מוסא אבו ראשד נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4474/21 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' ברק-ארז העותרים: 1. מוסא אבו ראשד 2. יונס אבו ראשד 3. טאלב אבו ראשד 4. אברהים אלהוואשלה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: בשם המשיבה: עו"ד ד"ר נאסר קייס; עו"ד עדי וקסלר עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין המשנה לנשיאה נ' הנדל: 1. בעתירה שלפני מבקשים העותרים להורות למשיבה (להלן: רשות מקרקעי ישראל) לבטל את החלטתה לפנותם "ממקום מושבם הנוכחי ליד ישוב להבים [...] ולא לכבד את זכותם להוסיף ולחיות יחד כקהילה [...] במקומם הנוכחי בו הם חיים משך יותר מ-36 שנים, או לחלופין בשטח חלופי מוסכם שיוענק להם כקהילה להמשיך את אורח החיים שלהם במגורים וחקלאות". מנגד, רשות מקרקעי ישראל – שהדגישה כי הציעה לעותרים חלופות מגורים שונים, לרבות במסגרת הידברות שהתקיימה לאחר הגשת העתירה הנוכחית – סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף, תוך חיוב העותרים בהוצאות. לדידה, העותרים מבקשים, למעשה, "לעקוף את הקביעות השיפוטיות שנקבעו בעניינם על ידי שלוש ערכאות שיפוטיות שונות, ובראשן בית משפט נכבד זה, אך לפני חודשים ספורים". לדעת הרשות, גם אם העתירה מעוררת שאלות שלא התבררו בהליכים הקודמים, היא נגועה בשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי חריף – שכן ניתן היה להעלות סוגיות אלה לדיון זה מכבר, בעקבות ההודעה על סיום היחסים החוזיים בין הצדדים, בשנת 2014. נוכח שיהוי זה, ובהתחשב בכך ש"במצב כיום יושבים העותרים במקרקעין ללא כל חיבור לתשתיות תקניות [...] כשהמבנים שהוקמו במקרקעין הוקמו ללא כל היתר וללא תכנון מקדים", רשות מקרקעי ישראל סבורה שאין הצדקה לבירור העתירה, ומבקשת לדחות אותה על הסף. בד בבד, היא טוענת כי לעתירה לא צורפו כל הגורמים הרלוונטיים; גורסת כי לאור נכונותה המתמשכת להסדרת התיישבות העותרים במגורי קבע, הרי שהעתירה אינה מגלה עילה – ואף חוטאת באי הצגת מלוא העובדות הרלוונטיות; וטוענת שגם לגופם של דברים, אין מקום להתערב בהחלטה לבטל את הסכמי העבר עם העותרים, ולפנותם מהמקרקעין. בשולי תגובתה, הרשות דוחה את טענות העותרים בדבר הפליה פסולה, ומציינת שאם תקודם תוכנית להרחבת היישוב להבים אל המקרקעין בהם הם מתגוררים כיום, יוכלו העותרים, "ככל אזרחי ותושבי המדינה", להתמודד במכרז שבמסגרתו יוקצו המגרשים. בתשובה, תקפו העותרים את הפתרונות הקונקרטיים שהוצעו להם, ואת סירובה של הרשות לבחון חלופות אחרות; הדגישו כי סוגיית החלופות לא הועלתה בהליכים המשפטיים הקודמים – והפכה להיות רלוונטית רק לאחר, ולאור, ההכרעה בהם; וטענו שאין ממש בעילות הסף שהעלתה הרשות. בין היתר, הבהירו העותרים כי בא כוחם "מייצג את כלל תושבי היישוב בעתירה דנן", וכי אף שהם סבורים שאין בכך צורך הם אינם מתנגדים לצירוף רשות הפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב כמשיבה בהליך. 2. דין העתירה להידחות על הסף. "כלל הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בבתי משפט אזרחיים, ובכלל זה החלטות בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים [...] זאת, למעט מקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של ההליך השיפוטי" (בג"ץ 6786/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (11.11.2019)). במקרה שלפנינו, בית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 4033-11-15; השופטת ר' טיקטין עדולם) קיבל את התביעה שהגישה רשות מקרקעי ישראל בשנת 2015, ופסק כי על העותרים "לפנות את המקרקעין ולהותירם כשהם פנויים מכל אדם וחפץ ולהסיר את כל המחוברים במקום" (פסקה 81 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את ערעור העותרים (ע"א 12105-01-21, סגן הנשיאה א' ואגו, והשופטים י' פרסקי ו-ע' כהן), לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), והדגיש כי "משהוכרה זכות המדינה שלא להיות כבולה עוד בתנאי המערך ההסכמי כלשונו, אין לקבל טענת [העותרים] על כי עדיין עומד בתוקפו התנאי שלפיו אי אפשר לפנותם עד אשר ינתן להם שטח חליף חדש שיהא אך ורק כזה המוסכם עליהם". בקשת רשות ערעור שהגישו העותרים לבית משפט זה, נדחתה ביום 23.5.2021, לפי תקנה 148א לתקנות (רע"א 3388/21, השופט נ' סולברג) – כך שההוראה בדבר סילוק ידם משטח המריבה הפכה חלוטה (להלן: ההליכים האזרחיים). העתירה אינה מגלה עילת התערבות בסוגיות שהתבררו בהליכים האזרחיים, ודומה שהעותרים אינם חולקים על כך (ראו, למשל, פסקאות 19, 22 ו-27 לכתב העתירה, ובקשת העותרים מיום 29.9.2021). 