פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 230/07
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 230/07
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת ד' ברלינר
העותרים:
1. אחמד מוחמד עטון
2. וואיל מוחמד אלחוסיני
3. באסם אחמד זעריד
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. התובע הצבאי
3. בית המשפט הצבאי לערעורים ביהודה
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד רוזנטל אנדרה
בשם המשיבים:
עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. העותרים הם חברי הרשימה "אלתע'ייר ואלאצלאח" – היא זרוע של ארגון החמאס – שנבחרו לכהן כחברים במועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית, בבחירות שנערכו בחודש ינואר 2006. בחודש יוני של אותה שנה, התגברו מעשי הטרור שהופנו נגד מדינת ישראל ואזרחיה, ולשיאם הגיעו אירועי הדמים עם חטיפתו של חייל ישראלי והריגתם של חיילים נוספים ביום 25.6.06.
מספר ימים לאחר מכן החלה מדינת ישראל במעצרם של בכירים בארגון החמאס, שרים וחברי המועצה המחוקקת, ובהם העותרים דכאן. בתום חקירה שנערכה, הוגשו נגד העצורים כתבי-אישום לבתי-משפט צבאיים. לעותרים שלפנינו יוחסו עבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת ועבירות נוספות לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. במקביל להגשתם של כתבי-אישום אלה, התבקש בית-המשפט הצבאי להורות על מעצרם של העותרים עד לתום ההליכים.
2. בית-המשפט הצבאי יהודה הורה על שחרורם של העותרים ממעצר, לאחר שמצא כי לא נשקפת מהם סכנה וכי התביעה מושתקת מלטעון אחרת נוכח כך שלא התנגדה להשתתפותם בבחירות, דבר שהיה ניתן לעשותו על-פי הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית (עמ' 18-19 להחלטה מיום 12.9.06). ועוד נקבע בהחלטה זו, כי התנהלותה זו של מדינת ישראל יצרה בפני העותרים מצג, לפיו לא יינקטו נגדם הליכים פליליים בגין השתתפותם בבחירות. בנסיבות אלו, נקבע, קמה לעותרים "הגנה מן הצדק" על-פיה מוסמך בית-המשפט לבטל את כתבי-האישום שהוגשו נגדם:
"משקבעתי, שקמה לנאשמים הגנה מן הצדק, משמעות הדבר שיהיה נכון לבטל את כתבי האישום, ולזכות את הנאשמים בלא לשמוע את המשפט. לאור קביעתי זו, שאני מניח שהשופטים שידונו במשפט יסכימו לה, אין עילה להמשך מעצרם של הנאשמים (שם, בעמ' 18).
יצוין, כי במסגרת הליך זה העלו העותרים שורה של טענות נוספות, שהוגדרו כטענות מקדמיות – חסינות מפני העמדה לדין; שיקולים זרים שהובילו להגשתם של כתבי האישום; פגיעה בריבונותה של הרשות הפלסטינית; היעדרה של סמכות שיפוט – אולם טענות אלה נדונו לגופן ונדחו על-ידי בית-המשפט הצבאי.
3. כנגד ההחלטה זו הגישה המדינה ערר לבית-המשפט הצבאי לערעורים, אשר קיבל את השגותיה והורה על מעצרם של העותרים. נקבע, כי מדינת ישראל גילתה לאורך כל הדרך כי דעתה אינה נוחה מהשתתפותו של ארגון חמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, ואף הצהירה בפני כולי עלמא כי מדובר בארגון טרור. בנסיבות אלה, נקבע, כי גם אם לא פעלה המדינה באופן מעשי כדי למנוע את השתתפותו בבחירות – אין מקום להכיר ב"הגנה מן הצדק". ועוד צוין, כי העותרים לא הועמדו לדין בגין השתתפותם בבחירות, כי אם בשל חברותם בארגון חמאס ופעילותם בו, מעשה שבגינו מדינת ישראל כבר העמידה לדין אנשים רבים בעבר. לבסוף, נקבע כי חברות בהתאחדות בלתי מותרת ונשיאת משרה בה, מקימות עילה של מסוכנות אשר מצדיקה את מעצרם של העותרים.
4. העותרים לא השלימו עם החלטה זו, ומכאן העתירה שלפנינו, בה נטען כי בכך שעצרה והעמידה אותם לדין הפרה מדינת ישראל את הסכמי הביניים, לפיהם – כך נטען – היתה היא מחויבת לפעול נגד השתתפותם בבחירות, ומשלא עשתה זאת, נחסמה בפניה הדרך לפתוח נגדם בהליכים פליליים. ועוד נטען, כי העמדתם לדין של העותרים לוקה בשיקולים זרים, והופכת אותם לקלפי מיקוח לשחרורו של החייל הישראלי שנחטף לשטחי הרשות הפלסטינית.
המשיבים, בתגובתם, סבורים כי דינה של עתירה זו להידחות על הסף, בשל כך שהוגשה לבית-משפט זה חרף קיומו של סעד חלופי, ובטרם מוצו ההליכים בפני מערכת המשפט הצבאית.
5. אודה, כי החלטתו של בית-המשפט הצבאי ביהודה לדון בטענותיהם המקדמיות של העותרים כבר במסגרתו של הליך המעצר – תמוהה היא בעיני. אמנם, נקבע לא אחת כי בטענות מקדמיות כגון אלו שהועלו על-ידי העותרים, ניתן וראוי לדון בהקדם האפשרי, שכן יש וקבלתן תייתר את קיומו של המשפט. אולם להשקפתי לא היה מקום לדון בהן במסגרת הליך מעצר, אלא להותיר אותן להרכב השופטים הדן בכתב האישום גופו (והשוו גם לסעיף 149 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הקובע כי טענות מקדמיות רשאי הנאשם להעלות "לאחר תחילת המשפט"). דברים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בטענה של "הגנה מן הצדק". בית-משפט זה כבר עמד בעבר על הזיקה ההדוקה שבין הגנה זו למהותם של האישומים וחומרתם, עוצמתו של חומר הראיות המפליל, נסיבותיהם האישיות של הנאשמים וכיוצא באלה נתונים שהשופטים השומעים את המשפט גופו בקיאים בהם יותר מהשופט הדן בסוגיית המעצר (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, טרם פורסם, מיום 31.3.05, בפס' 21).
כך או כך, בגדר עתירה זו כלל איננו נדרשים לקבוע אם ניתן להעלות טענות מקדמיות כבר בשלב המעצר, ואם במקרה הנוכחי עומדת לעותרים טענה של הגנה מן הצדק, שכן הפורום המתאים לבחינת טענותיהם בהקשר זה אינו בית-המשפט הגבוה לצדק. בית-משפט זה כבר עמד על כך כשקבע כי מקומה של טענה בדבר הגנה מן הצדק – כאשר מעוררים אותה לאחר הגשתו של כתב-אישום – הוא בערכאה הדיונית שבה מתנהל ההליך הפלילי גופו, שכן ההכרעה בה דורשת מטבע הדברים בדיקה עובדתית יסודית ומעמיקה שבית משפט זה אינו מצויד בכלים לעריכתה (בג"צ 5707/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 67, 94; בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(1) 529, 544; בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, בפס' 10; בג"צ 11099/04 ורצברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם, מיום 4.1.05; ובלשונו של השופט א' גרוניס:
על דרך השיגרה ובהיעדר טעמים מיוחדים, סבורים אנו כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו. קביעה זו נסמכת על מספר טעמים: ראשית, בדרך זו יימנע הצורך מפיצול הדיון ומניהול שני הליכים נפרדים סביב סוגיות קרובות. פיצול כזה לא רק שאינו רצוי משיקולי יעילות ומטעמי חיסכון במשאבים שיפוטיים, אלא שהוא אף עשוי לגרום לסחבת מיותרת ולהתמשכות בלתי סבירה של ההליך הפלילי (השוו וראו, עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196)). שנית, לעיתים קרובות כרוכה השאלה המתעוררת באשר לחוקיות או לסבירות ההחלטה להגיש כתב אישום במחלוקות עובדתיות שונות. לערכאה הדיונית הכלים המתאימים לבירור שאלות עובדתיות ומהיבט זה עדיפה היא על פני בית המשפט הגבוה לצדק. שלישית, יש לזכור כי לרשות הערכאה הדיונית עומד מגוון של אמצעים לטפל בפגמים שנפלו בהגשת כתב האישום. בית המשפט יכול לעשות שימוש בסעדים מתונים ומידתיים שאינם מגיעים כדי ביטולו של כתב האישום. כך למשל, יכול הוא להורות על ביטולם של אישומים ספיציפיים או להביא בחשבון בשלב קביעת עונשו של הנאשם את הפגמים שאירעו בהליך הגשת כתב האישום (בג"צ 9131/05 כהן אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, מיום 6.2.06).
זאת ועוד, כאשר הערכאה הדיונית דוחה טענה מקדמית פלונית – וכך אירע בעניינם של העותרים – פתוחה בפניהם הדרך להשיג על כך במסגרת ערעור שיוגש כנגד פסק-הדין, במידה ויורשעו (ראו בספרו של י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשנ"ג) 544). לא קיימת פרוצדורה של עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק בנסיבות כאלה, והמקרה הנוכחי אינו מעורר הצדקה לסטות מכללי הדיון הרגילים.
אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.
ניתן היום, י"א באדר התשס"ז (01.03.07).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07002300_O03.doc אז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il