ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. מדינת ישראל/מש

פסק-דין בתיק בג"ץ 9131/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9131/05 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות העותרים: 1. ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ 2. שלמה כהן 3. עופר ליברמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל/משרד התעשייה המסחר והתעסוקה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד ד' רונן בשם המשיבה: עו"ד ר' גלעדי פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בעתירה המונחת בפנינו מבקשים העותרים, כי יימחק כתב האישום הפלילי שהוגש נגדם לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (להלן - בית הדין). 2. העותרת 1 הינה אגודה שיתופית חקלאית, אשר מפעילה בקיבוץ ניר עם חווה לגידולי שדה. העותרים 3-2 שימשו, בין היתר, כמנהלי החווה. ביום 1.9.04 הוגש לבית הדין כתב אישום, המייחס לעותרים ביצוע עבירות שונות בניגוד לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991, לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), התש"ס-2000, ולחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987. כאן המקום לציין כי לבית הדין נתונה הסמכות לדון בעבירות אלו מכוח סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 והתוספת השנייה שבו. על פי האמור בכתב האישום, ביום 10.12.03, במהלך ביקורת שערכו שוטרי משטרת ההגירה ואנשי משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, נמצאו בשטח החווה 8 עובדים זרים ששהו שם ללא היתרים, בתנאים תת-אנושיים. העותרים, כך על פי הנטען, הלינו את העובדים "בערימת קרטונים ומשטחי עץ מכוסים בנילונים, שאינם ראויים למגורי אדם". לאור האמור הואשמו העותרים, בין היתר, בהעסקת עובדים זרים שלא כדין, בכך שלא סיפקו לעובדים תנאי מגורים הולמים ובכך שלשניים מן העובדים שולם שכר הנמוך משכר המינימום מבלי שנחתם עימם חוזה עבודה ומבלי שהוסדר ביטוחם הרפואי של אותם עובדים. ביום 26.9.05, היינו כשנה לאחר הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט זה העתירה דנא, התוקפת את ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום. עוד יצוין, כי ביום 15.12.05 נערכה בבית הדין ישיבת הקראה ונקבע כי בסוף חודש אפריל 2006 תחל שמיעת הראיות בתיק. כאן המקום אף להעיר, כי עדות מוקדמת נגבתה משניים מן העובדים הזרים, מן הטעם שעמדו לעזוב את הארץ. 3. בפתח דבריהם מצביעים העותרים על כך שהעבירות המיוחסות להם הינן עבירות מינהליות, אשר גוררות אחריהן קנס כספי (ראו, בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501). אמנם, בהתאם לאמור בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986 (להלן - החוק), ניתן מטעמים שיירשמו להגיש כתב אישום אף בשל ביצוע מעשה המוגדר כעבירה מינהלית, ובלבד שהתביעה שוכנעה כי הנסיבות מצדיקות זאת. אלא, שהעותרים סבורים כי לא ראוי היה לנהוג כך בעניינם. טיעוני העותרים מתמקדים בשני מישורים: ראשית, גורסים העותרים כי עניינם אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים הגשת כתב אישום פלילי. שנית, עומדים העותרים על כך שבהליך במסגרתו נתקבלה ההחלטה להגיש נגדם את כתב האישום נפלו מספר פגמים מהותיים, אשר יש בהם כדי להצדיק, כך לטענתם, את ביטולו של כתב האישום. בין הפגמים אותם מונים העותרים ניתן לציין את הבאים: הימנעותה של התביעה מלערוך להם שימוע טרם קבלת ההחלטה על הגשת כתב האישום; אי-פרסום מדיניות התביעה באשר להגשת כתבי אישום פליליים בגין ביצוע עבירות מנהליות; הגשת כתב האישום תוך חריגה מן המדיניות הנהוגה במקרים אלו; ההנחיות הפנימיות באשר להגשת כתבי האישום השתנו לאחר קרות האירועים נשוא כתב האישום. מנגד, מעלה המדינה (היא המשיבה) טענה מקדמית שדי בה, כך לדידה, כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. לעמדת המדינה, כל שהעותרים מבקשים הוא להעלות טענת הגנה מן הצדק הנוגעת לפגמים שנפלו בכתב האישום. המדינה סבורה, כי המקום המתאים להעלאת טענה כגון דא הוא בפני הערכאה הפלילית המוסמכת אליה הוגש כתב האישום, קרי בית הדין. בתגובה לטענה זו מבהירים העותרים, כי עתירתם מכוונת נגד עצם חוקיות ההליך המינהלי אשר הביא להגשת כתב האישום נגדם. משכך, טוענים הם כי בית משפט זה, אשר מורגל בהפעלת ביקורת שיפוטית על רשויות שלטוניות, הוא הפורום המתאים לדיון בעניינם ולא בית הדין לעבודה בשבתו כבית דין פלילי. 4. דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי. הסוגיה העיקרית אשר מתעוררת במקרה דנא הינה סוגיה מקדמית הנוגעת לשאלה איזו היא הערכאה המוסמכת לבחון את חוקיות ההליך שקדם להגשת כתב אישום. העותרים סבורים, כי מן הראוי ששאלה זו תתברר בפני בית המשפט הגבוה לצדק, מן הטעם שלו בלבד, כך לדידם, נתונה הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון. טענה זו אין בידינו לקבל. אמת, סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה מסמיך את בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לבחון את תקינות מעשיהם של גופי השלטון. אולם, לא מן הנמנע כי במסגרת הליך פלילי תידרש אף הערכאה הפלילית לבקר את חוקיות פעולותיהן של רשויות האכיפה בעת העמדה לדין פלילי. זאת, בפרט כאשר הנאשם עותר לביטולו של כתב האישום, בין אם בשל היעדר סמכות להגיש את כתב האישום, בין אם מחמת פגם שנפל בהליך החקירה או הגשת כתב האישום, בין אם בשל פסול בשיקול הדעת ובין אם משום שעומדת לו "הגנה מן הצדק" (ראו למשל, ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (טרם פורסם) פיסקה 20; י' נקדימון, "הגנה מן הצדק" (תשס"ד) 111-109 (להלן - נקדימון)). כך, ניתן למצוא בפסיקה דוגמאות שונות למקרים בהם אגב הדיון בחוקיות כתב האישום בחנה הערכאה הפלילית את התנהלותה של התביעה. חלק מן המקרים נסבו סביב פגמים פורמאליים שנפלו בפעולות התביעה ואשר נגעו להגשת כתבי אישום מבלי שניתן לכך אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המחוז (ראו למשל, ע"פ 6/80 חסבלה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 725; ע"פ 5715/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 322/03 ח. אלי בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 10/97 חג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואילו במקרים אחרים דובר בפגמים דיוניים, הנוגעים, בין היתר, להפרת זכות הטיעון של הנאשם (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637) ולאי תקינותו של הליך החקירה שקדם להגשת כתב האישום (ע"פ 4855/02 הנ"ל, בפיסקאות 50-49. שם אותרו פגמים בהסמכתם של חוקרים פרטיים שפעלו מטעמו של הממונה על ההגבלים העסקיים). איננו רואים צורך להידרש לשאלה האם הפגמים הנזכרים, כולם או חלקם, נכנסים תחת כנפיה של הדוקטרינה הידועה כהגנה מן הצדק. בין אם מדובר בהגנה מן הצדק ובין אם מדובר בטענות שמחוצה לה, ניתן להעלותם בפני הערכאה הדיונית. מכאן, שאף בענייננו אין כל מניעה לכך שהעותרים יעלו בפני בית הדין, ולאו דווקא בגדרי העתירה דנא, את השגותיהם באשר לתקינות הליך הגשתו של כתב האישום נגדם. בית הדין, בדונו בהליך הפלילי, וככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב האישום. כוללים אנו במסגרת זו הן את שלב החקירה והן את ההתנהלות של התביעה עד להגשתו של כתב האישום. 5. ואכן, על דרך השיגרה ובהיעדר טעמים מיוחדים, סבורים אנו כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו. קביעה זו נסמכת על מספר טעמים: ראשית, בדרך זו יימנע הצורך מפיצול הדיון ומניהול שני הליכים נפרדים סביב סוגיות קרובות. פיצול כזה לא רק שאינו רצוי משיקולי יעילות ומטעמי חיסכון במשאבים שיפוטיים, אלא שהוא אף עשוי לגרום לסחבת מיותרת ולהתמשכות בלתי סבירה של ההליך הפלילי (השוו וראו, עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196)). שנית, לעיתים קרובות כרוכה השאלה המתעוררת באשר לחוקיות או לסבירות ההחלטה להגיש כתב אישום במחלוקות עובדתיות שונות. לערכאה הדיונית הכלים המתאימים לבירור שאלות עובדתיות ומהיבט זה עדיפה היא על פני בית המשפט הגבוה לצדק. שלישית, יש לזכור כי לרשות הערכאה הדיונית עומד מגוון של אמצעים לטפל בפגמים שנפלו בהגשת כתב האישום. בית המשפט יכול לעשות שימוש בסעדים מתונים ומידתיים שאינם מגיעים כדי ביטולו של כתב האישום. כך למשל, יכול הוא להורות על ביטולם של אישומים ספיציפיים או להביא בחשבון בשלב קביעת עונשו של הנאשם את הפגמים שאירעו בהליך הגשת כתב האישום (ע"פ 4855/02 הנ"ל, פיסקה 21; כן השוו וראו הדיון שעורך נקדימון באשר לפורום המתאים להעלאת טענת הגנה מן הצדק: נקדימון, עמ' 164-161). לאור האמור לעיל, לא נמצא כי במקרה דנא קיימת הצדקה לפתיחת שעריו של בית המשפט הגבוה לצדק בפני העותרים, שעה שמצוי בידם מסלול חלופי להעלאת השגותיהם. למותר לציין, כי באם תידחנה הטענות באשר לפגמים הנטענים בהתנהלות התביעה, יוכלו העותרים להשיג על כך בפני ערכאת הערעור, היה ויורשעו בסופו של יום. 6. על יסוד האמור, הוחלט לדחות את העתירה על הסף. העותרים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, ח' בשבט תשס"ו (6.2.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05091310_S04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/