טאלב אבו ראשד ואח' נ. ממשלת ישראל

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 14049-07-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותרים: טאלב אבו ראשד ו-85 אח' נגד המשיבים: 1. ממשלת ישראל 2. משרד הפנים 3. רשות מקרקעי ישראל 4. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 5. משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות 6. מדינת ישראל 7. המועצה המקומית להבים 8. עיריית רהט עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד ד"ר קייס נאסר בשם המשיבים 6-1: בשם המשיבה 7: בשם המשיבה 8: עו"ד יונתן ציון מוזס עו"ד דוד יבורסקי; עו"ד ד"ר גדעון פישר עו"ד שרון שטיין פסק-דין השופטת רות רונן: בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי נורה למשיבים 2-1 ו-4 לקדם את הסדרת ההתיישבות שלהם במקום מושבם הנוכחי; או לחילופין, בחלופת תכנון שהוצעה להם בעבר באזור היישוב רהט. העותרים, בני משפחות אבו ראשד ואלהוואשלה, מתגוררים מזה כ-40 שנים בשטח המצוי דרומית ללהבים והידוע כגוש רשום 100222/1 חלקה 16 (בחלק) (להלן: המקרקעין). לאורך השנים, נערכו בין רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) והעותרים שורה של הסכמים אשר הקנו לעותרים הרשאה לשימוש במקרקעין, אשר חודשה מעת לעת. בראשית שנת 2014 הודיעה המדינה לעותרים על ביטול ההסכמים שהקנו להם את הזכות להשתמש במקרקעין, תוך הצעה להסדיר את מגוריהם בפתרונות חלופיים במסגרת יישובי קבע. תביעה לסילוק יד שהגישה רמ"י נגד העותרים בבית משפט השלום בבאר שבע – התקבלה ביום 30.11.2020, ובית המשפט הורה על סילוק ידם של העותרים מן המקרקעין (ת"א ‏(‏שלום ב"ש‏)‏ 4033-11-15‏, כב' השופטת ר' טיקטין עדולם). ערעור שהוגש על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 14.4.2021 (ע"א ‏(‏מחוזי ב"ש‏)‏ 12105-01-21, כב' סגן הנשיאה, השופט א' ואגו, והשופטים י' פרסקי ו-ע' כהן). בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בערעור – נדחתה אף היא ביום 23.5.2021 (רע"א 3388/21, כב' השופט נ' סולברג). בתי המשפט, לרבות בית משפט זה, עודדו את הצדדים לשוב ולדון באפשרות להגיע לפתרון הסדרה מוסכם להתיישבות העותרים ביישובי קבע באזור אחר. בסמוך לאחר מכן, הוגשה עתירה בנוגע להחלטת המשיבים לפנות את העותרים ממקום מושבם. נטען כי יש לאפשר לעותרים להמשיך להתגורר יחד – שם או באזור אחר, תוך שימור חיי הקהילה שלהם ואורח חייהם החקלאי; וכי יש לבחון את סבירות וחוקיות החלופות שמציעה להם המדינה בראי אמות המידה המחייבות את המשיבים כרשויות מינהליות. בית המשפט סילק את העתירה על הסף, לנוכח קיומה של הוראה חלוטה בדבר סילוק ידם של העותרים מהמקרקעין, שאושרה בשלוש ערכאות (בג"ץ 4474/21 אבו ראשד נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל ‏(‏22.11.2021‏)‏‏‏, המשנה לנשיאה נ' הנדל, והשופטים י' עמית ו-ד' ברק-ארז; להלן: העתירה הקודמת). בפסק הדין בעתירה הקודמת נקבע כי טענות העותרים בדבר סבירות החלופות המוצעות להם נשקלו על ידי הערכאות האזרחיות, וכי אף אם מדובר בסוגיות שלא התבררו, הרי שהיה על העותרים להעלותן בזמן אמת (בין אם במסגרת ההתדיינות האזרחית "בתקיפה עקיפה" או בהליכים עצמאיים נפרדים). לאחר מתן פסק הדין, התקיים שיח בין העותרים ובין הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות לפיתוח הבדואים) לבחינה של חלופות מגורים עבורם. במסגרת זו הוצעו לעותרים מספר חלופות התיישבות, לרבות ביישובים רהט, אבו קרינאת וקסר א-סר. העותרים עמדו על כך שברצונם להסדיר את מגוריהם במקרקעין עצמם בתחום היישוב להבים – אלא שהרשות לפיתוח הבדואים הבהירה להם בהודעה מיום 17.12.2022 כי אין לכך היתכנות. העותרים אף פנו לראש הממשלה ולשרת הפנים – פניות אשר לדבריהם לא נענו. ביום 20.5.2024 הגישו העותרים בקשה לרשות לפיתוח הבדואים ולפרקליטות, להימנע מכל פעולה בשטחם בטרם הם ימצו הליכים מול הממשלה. ביום 20.5.2024 נדחתה הבקשה במכתב מטעם פרקליטות מחוז דרום-אזרחי, שבו צוין כי כל טענות העותרים נדחו בהליכים משפטיים קודמים, והוצעו להם לאורך הדרך הצעות רבות לחלופות מגורים – שהם סירבו לכולן. בחודש ינואר 2025 החלה רמ"י בהליך למימוש פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל בבאר שבע. העותרים הגישו בקשה לטענת "פרעתי" וביקשו לעכב את הליכי ההוצאה לפועל – אך בקשתם נדחתה; וערעור שהוגש על החלטה זו – נדחה אף הוא (תהוצל"פ 512589-01-25; עש"א 26606-06-25). לאחר הליכים אלה התקיימו מגעים בין הצדדים בניסיון נוסף למצוא חלופת מגורים מוסכמת לעותרים – אך גם ניסיון זה לא הבשיל לפתרון מוסכם. במסגרת השיחות, הובהר לעותרים כי חלק מהחלופות שהוצעו להם בשנת 2022 – כמו החלופה באזור היישוב רהט – אינן רלוונטיות עוד; אולם ישנן חלופות התיישבות אקטואליות ביישובים אבו קרינאת וקסר א-סר. לאחר מכן הוגשה העתירה דנן. לשיטת העותרים יש לאפשר להם לקדם חלופת מגורים במקרקעין; או חלופה אחרת שתאפשר להם לשמור על חיי קהילה ועל אורחות חייהם. זאת, על ידי הרשות לפיתוח הבדואים; וככל שהיא אינה מוסמכת לכך – על ידי ממשלת ישראל. העותרים טוענים כי לאחרונה אושרה תכנית במקרקעין להקמת שכונה חדשה במועצה המקומית להבים (תכנית מפורטת מס' 619-0457366; להלן: התכנית המפורטת) – באופן המעיד על כך שיש אפשרות לתכנן את השטח למגורים. עוד נטען כי התכנית המפורטות מהווה שינוי נסיבות מהותי ביחס להחלטת המדינה לפנות את העותרים מהמקרקעין, באופן המצדיק את הגשת העתירה במועד זה. נטען כי עמדת הרשות לפיתוח הבדואים, שלפיה היא מוסמכת ליישב את העותרים רק ביישובי קבע שייעודם לחברה הבדואית בלבד – היא עמדה שאין לקבל, מפני שאין לה בסיס חוקי והיא בלתי סבירה בנסיבות העניין. כן העלו העותרים טענות נוספות אשר תוקפות באופן ישיר את ההחלטה לפנותם מן המקרקעין. בד בבד עם העתירה, הגישו העותרים גם בקשה לצו ביניים שיורה על עיכוב פינוים מן המקרקעין. המדינה סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת משום שהיא אינה אלא ניסיון נוסף "לדחות את הקץ" של פינוי ההתיישבות. נטען כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר, וכי את טענות העותרים נגד עמדת הרשות לפיתוח הבדואים ניתן היה להעלות עוד בשלהי שנת 2022 – כאשר הרשות יידעה אותם על כך שאין היתכנות לקידום הסדרת התיישבותם במקום מושבם הנוכחי. המשיבים סבורים כי התכנית המפורטת אינה מהווה שינוי נסיבות המאפשר לעותרים להעלות את טענותיהם עתה – מאחר שהיא אושרה כשנתיים לפני הגשת העתירה; וכי היא תואמת תוכנית מתאר כוללנית של היישוב להבים אשר אושרה שנים רבות לפני כן. המדינה ציינה כי היא נכונה לשוב ולהיפגש עם נציגי העותרים כדי לבחון חלופות מגורים אפשריות עבורם, במנותק מהליכי הפינוי. המועצה המקומית להבים סבורה אף היא כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי וקיומו של מעשה בית דין. היא הוסיפה כי אין בעתירה כל סעד המופנה כלפיה. עיריית רהט הבהירה כי היא תומכת בגישה העקרונית שלפיה הסדרה של התיישבות אוכלוסיית הבדואים בנגב צריכה להיעשות על בסיס המקרקעין שהם מקום המושב של אותה אוכלוסייה. מעבר לכך, עיריית רהט התייחסה לסעד הנוסף המבוקש בעתירה – ליישב את העותרים באזור העיר רהט – וטענה כי יש לדחותו. זאת מאחר שפעולות הרשות לפיתוח הבדואים בנוגע לאפשרות זו נעשו שלא בידיעתה של העירייה. ביום 30.11.2025 הוריתי לעותרים להתייחס להצעת המדינה לשוב להתדיינות על חלופות המגורים. לאחר מספר ארכות שניתנו, ביום 1.2.2026 עדכנו העותרים כי הם נענו להצעת המדינה, וכי הצדדים נפגשו על מנת לבחון את החלופות המוצעות לעותרים – ובפרט את החלופות ביישובים קסר א-סר ואבו קרינאת. העותרים ציינו כי הם מסכימים עקרונית לחלופות שהוצעו להם, אך כי מדובר בחלופות חלקיות שאינן זמינות באופן מידי. זאת מאחר שהן אינן נותנות מענה לצרכי החקלאות של העותרים, ומשום שנדרשים הליכי פיתוח שטרם בוצעו. השיח בין העותרים והמדינה הסתיים, על פי פרוטוקול הישיבה שצורף, בכך שהעותרים