דוד ליזרוביץ נ. טפירו אנשים בונים לאנשים בע"מ

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10740-11-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: 1. דוד ליזרוביץ 2. יהושוע יוסטמן נגד המשיבים: 1. טפירו אנשים בונים לאנשים בע"מ 2. אביגיל בת שבע חמרה 3. בנק דיסקונט לישראל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ה' אסיף) בת"א 18221-08-24 מיום 20.07.2025 בשם המערערים: עו"ד תומר פרסלר פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ה' אסיף) בת"א 18221-08-24 מיום 20.07.2025, בגדרו נדחתה התביעה בעקבות הסכם פשרה שנחתם בין המערערים ומשיבה 1, תוך חיובם בהוצאותיהם של משיבים 2–3. הרקע והערעור ביום 07.08.2024 הגישו המערערים נגד המשיבים תביעה לאכיפת הסכם מכר דירה בפרויקט תמ"א 38 ברחוב בר אילן 1 בבני ברק (להלן: הפרויקט); ולאכיפת פסק בוררות שקבע כי בין המערערים למשיבה 1, היא יזמית הפרויקט, קיים הסכם מכר תקף. בתמצית, כעולה מכתבי הטענות, עניינו של הסכסוך במערכת הסכמים בין הצדדים, במסגרתה נרשמו הערות אזהרה בשתי תתי-חלקות שונות במקרקעין המיועדים לפרויקט: באחת הערה לטובת המערערים, ובשנייה הערות לטובת משיבים 2–3. לטענת המערערים, משיבה 1 התקשרה בשתי עסקאות נוגדות למכירת דירה מספר 15 בפרויקט, ואילו לטענת משיבה 1, ההסכם שכרתה עם המערערים הוא הסכם הלוואה גרידא, ש'בוטח' באמצעות יצירת הסכם מכר ורישום הערת אזהרה לטובת המערערים, המתייחסת לדירה אחרת מזו שנמכרה למשיבים 2–3. לאחר שהתקדם ההליך, לרבות הגשת כתבי הגנה, נחתם ביום 10.03.2025 הסכם פשרה בין המערערים למשיבה 1 (להלן: הצדדים), שהמשיבים 2–3 לא היו צד לו. במסגרת ההסכם התחייבה משיבה 1 לשלם למערערים 1,200,000 ש"ח, בתמורה "לסילוק מלא וסופי של כל [ה]טענות [...] הנובעות מכוח הסכמים, פסקי הדין והליכים משפטיים שמתנהלים והתנהלו בין הצדדים", לרבות "אלו הנוגעים לחיובים כספיים מכל מין וסוג שהוא בגין [...] הוצאות משפטיות". עוד הוסכם כי המערערים יפעלו "לסגירת כלל ההליכים הנדרשים", כאשר צוין כי "בכל ההליכים האלו כל צד ישא בהוצאותיו". ביום 30.05.2025 הגישה משיבה 1 לבית המשפט הודעה על הסכם הפשרה, ובקשה לדחיית התובענה בנתון להסכם שנחתם. בהמשך, הוגשו בקשות מטעם משיבים 2–3 לפסיקת הוצאות לטובתם בגין העלויות בהן נשאו לניהול ההליך, והוגשו תשובות לבקשות אלו מטעם הצדדים. ביום 20.07.2025 התקיים דיון וניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שדחה את התביעה בהסכמת הצדדים, והתמקד בסוגיית ההוצאות שהתבקשו. צוין, כי אין מחלוקת בשאלה האם נגרמו למשיבים 2–3 הוצאות בעקבות התביעה, בגינן הם זכאים לפיצוי; וכי המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה מי אמור לשאת בהוצאות אלו. נקבע כי משיבה 2 זכאית לתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 58,500 ש"ח, בהתאם לחשבוניות שהציגה במהלך הדיון; וכי משיב 3 זכאי לשכ"ט עו"ד בסך של 23,600 ש"ח, וכן להחזר אגרת התביעה ששילמה בגין הודעה לצד שלישי. כן נקבע, כי המערערים יישאו ב-75 