תגריד מופתש נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 1507/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1507/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות העותרים: 1. תגריד מופתש 2. לינא מוחמד נאפז מופתש 3. הבה מוחמד נאפז מופתש 4. מוסטפא מוחמד נאפז מופתש נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. ראש מנהל האוכלוסין-משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד אהרן גבע בשם המשיבים: עו"ד נטע אורן פסק-דין השופטת א' חיות: עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים כי תבוטל החלטת הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (להלן: הוועדה), בה נדחתה בקשת העותרים 4-2 לקבלת מעמד בישראל. 1. העותרת 1 נישאה בשנת 1980 למר מחמוד נאפז מופתש (להלן: המנוח), אשר היה בעל מעמד של תושב קבע בישראל. בשנת 1980 קיבלה העותרת 1 רישיון לישיבת קבע בישראל בעקבות בקשה לאיחוד משפחות שהגיש המנוח. לאחר נישואיהם התגוררו העותרת 1 והמנוח בכווית, שם נולדו ילדיהם – העותרים 4-2. בשנת 1990 עזבה המשפחה את כווית ועברה להתגורר בבית משפחת המנוח בשכונת ואדי אלג'וז בירושלים, שם חיים העותרים עד היום (לעותרת 1 ולמנוח נולדו שני ילדים נוספים בישראל). בשנת 1983, עת התגוררו בכווית, הגישו העותרים בקשה לרישום העותרות 2 ו-3 במרשם האוכלוסין בישראל. הבקשה אושרה בתנאי שהעותרים יסדירו את רישומן בתוך 60 ימים, אך הדבר לא נעשה. בשנת 2001 פנו העותרים אל המשיבים בבקשה להסדרת מעמדם של העותרים 4-2 בישראל. בקשתם נדחתה על הסף והם פנו בעניין זה בעתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"ם 1101/04). במסגרת הדיון בעתירה הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי בקשת העותר 4 (שהיה קטין במועד הפנייה משנת 2001) לקבלת מעמד כתושב ארעי תידון על-ידי המשיבים במסגרת בקשה לאיחוד משפחות ואילו באשר לעותרות 2 ו-3 הוסכם כי בקשתן למעמד תידון בפני הוועדה. עקב תקלה במשרד הפנים לא נדון עניינם של העותרים 4-2 כמוסכם, ועל כן הוגשה על-ידם עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"ם 8218/08). עתירה זו נמחקה תוך חיוב המשיב 1 בהוצאות, בכפוף להתחייבותו ליתן תשובה לבקשת העותר 4, להעלאת עניינן של העותרות 2 ו-3 בוועדה ולמתן תשובה בעניינם של העותרים 4-2 במאוחד. באוקטובר 2008 דנה הוועדה בעניינם של העותרים 4-2 והחליטה לדחות את בקשתם לקבלת מעמד בישראל. 2. מכאן העתירה שבפנינו, בה טוענים העותרים 4-2 כי מרבית חייהם עברו עליהם בישראל, כי אין מדינה אחרת בה הם יכולים או רוצים להתגורר וכי הימנעות המשיבים מלהעניק להם מעמד בישראל מובילה לכך שנשללות מהם זכויות בסיסיות והם אינם יכולים לנהל אורח חיים יומיומי תקין. העותרים מלינים על כך שדיוני הוועדה אינם מתנהלים בשקיפות הראויה ועל כך שלא ניתנה להם זכות טיעון בפני חברי הוועדה. לטענת העותרים פרוטוקול הדיון בוועדה לוקה בחסר והחלטת הוועדה בעניינם שגויה מן היסוד, בין היתר מפני שבניגוד לקביעת הוועדה אין להם כל מעמד בכווית. לבסוף טוענים העותרים כי הם כלל לא הסכימו שעניינו של העותר 4 יובא בפני הוועדה ועל כן לא הייתה לה סמכות לדון בעניינו. העותרים מוסיפים ומבקשים כי יינתן צו ביניים האוסר על הרחקת העותרים 4-2 מישראל עד למתן הכרעה בעתירה. 3. בהחלטה מיום 17.2.2009 התבקשו העותרים להודיע, נוכח הוראת פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), מדוע לא יפנו עתירתם לבית המשפט לעניינים מינהליים. בתגובה הודיעו העותרים כי לדעתם ניתנה החלטת הוועדה בעניינם לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק האזרחות והכניסה לישראל), ומשכך ועל פי פרט 12(3) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית משפט זה בלבד. 4. עמדת המשיבים מנגד היא כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי על דרך של הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. המשיבים מציינים כי העותרים 4-2 אינם תושבי האזור או תושבי אחת המדינות המנויות בתוספת לחוק האזרחות והכניסה לישראל, ולפיכך חוק זה, לרבות סעיף 3א1 אליו הפנו העותרים, אינו חל בעניינם. המשיבים מוסיפים ומציינים כי ההחלטה נשוא העתירה התקבלה על-ידי הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים שתפקידה להמליץ בפני ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול בבואו להחליט בבקשות למתן מעמד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), ומשכך על העותרים לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. 5. הצדק עם המשיבים בעניין קיומו של סעד חלופי. אכן, עניינה של העתירה אינו בהחלטת הוועדה ההומניטארית שהוקמה מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל אלא בהחלטת הוועדה הבינמשרדית הפועלת במסגרת חוק הכניסה לישראל והסמכות לדון בהחלטות של רשות לפי חוק הכניסה לישראל נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים ופרט 12(1) לתוספת הראשונה לחוק). לפיכך, יש לעותרים סעד חלופי על דרך של פנייה בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים ואין מקום כי בית משפט זה ייזקק לעתירתם (ראו והשוו: בג"ץ 2371/06 לוטפי נ' שר הפנים, פיסקה 7 (לא פורסם, 25.9.2006); בג"ץ 9739/07 נתנוב נ' שר הפנים (טרם פורסם, 24.6.2008)). העתירה נדחית, אפוא, על הסף. המשיבים יימנעו מהרחקת העותרים 4-2 מישראל במשך 60 ימים מיום מתן פסק דין זה, על מנת לאפשר להם לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ז אדר, תשס"ט (23.03.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09015070_V03.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il