3. אף על פי כן, העותרים סבורים כי יש לדון בעתירתם לגופה, משום שההליכים האזרחיים התמקדו ברובד החוזי של היחסים בין הצדדים, אך לא נדרשו ל"שאלת חוקיות וסבירות החלופות שהמדינה מציעה" בראי המשפט הציבורי. זאת ועוד, הליכים אלה עסקו בביטול ההסכם עם העותרים, להבדיל משאלת "חוקיות וסבירות החלופות שהמדינה מציעה לעקירת העותרים ממקומם". משום כך, סבורים העותרים שיש לדון לגופה בטענה לפיה הפינוי מהמקרקעין וחלופות המגורים שהוצעו להם פוגעים בזכותם "לקהילה ולמקום", ולוקים בחוסר סבירות ומידתיות. לשיטתם, הפינוי אף עולה כדי פגיעה בזכותם לשוויון, שכן "רק במהלך הערעור [...] חשפה המשיבה את המניע האמיתי מאחורי המסע שלה לבטל את ההסכם", והודתה, כביכול, "כי פינוי העותרים נדרש כדי להרחיב את הישוב להבים הסמוך" (פסקה 15 לכתב העתירה). העותרים טוענים כי בשל העיתוי המאוחר של החשיפה, השלכותיה לא התבררו בהליכים האזרחיים, ורואים בכך הצדקה נוספת לדיון בעתירה – מה גם שמדובר "בעניין ציבורי וחוקתי ממדרגה ראשונה". בנימוקים אלה לא מצאתי ממש. ההליכים האזרחיים נפתחו בחודש נובמבר 2015 עם הגשת כתב תביעה שבו ביקשה רשות מקרקעי ישראל להורות על בטלות הסכמי העבר בין הצדדים, אך גם "להורות על סילוק ידם של [העותרים] ומי מטעמם" (נספח 4 לעתירה). על כן, אף אם אניח שהעתירה מעוררת סוגיות שלא התבררו בהליכים האזרחיים, סבורני שאין להידרש כעת – בחלוף קרוב לשש שנות התדיינות – לטענות שניתן היה להעלות זה מכבר, בין אם במסגרת "תקיפה עקיפה" בהליכים האזרחיים, ובין אם בתקיפה ישירה "בזמן אמת" (ראו והשוו, בג"ץ 5997/20 עליאן נ' ממשלת ישראל, פסקה 4 (11.2.2021)). ודוקו, בניגוד לרושם שהעותרים מבקשים ליצור, סוגיית החלופות הועלתה בהליכים האזרחיים – למצער כשיקול העשוי להשליך על עצם הפינוי – והעותרים אף טענו בערעורם לבית המשפט המחוזי כי "שגה בית המשפט קמא גם כאשר לא חקר את התנגדות [העותרים] 'לפתרונות' המגורים שהציעה המדינה, ואשר אינם מקובלים על [העותרים], וכאשר [העותרים] טוענים, וכך ההסכם קובע, כי לצורך הפינוי נדרש להעניק [לעותרים], כקבוצה ולא כפרטים, שטח חליפי מוסכם במקום השטח הנוכחי" (פסקה 11 להודעת הערעור, המצורפת כנספח 6 לעתירה). לא זו בלבד, התחקות אחר ההליכים האזרחיים מלמדת כי הם נדרשו גם להיבטים הקשורים במשפט הציבורי, ודי לציין כי "הלכת ההשתחררות" המינהלית מילאה בהם תפקיד לא מבוטל (ראו פסקאות 73-79 לפסק דינה של הערכאה הראשונה, והכרעת בית המשפט המחוזי בערעור העותרים; ראו גם רע"א 3094/11 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל, פסקאות ל-לד (5.5.2015)). בנסיבות אלה, אין בהבחנות שהעותרים מבקשים לערוך כדי להצדיק את הדיון המאוחר בטענותיהם, במסגרת ההליך הנוכחי. דברים אלה יפים גם ביחס לטענות הקשורות בגילוי המאוחר, כביכול, של תכלית הפינוי. לדברי העותרים, "רק מתשובת המדינה לערעור, התגלתה, לראשונה, האמת מאחורי כוונת המשיבה לבטל את ההסכם" (פסקה 47 לכתב העתירה; ראו גם פסקאות 15, 17 ו-70). אולם, עיון בתשובה מבהיר כי ההתייחסות לצורך במקרקעין כעתודה להרחבת היישוב להבים נעשתה על דרך ההפניה לדברים שנאמרו בעניין כבר במהלך הדיון בערכאה הראשונה (ראו פסקה 57 לתשובה, ופרוטוקול הדיון מיום 19.9.2019, עמוד 21, שורות 20-21). הנה כי כן, התיאור שהציגו העותרים אינו מדויק, ובכל מקרה אין בו כדי לטשטש את השיהוי בהגשת העתירה. 4. לפיכך, ועל רקע הצהרת רשות מקרקעי ישראל כי החלופות שהציעה "מאפשרות את המשך מגוריהם של כלל העותרים במתחם אחד", העתירה נדחית על הסף. מכל מקום, נוכח חידוש ההידברות בין הצדדים (ראו פסקה 25 לתגובת הרשות), ובהתחשב בשלב המוקדם שבו בא ההליך אל קיצו, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ח בכסלו התשפ"ב (‏22.11.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21044740_Z01.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1