתה. משנתבקשה העותרת לעזוב את תפקידה בבנק ישראל היא העלתה את הטענה כי הובטח לה שתועסק במשרה זו לתקופה של שלוש שנים ולאחר שבקשתה להוסיף ולעבוד בבנק סורבה, הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בה ביקשה להורות לבנק ישראל להעסיקה לתקופה נוספת כדי שלוש שנים בסך הכל. בד בבד עם התביעה הגישה העותרת בקשה לסעד זמני למניעת פיטוריה (ס"ע 27967-11-10). 2. ביום 29.12.2010 דחה בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' שטיין) את בקשת העותרת למתן סעד זמני. בית הדין ציין כי אין חולק שהעותרת עשתה את עבודתה באופן ראוי ומקצועי וכי הפסקת ההתקשרות עימה לא היתה על רקע אי שביעות רצון מעבודתה. בית הדין הוסיף כי העותרת טענה שהתקבלה לבנק ישראל בדרך של מכרז פומבי, אך לאחר שבנק ישראל הציג את "מודעת הדרושים" אשר בעקבותיה הגישה העותרת את מועמדותה וכן את הסכמי העסקתה וההסכמים הקיבוציים הרלבנטיים, טענה באת כוחה כי העותרת "התבלבלה" בעניין זה. למרות זאת, כך הוסיף בית הדין, העותרת לא זנחה את טענתה ושבה והעידה כי נבחרה במכרז ומכל מקום, כך טענה, הובטח לה שתועסק במשך שלוש שנים. בית הדין האזורי קבע כי יש לדחות את טענת העותרת לפיה התקבלה לעבודה בדרך של מכרז פומבי וקבע כי היא התקבלה כעובדת ארעית לתקופה מוגבלת ומוסכמת, לאחר שהגישה מועמדות בהתאם למודעת הדרושים. בית הדין הוסיף כי בלתי סביר שהעותרת, שהינה אישה משכילה היודעת לעמוד על זכויותיה, אכן סברה שהתקבלה לעבודה בבנק ישראל מכוח מכרז, שכן לו סברה כך לא היתה חותמת על ההסכם להעסקה זמנית עליו חתמה. מאותו הטעם, כך הוסיף בית הדין, לא ניתן לקבל את טענתה כי הובטח לה שתועסק במשך שלוש שנים ואין בפיה הסבר מדוע חתמה פעם אחר פעם על חוזים לתקופות קצרות. בית הדין הוסיף וקבע בהקשר זה כי לא הוכח, ולו לכאורה, שהובטח לעותרת על-פה ובניגוד להסכמים עליהם חתמה כי תועסק לתקופה של שלוש שנים. עוד הדגיש בית הדין כי בשימוע שנערך לעותרת היא לא ציינה שהובטח לה כי תועסק בבנק שלוש שנים, והיא אף לא ציינה את הטענה שהעלתה בפניו ולפיה לא היה ידוע לה שהועסקה בבנק כמחליפה של עובדת אשר יצאה לחופשת לידה, טענה אותה דחה בית הדין האזורי גם לגופה. בית הדין הוסיף ודחה טענות נוספות שנטענו על ידי העותרת ובהן הטענה כי הופלתה לרעה לעומת עובדים ארעיים אחרים, ועוד קבע כי אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בנק ישראל בנוגע להתאמתה של העותרת לתפקידים פנויים במסגרתו. כמו כן קבע בית הדין כי לעובד אין זכות קנויה להמשיך ולעבוד במקום עבודה לאחר תום תקופת העסקתו ועוד ציין כי העותרת מבקשת למעשה צו עשה שיורה על העסקתה, ולא צו מניעה כפי שהוגדר על ידה. לבסוף ציין בית הדין כי בהינתן כל האמור מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת הבנק ובשולי הדברים המליץ לעותרת לשקול האם היא עומדת על התביעה שהגישה. 3. בקשת רשות לערער שהגישה העותרת לבית הדין הארצי לעבודה על החלטה זו נדחתה על ידו בהחלטתו מיום 23.6.2011 (השופטת ו' וירט-ליבנה). בית הדין הארצי קבע כי ההחלטה האם ליתן סעד זמני אם לאו מסורה ככלל לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית והמקרה דנן אינו מצדיק חריגה מן הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעת זה. עוד ציין בית הדין הארצי כי עיקר טענותיה של העותרת מופנות כנגד קביעות עובדתיות לכאוריות שקבע בית הדין האזורי וכי אי מתן הסעד הזמני בשלב זה של הדיון אין בו כדי למנוע מבית הדין האזורי ליתן כל סעד שימצא לנכון בתום הדיון ולאחר שטענות העותרת תיבחנה על ידו בהליך העיקרי. לבסוף דחה בית הדין הארצי את בקשת העותרת לצרף את ההסתדרות כצד להליך שבפניו, בקובעו כי מקומה הוא במסגרת ההליך המתנהל בבית הדין האזורי. 4. בעתירה שבפנינו מבקשת העותרת כי נורה על ביטול ההחלטות של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי. לטענת העותרת התעלמו בתי הדין לעבודה בשתי הערכאות מטענות משפטיות שהעלתה, מראיות שהציגה ומן הפגיעה בזכויותיה הבסיסיות. כך למשל טוענת העותרת כי בתי הדין התעלמו מן העובדה שהיא לא קיבלה הודעת פיטורים כדין וכי מכתב הפיטורים "נשלח" אליה רק במסגרת התשובה לבקשה לצו מניעה שהגישה. לטענת העותרת בתי הדין לעבודה גיבשו עמדה חד צדדית לטובת בנק ישראל בשל מעמדו והתעלמו מהתנהלותו הפסולה והבריונית, כלשונה. כן מצביעה העותרת על קביעות משפטיות ועובדתיות שגויות שנפלו לטענתה בהחלטות בתי הדין והיא מציינת בהקשר זה, בין היתר, כי בית הדין קבע שלא בצדק שהיא התקבלה לעבודה לא על דרך של מכרז פומבי; כי הציגה ראיות המלמדות על כך שקיים נוהג להעסיק עובדים בבנק ישראל לתקופה של שלוש שנים וכי גם לה הובטח לעבוד לפרק זמן כזה; כי בתי הדין התעלמו מחובת תום הלב ומכללי הצדק הטבעי להם מחוייב בנק ישראל כרשות ציבורית; כי הוכיחה שלא נאמר לה שהתקבלה לעבודה כמחליפה של עובדת שיצאה לחופשת לידה; כי לא ניתן היה לצפות ממנה להיאבק במעסיקה החדש אשר ביקש ממנה לחתום על הסכמים לתקופות קצובות, בפרט לאחר שנאמר לה כי מדובר בהליך סטנדרטי; כי נערך לה שימוע שלא בהתאם לכללי הדין ובלא הודעה מוקדמת כראוי; וכי היה מקום ליתן משקל לכך שפוטרה זמן קצר לפני תום תקופת העסקה של שנה על כל המשתמע מכך לעניין זכויותיה. בנסיבות אלו טוענת העותרת כי הוכח על ידה שיש לה "זכות בסיסית" לחזור לעבודה בבנק ישראל. העותרת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה שכן היא נאלצת לחפש מקום עבודה חדש ואילו לבנק ישראל לא יגרם נזק אם ישיב אותה לעבודה או לחלופין יערוך לה הליך שימוע חדש ותקין. לבסוף טוענת העותרת כי לא היה מקום לדחות את בקשתה לצרף את ההסתדרות כצד לדיון בהליך שהתנהל בפני בית הדין הארצי לעבודה. 5. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהחלטות אלה מוגבלת לאותם מקרים מיוחדים שבהם עולה שאלה משפטית אשר לגביה נפלה בהחלטת בית הדין טעות מהותית שהצדק מחייב התערבות בה בנסיבות העניין (ראו למשל בג"ץ 4627/06 הנדלמן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (לא פורסם, 25.6.2006)). כך בדרך כלל וכך בייחוד במקרים כגון זה שבפנינו, בהם מופנית העתירה כנגד החלטת ביניים שניתנה על ידי בית הדין האזורי לעבודה ואשר בקשת רשות הערעור עליה נדחתה על ידי בית הדין הארצי (ראו: בג"ץ 3400/98 בן עזרא נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 27.9.1998); בג"ץ 9211/05 וינברג נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, פסקה 4 (טרם פורסם, 9.11.2005)). החלטתו זו של בית הדין הארצי שכנגדה מכוונת העתירה, אינה נמנית עם אותם מקרים מיוחדים אשר בהם יראה בית משפט זה מקום להתערב. הטענות שהעלתה העותרת בעתירה הן טענות בעלות אופי ערעורי מובהק, המתייחסות לקביעות לכאוריות של בית הדין האזורי לעבודה בהליך ביניים ולהחלטת בית הדין הארצי אשר לא ראה מקום ליתן רשות ערעור בגינן, מן הטעמים שפורטו. בשולי הדברים יצויין כי ביום 1.11.2011 הגישה העותרת "השגה על החלטת המזכירות" שלא לקבל לתיק בית המשפט מסמכים נוספים אותם ביקשה לצרף לעתירה. על מנת להפיס את דעתה של העותרת עיינו במסמכים אלו, אך אין בהם כדי לשנות ממסקנתנו לעיל. אשר על כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ה' בחשוון תשע"ב (2.11.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11050320_V08.doc לב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il