הודיעו כי "הם יבחנו את האפשרויות ויחזירו לרשות תשובה". העותרים הודיעו כי הם עומדים על העתירה חרף הניסיונות להגיע להסכמה על חלופת מגורים. זאת משום שהחלופות המוצעות להם אינן זמינות באופן מידי ואינן מספקות את כל צרכיהם, וכאשר הליכי הפינוי הצפויים יסבו להם נזק כבד. דיון והכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים מכאן ומכאן – מצאנו כי דין העתירה להידחות. נקודת המוצא היא כי בית משפט זה – בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הערכאות הדיוניות – ובוודאי שלא על החלטותיו שלו עצמו (בג"ץ 1474/24 אלגול נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 6 ‏(‏10.6.2024‏)‏‏). כזכור, סילוק ידם של העותרים נידון בשלוש ערכאות אזרחיות, כולל בית משפט זה; ואף הטענה כי יש להתנות את הליך הפינוי באיתור של חלופת מגורים מתאימה – נבחנה ונדחתה במסגרת העתירה הקודמת שהגישו העותרים. בפסק הדין שניתן בעתירה זו נקבע כי טענות אשר נוגעות לאיתור חלופת מגורים עבור העותרים הועלו בהליכים האזרחיים, וכן כי "אין להידרש כעת – בחלוף קרוב לשש שנות התדיינות – לטענות שניתן היה להעלות זה מכבר, בין אם במסגרת 'תקיפה עקיפה' בהליכים האזרחיים, ובין אם בתקיפה ישירה 'בזמן אמת'" (שם, בפסקה 3). על כן, דינן של מכלול הטענות אשר עלו בעתירה ונגעו לסילוק ידם של העותרים מן המקרקעין, לרבות הטענות הנוגעות לחוקיות וסבירות החלופות המוצעות על ידי המדינה – להידחות. יתרה מכך, טענות העותרים הועלו בשיהוי ניכר. נציג הרשות לפיתוח הבדואים השיב לעותרים כבר בחודש דצמבר 2022 כי אין היתכנות להקמת שכונה עבור העותרים בתחום היישוב להבים; והפניה מטעם העותרים לשרת הפנים ולראש הממשלה, שלא נענתה, נעשתה גם היא בשלהי שנת 2022 (הגם שהודעות תזכורת נשלחו במהלך השנים 2023 ו-2024). העתירה דנן הוגשה למעלה משנתיים וחצי לאחר מכן – רק לאחר שטענות העותרים בהליך ההוצאה לפועל נדחו. מקובלת עלינו עמדת המדינה כי התכנית המפורטת שפורסמה אינה מהווה שינוי נסיבות אשר מצדיק את הגשת העתירה בשלב המאוחר שבו היא הוגשה – משום שהתכנית פורסמה למתן תוקף כשנתיים עובר להגשת העתירה. בענייננו, מתקיים הן רכיב השיהוי הסובייקטיבי – באשר העותרים שקטו על שמריהם עד לשלב שבו "חרב הפינוי" הונחה על צווארם; הן רכיב השיהוי האובייקטיבי – לנוכח מאמצה הממושך של הרשות לאכוף את פסקי הדין לסילוק ידם של העותרים. רכיבים אלה מוליכים למסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. הליכי הפינוי של המקרקעין נמשכים למעלה מעשור, ונקיטת הליכים משפטיים בשיהוי כה כבד עשויה לעורר את הרושם כי הם נועדו אך על מנת "לדחות את הקץ" ולעכב בפרק זמן נוסף את סילוק היד, אשר כזכור נטוע בהוראה שיפוטית חלוטה, שלא ניתן כעת לפתוח מחדש את הדיון בה. גם מטעם זה – דין העתירה להידחות על הסף. בשולי הדברים וחרף האמור לעיל, יש להדגיש כי הסוגיה של הסדרת ההתיישבות של האוכלוסייה הבדואית בנגב – היא סוגיה משפטית וחברתית מורכבת, רגישה ורבת-פנים (עע"מ 2219/10 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה אבו בסמה נ' עמותת רגבים, פסקה 13 ‏(26.5.2013‏)‏‏; רע"א 3094/11 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ב ‏(‏5.5.2015‏)‏‏). משכך, מוטב לפתור את המחלוקות המתעוררות בין הצדדים בהליך שלפנינו במסגרת ניסיונות ההסדרה בדרך של הידברות והסכמה. הצדדים אכן נקטו בדרך זו לאורך זמן, ויש לקוות כי הם ישכילו להמשיך לפסוע בנתיב ההסדרה המוסכמת שבו החלו – וכי העניין יבוא על פתרונו בדרך זו (למשל, וככל שמדובר באפשרויות מעשיות, בהתבסס על החלופות שצוינו בתגובה המקדמית, שלגביהן הביעו העותרים הסכמה עקרונית). זאת כדי לאפשר לעותרים לעבור ממקום היישוב הנוכחי שלהם למקום אחר. סוף דבר: דין העתירה להידחות, ועמה גם הבקשה לצו ביניים. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות. ניתן היום, ל' שבט תשפ"ו (17 פברואר 2026). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת