טטיאנה נתנוב נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 9739/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9739/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. טטיאנה נתנוב 2. סלביק מירזקנדוב 3. ולרי נתנוב נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. מנהל מינהל האוכלוסין - סניף תל-אביב עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד יוסף רבייב בשם המשיבים: עו"ד אבינעם סגל-אלעד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרים 1 ו-2 להירשם כבני זוג נשואים במרשם האוכלוסין ובבקשתם לקבלת אזרחות ישראלית עבור העותרת 1 (להלן: העותרת) מתוקף נישואיה לעותר 2 (להלן: העותר), שהינו אזרח ישראלי. עוד מבקשים העותרים, כי משרד הפנים יעניק לעותרת אשרת שהייה במדינת ישראל מטעמים הומניטאריים. העותרת הינה אזרחית אוזבקיסטן, אשר התגרשה מבן זוגה היהודי. בתה ובנה של העותרת, אשר הינם זכאי שבות מכוח יהדותו של אביהם, עלו ארצה בשנת 1999. לאחר מכן, בדצמבר 1999 עזבה בתה של העותרת את ישראל. העותרת נכנסה לישראל ביום 2.8.99 באשרת תייר, אשר תוקפה פג ביום 2.11.99. ביום 24.8.99 הגישה העותרת מסמכים ללשכת הקשר במטרה שיכירו בה כזכאית שבות מתוקף נישואיה בעבר ליהודי. בקשתה זו נדחתה באוקטובר 1999, אולם אשרת התייר שברשותה הוארכה עד ליום 30.5.2000. בתום התקופה, לא יצאה העותרת את גבולות המדינה כנדרש והמשיכה לשהות בישראל שלא כדין. ביום 19.6.2000 פנתה העותרת בבקשה להאריך, פעם נוספת, את אשרת התייר שברשותה. העותרת המשיכה לשהות בישראל שלא כדין וביום 23.11.2000 באת-כוחה של העותרת פנתה למשרד הפנים בבקשה שתוענק לעותרת אשרת שהייה מסוג א'/5 מאחר ובנה של העותרת עתיד להתגייס לצה"ל ויש לאפשר לה לשהות בקרבתו. תיקה של העותרת הועבר ללשכת מטה משרד הפנים בירושלים, אשר לא נענה לבקשת העותרת לקבלת מעמד בישראל, אך אישר מתן היתר שהייה מסוג ב'/1 למשך שנה. בחלוף שנה, בפברואר 2002, הוחלט להעביר את ההכרעה בעניינה של העותרת לוועדה בין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים. ביום 2.5.02, לאחר שדנה בעניינה של העותרת, החליטה הוועדה הבין-משרדית שלא לאשר את בקשתה של העותרת למעמד קבע או מעמד ארעי בישראל, אך הוחלט לאשר לעותרת קבלת היתר מסוג ב'/1 לשנה נוספת על רקע טענותיה בדבר מצבה הרפואי הקשה. העותרת לא הגיעה ללשכת משרד הפנים על-מנת לקבל את ההיתר, אשר הוחלט להעניק לה והמשיכה לשהות בישראל שלא כדין. ביום 8.7.2002 פנתה העותרת ללשכת הקשר והציגה תעודת "נישואי פרגוואי" לאזרח ישראלי, הוא העותר. ביום 9.2.03 בחלוף כעשרה חודשים מיום נישואי העותרים, ביקש העותר מעמד עבור העותרת. בקשתם של העותרים סורבה וביום 30.6.03 דרש משרד הפנים מהעותרת לצאת מישראל. בעקבות החלטת משרד הפנים הגישו העותרים עתירה לבית-משפט זה (בג"ץ 8982/03) (להלן: העתירה הראשונה). העתירה הראשונה נמחקה, לאחר שהפרקליטות הודיעה לבאת-כוח העותרים, כי תבחן את בקשת העותרים לאיחוד משפחות מבלי לעמוד על הדרישה, כי העותרת תצא מן הארץ, קודם שתבחן את הבקשה. בקרב המשיבים עלה חשד באשר לכנות הקשר בין העותרים ועלה החשש, כי מדובר בנישואים פיקטיביים, אשר נועדו להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל. לאור זאת, זומנו העותרים לשימוע במשרד הפנים כדי להעניק לעותרים הזדמנות להוכיח את כנות הקשר ביניהם. לאחר עריכת השימוע, הועבר תיקם של העותרים לוועדה לשכתית, בה הוחלט שלא לאשר את תחילתו של ההליך המדורג בעניינים של העותרים והעותרת נדרשה לעזור את הארץ. ברם, העותרת המשיכה לשהות בישראל שלא כדין, על אף הודעת משרד הפנים מיום 1.6.2004, כי עליה לעזוב את הארץ. ביום 24.6.2005 ביקרו העותרים בלשכת משרד הפנים ופנו בבקשה נוספת להסדרת מעמדה של העותרת. בעקבות הפנייה האמורה, הועבר עניינם של העותרים, שוב, לוועדה לשכתית, אשר החליטה שוב שלא לאשר לעותרת מעמד בישראל והעותרת נדרשה לצאת מישראל עד ליום 8.1.2006. בעקבות החלטת משרד הפנים, הגישו העותרים עתירה נוספת (בג"ץ 1174/06) (להלן: העתירה השנייה). בהמלצת בית-משפט זה, החליטו העותרים למחוק את העתירה השנייה ולהגיש בקשה לקבלת מעמד בישראל משיקולים הומניטאריים. בעקבות המלצת בית-משפט זה, הגישה העותרת בקשה לקבלת מעמד משיקולים הומניטאריים. בקשת העותרת נדחתה על-ידי המשיבה 1 והודעה על כך נמסרה, ביום 17.9.2007, בה נתבקשה העותרת לעזוב את ישראל בתוך 90 יום. או-אז, ביום 15.11.2007, הגישה העותרת את העתירה שבפנינו, השלישית במספר. לטענת בא-כוח העותרת, אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה וכן השיקולים ההומניטאריים, מחייבים מציאת פתרון למצוקה אליה נקלעה העותרת, בין היתר, בשל פגמים מהותיים באופן קבלת החלטות המשיבים בבקשות הנוגעות לעותרת. לטענתו, חזרתה של העותרת לאוזבקיסטן ללא משפחה ו/או חברים שקולה מבחינתה של זו לגזר-דין מוות. העותרת אינה אישה צעירה ונותרה ללא משפחה באוזבקיסטן. הוריה נפטרו ושני ילדיה עלו ארצה. באוזבקיסטן אין לעותרת לאן לשוב. בתקופת שהותה בישראל ועל-מנת לממן את שהותה ומחייתה, מכרה העותרת את דירת מגוריה באוזבקיסטן, שכל שווייה היה 1,500 דולר. כמו-כן, טוען בא-כוח העותרת, כי העותרת ובנה סובלים ממחלת לב ושהותם יחד עוזרת להם לטפל אחד ברעהו. לטענתו, החלטת המשיבים, לפיה מתבקשת העותרת לעזוב את תחומי המדינה אינה עומדת בקנה אחד עם המדיניות הרצויה, לא כל שכן כאשר מדובר בהחלטה שרירותית אשר אינה נובעת משיקולים ענייניים. עוד מוסיף וטוען בא-כוח העותרת, כי חרף הבטחות המשיבים לקיים דיון ענייני בבקשות העותרים, לא נעשה כל בירור רציני בעניינה של העותרת ומשכך אין מנוס מן המסקנה, לפיה החלטות המשיבים בכלל כמו גם ההחלטה לדחות את בקשת העותרת להישאר בארץ מטעמים הומניטאריים בפרט, ניתנו בניגוד לדין. מנגד, טוען בא-כוח המשיב 1, כי דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי לפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. דין העתירה להידחות על הסף. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים) מגדיר מהם הנושאים בהם מוסמך בית-המשפט המחוזי לדון בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים: "סמכות בית המשפט 5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית); (2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי); (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית); (4) ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק." סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע את העניינים אשר בהם מוסמכים לדון בתי המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת עתירות מינהליות, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים: " 12. מינהל אוכלוסין ועובדים זרים – החלטה של רשות בעניני אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה, לרבות עניני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 וכן החלטה של רשות לפי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991, למעט החלטת ממשלה בענין עובדים זרים והחלטה לפי פרק ה' בחוק האמור." מסעיפים אלה למדים, כי בית-המשפט המוסמך לדון בעתירות הנוגעות לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), הוא בית המשפט לענייניים מינהליים והמקום להגשת העתירות, המבוססות על חוק הכניסה לישראל הוא בית המשפט לעניינים מינהליים. בנסיבות אלה, אין בית-משפט זה דן בעתירות מסוג זה בשל קיומו של סעד חלופי. יפים לעניין זה דברים שנקבעו בבג"צ 10957/02 FLOARE BARTOK נ' שר הפנים (לא פורסם, 12.1.03): "דין העתירה להידחות על הסף. בראשה האחד - שעניינו אשרת השהייה של העותרת - עוסקת העתירה בהחלטה של רשות בענייני רישיונות ישיבה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. על עתירה בעניין זה להיות מוגשת לבית המשפט לעניינים מנהליים, מכוח סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, בצירוף סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק זה. בהודעת העותרת (מיום 25.12.02) אין כדי להסביר מדוע לא תנקוט בדרך זו, ולא שוכנעתי כי עניינה מצדיק בירור לפני בית המשפט הגבוה לצדק." (ראו בעניין זה גם בג"צ 2208/02 מהא סלאמה ו-3 אח' נ' שר הפנים (לא פורסם, 28.8.02); בג"צ 2543/05 ארווא קוואסמה ואח' נ' שר הפנים (לא פורסם, 10.4.05). מפסק-הדין של בית-משפט זה בעתירה השנייה מיום 31.5.07 עולה, כי לעותרים ניתנה האפשרות להגיש בקשה להישאר בארץ משיקולים הומניטאריים. כידוע, האפשרות להסדרת מעמד בישראל משיקולים הומניטאריים מוסדרת בחוק הכניסה לישראל ומשכך המקום לדון בפנייתם של העותרים הוא בבית-המשפט לעניינים מינהליים. מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, כי דין העתירה להידחות. שכן, בקשות העבר של העותר למתן מעמד בישראל עבור העותרת מכוח נישואיהם נדחו מאחר והעותרים לא הוכיחו למשיבים, כי נישואיהם זה לזו הינם נישואים כנים. העותרים לא הציגו בפני המשיבים כל ראיות חדשות התומכות בטענותיהם בדבר כנות הקשר שביניהם ובנסיבות אלה נראה, כי בהחלטת המשיבים לא נפל כל פגם המקים עילה משפטית להתערבותו של בית-משפט זה. אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף. ניתן היום, כ"א בסיון התשס"ח (24.6.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07097390_H06.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il