אחוזים מסכום ההוצאות שנקבעו, בעוד משיבה 1 תישא ב-25 אחוזים מהם. זאת, בנתון ל-"מערכת ההסכמים שהביאה להליך הבוררות שבין הצדדים, מערכת סבוכה שאילולא נקטו בה שני הצדדים לא היתה מוליכה איש מהם לסיטואציה שבה נחתמו למעשה שני הסכמים ביחס לדירה 15". אשר לטענות הצדדים בכל הנוגע להוראות ההסכם בהקשר לתשלום ההוצאות, נקבע כי ההסכם אינו מגלה תשובה ברורה בעניין, מקום בו "לא נכתב בו באופן מפורש וחד משמעי מי יישא בהוצאות [משיבים] אלה בגין דחיית התביעה". מכאן הערעור שלפנינו, בגדרו נטען שכלל לא היה מקום לפסוק הוצאות לאור סיום ההליך בדרך של פשרה, אשר גם משיבים 2–3 נתרמו ממנה אף שלא היו צד לה; וזאת בהתאם להלכה לפיה במקרים שההליך הסתיים בפשרה אין לפסוק הוצאות ריאליות, וכל צד נושא בהוצאותיו. כן נטען שסכום ההוצאות שנקבע לטובת משיבים 2–3 הוא גבוה, בהתחשב בשלב הדיוני בו הסתיים ההליך; בכך שחשבוניות שכר הטרחה שהציגה משיבה 2 בדיון שולמו בגין ניהול ההליך עד לתומו; ובכך שמשיב 3 לא הציג כל אסמכתא לתשלום שכר טרחה. עוד טענו המערערים נגד האופן בו חולקו אחוזי התשלום בין הצדדים, בשים לב לכך שמשיבה 1 "פעלה באופן מרמתי" – כך שנטען כי היה מקום להטיל עליה את מלוא תשלום ההוצאות, או למצער לשנות את יחס החלוקה באופן משמעותי. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו, הגעתי למסקנה כי דינו להידחות אף ללא צורך בתשובה, בהתאם לסמכותנו בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), מהטעם 'שאין לערעור סיכוי להתקבל' (שם). כמצוות הדין, אפרט טעמיי לכך בתמצית (ראו: רע"א 2127/24 עיריית חברון נ' שר הביטחון, פסקה 5 (28.03.2024)). הלכה היא עמנו כי נושא הוצאות המשפט מצוי בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בסכום ההוצאות שנפסק, אלא במקרים חריגים בהם ניתן להצביע על טעות משפטית, או על פגם או פסול מהותיים בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית (ראו, למשל: ע"א 9147/16 עו"ד אבנר כהן, בנאמנות עבור רוכשי קבוצת הרכישה בנווה יעקב נ' עו"ד מרדכי קרויזר, פסקה 34 (24.07.2018)). לא מצאתי כי ענייננו משתייך למקרים חריגים אלו; ואפרט. תקנה 151 לתקנות קובעת כי תכליתן של הוצאות המשפט היא שיפוי בעל הדין על הוצאותיו בהליך, תוך התחשבות בתוצאותיו; במשאבים שנדרשו לניהולו; ובהתנהלות בעלי הדין – ותוך ביטוי האיזון הראוי בין זכות הגישה לערכאות, זכות הקניין ואינטרס השוויון בין בעלי הדין (ע"א 45313-03-25 י. שומרוני – חב' להשקעות ובניה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 19 (28.08.2025) (להלן: עניין שומרוני); וראו גם השיקולים לפסיקת הוצאות המפורטים בתקנה 153 לתקנות). זאת ועוד, ככלל יש לפסוק לבעל הדין שזכה בהליך הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך (רע"א 7650/20Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקה 9 (28.12.2020)). ברירת מחדל זו עוגנה בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות (ראו: תקנה 152 לתקנות; ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 (24.02.2022) (להלן: עניין אייזלר)). ולענייננו. בכל הנוגע לעצם החיוב בהוצאות, לא מצאתי בטענות המערערים טעם מיוחד לסטייה מברירת המחדל שתוארה. בפרט בנוגע לטענתם כי אין לפסוק הוצאות לטובת משיבים 2–3 בשל התרומה של הסכם הפשרה עבורם. דומה שטענה זו מתבססת על הנחת המערערים כי "אלמלא היה נחתם הסכם פשרה [...] סביר להניח כי המערערים היו זוכים בדירת המחלוקת הואיל והערת האזהרה שנרשמה לטובתם הייתה ראשונה בזמן". ברם, טענה זו היא-היא העומדת בלב התביעה שהגישו המערערים, וממילא היא לא הוכרעה, נוכח סיום ההליך בהסכם פשרה "מבלי להודות בכל טענה שהיא". אף אם אניח לטובת המערערים כי תרומתו של הסכם פשרה לצדדים נוספים להליך, שאינם כשלעצמם צד להסכם הפשרה, עשויה להצדיק שלא לפסוק הוצאות, או למצער לפסוק הוצאות מופחתות לטובתם של אותם צדדים נוספים – ואינני קובע מסמרות בעניין – בנסיבות המקרה, כלל לא הוכח שמשיבים 2–3 נתרמו מהסכם הפשרה. מסקנתי זו מתחזקת בראי קביעת בית משפט קמא כי משיבים 2–3 "נגררו למעשה להליך [...]", וכי "מערכת ההסכמים [בין הצדדים – ח' כ'] היא שהביאה לכך ש[משיבה] 2 נאלצה בכלל להתמודד מול התובענה דנן ביחד עם [משיבה] 3". גם בנוגע לגובה ההוצאות, המערערים לא הוכיחו שסכום ההוצאות שנפסק למשיבים 2–3 חורג מהסכום הסביר; וודאי לא באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. אף שלא ניתן לומר כי ההליך הסתיים בשלב מתקדם, דומה כי גם בשלב שבו הסתיים, כבר הושקעו בהליך משאבים לא מבוטלים, לרבות בשל הגשת כתבי הגנה (ראו, בנושא דומה: עניין שומרוני, בפסקה 25). אשר לטענת המערערים כי חשבוניות שכר הטרחה שהציגה משיבה 2 שולמו בגין ניהול ההליך עד לתומו, טענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה בכל ראיה או סימוכין, כך שממילא לא הוכח שנפלו כל פגם או טעות בהקשר זה. אף בנוגע לחלוקת הנשיאה בתשלום ההוצאות בין הצדדים לא מצאתי כל סיבה להתערב. ברי כי מדובר בהחלטה שבעניינה מוקנה לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, תוך התחשבות במכלול הנסיבות הקשורות לעניין, לרבות נסיבות הכרוכות במיהות בעלי הדין ויחסי הכוחות ביניהם, בשיקולי צדק ואף בשיקולים שלפנים משורת הדין (עניין אייזלר, בפסקה 7). כל זאת כאשר בהחלטתה של הערכאה הדיונית בהקשר זה מתבטא יתרונה היחסי המובהק, הנובע מהתרשמותה מהתנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך. על יתרון יחסי זה עמד הנשיא י' עמית בעניין אייזלר, בציינו כי "הערכאה הדיונית היא שחשופה ישירות ל"ניחוח השדה" של התיק, לפרטים הקטנים ולניואנסים, לנפשות הפועלות ולאופן התנהלותן, אם לפרוטוקול ואם מחוץ לפרוטוקול ולא תמיד ניתן לתרגם את הדברים למילה הכתובה בהחלטה או בפסק הדין" (שם). מכל הטעמים שפורטו לעיל, סבורני כי לערעור שלפנינו אין סיכוי להתקבל. על-כן, אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור; משלא נתבקשה תשובה אציע כי לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו (07 ינואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט