י. שומרוני - חב' להשקעות ובניה בע"מ נ. משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי

7 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 45313-03-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: י. שומרוני - חב' להשקעות ובניה בע"מ נגד המשיבה: מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט י' שקד) בת"א 34233-01-24 מיום 06.02.2025; תשובת המשיבה מיום 06.07.2025 בשם המערערת: עו"ד מיכה בר בשם המשיבה: עו"ד אריאל רוזנברג פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב (כבוד השופט י' שקד) בת"א 34233-01-24 מיום 06.02.2025, בגדרו התקבלה בקשת המערערת להפסקת התובענה וזו נמחקה, אך זאת תוך שנקבע כי אם תגיש המערערת תביעה נוספת באותו ענין, תנאי לניהולה של תביעתה החדשה יהא תשלום הוצאות למשיבה בסך של 70,000 ש"ח. רקע בחודש יולי 2016 נכרת הסכם בין המערערת, חברה קבלנית שזכתה במכרז אותו פרסמה המשיבה, היא המדינה, לביצוע עבודות עפר, קירות תומכים חשמל וביוב בשטח ציבורי פתוח ביישוב אפרת, בהיקף כספי בסך של 4,171,980 ש"ח בתוספת מע"מ. ביום 15.01.2024 הגישה המערערת תביעה לסעד כספי בסך של 3,800,000 ש"ח נגד המשיבה, בטענה כי האחרונה הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה לה עבור עבודות שביצעה בפועל במסגרת הפרויקט. כן עתרה המערערת במסגרת תביעתה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. ביום 08.09.2024 הגישה המשיבה כתב הגנתה במסגרתו הועלו טענות שונות הנוגעות להתנהלותה של המערערת בעת ביצוע העבודות מושא ההסכם, שמקימות בין היתר זכות קיזוז בגין פיצויים מוסכמים בסך של 3,218,924 ש"ח. לאחר שהוגש כתב ההגנה, פתחו הצדדים בהליכים מקדמיים ובהליכי גילוי ועיון במסמכים, בגדרם הוגשו לבית המשפט במהלך חודש ינואר 2025 רשימות בקשות. בסמוך לאחר מכן, ביום 26.01.2025 התקיים דיון קדם משפט ראשון בהליך. לאחר שבא-כוח המערערת לא הצליח ליתן תשובות מספקות לשאלות בית המשפט, בסיום הדיון ציין המותב כי קיימים קשיים לא מבוטלים בתביעה. בין היתר צוין, ביחס לעתירה למינוי מומחה על-ידי בית המשפט, כי "אין בנמצא סעד כזה כסעד סופי"; וכי על המערערת להגיש חוות דעת של מומחה חיצוני מטעמה לצורך הוכחת תביעתה. שכן, זהו אינו המקרה בו ימונה מומחה מטעם בית המשפט מבלי שהוגשו, קודם לכן, חוות דעת מטעם הצדדים. חשוב במיוחד לענייננו כי בהחלטה שניתנה בסיום הדיון במעמד הצדדים, צוין כי במהלך הדיון הוצע למערערת למחוק תביעתה במתכונתה, וכי ניתנה לפרוטוקול הסכמת בא-כוח המשיבה לפיה המדינה לא תעמוד על הוצאות שישולמו ביחס להליך שהתקיים עד כה, אלא רק על הוצאות מותנות שישולמו כתנאי לניהול תביעה נוספת הנוגעת לפרויקט מושא הדיון. בסופה של ההחלטה נקבע כי המערערת תודיע עמדתה לעניין מחיקת התביעה בתוך 14 ימים. בהמשך להצעת בית המשפט, ביום 06.02.2025 הגישה המערערת בקשה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. באותו היום ניתן פסק הדין מושא ההליך דנן, ובו נכתב כך: "התביעה נמחקת. בנסיבות ונוכח האמור בפרוטוקול, אם תגיש ה[מערערת] נגד ה[משיבה] תביעה נוספת באותו ענין הרי שתנאי לניהולה יהא תשלום הוצאות ל[משיבה] בסך 70,000 ש"ח". ביום 09.02.2025 הגישה המערערת בקשה לעיון מחדש בסכום שנקבע, ובה נטען כי סכום זה חוסם את זכותה לקבל את יומה בבית המשפט וכי הוא אינו מידתי ביחס לכך שהתביעה נמחקה בשלב מוקדם של ההליך, לאחר ישיבת קדם המשפט הראשונה מקום בו לטענתה "פרט להגשת כתב הגנה הנתבעת לא ביצע[ה] דבר אף לא את ההליכים [ה]מקדמיים מטעמה כדוגמת הליך הגילוי ועיון במסמכים". בו ביום ניתנה החלטת בית משפט קמא, בה נקבע כי "אין בנמצא נסיבות חדשות או טעות טכנית, המצדיקים עיון מחדש. למעלה מהנדרש אציין כי סכום ההוצאות נקבע נוכח כלל הנסיבות לרבות סכום התביעה (כ-3.8 מיליון ש"ח), כתב ההגנה, הפעולות שבוצעו לרבות בקשות וכיוב' והדיון שהתקיים. הבקשה נדחית". יצוין, כי המערערת פנתה לבית המשפט בנדון פעם נוספת, במסגרת בקשה מיום 10.02.2025 בה חזרה על טענותיה; וכן הודיעה, כי לחלופין, היא מבקשת לחזור בה מהסכמתה למחיקת התביעה, ולהמשיך את ניהול התביעה במתכונתה מאותה הנקודה. הבקשה נדחתה תוך שצוין כי "לא ניתן לחזור מהסכמה מעין זו לאחר שניתן פסק דין". מכאן הערעור שלפנינו, שהוגש ביום 18.03.2025. הערעור והתשובה לערעור עניינו של הערעור, בעיקרו של דבר, הוא בטענה שסכום ההוצאות המותנות שנקבע על-ידי בית משפט קמא לא סביר או מידתי ביחס לפעולות שבוצעו בהליך עד לשלב שבו הוא נמחק, כאשר לדברי המערערת, המשיבה "אף לא התחילה בביצוע ההליכים המקדמיים בתיק". לטענתה שיעור ההוצאות שנקבע נועד 'להענישה', והוא מנוגד להלכה הפסוקה לפיה על בית המשפט להישמר מפסיקת הוצאות שיש בה כדי להוות חסם מרתיע מניהול הליך משפטי ראוי ובכך לפגוע בזכות הגישה לערכאות. אשר על כן התבקשנו לבטל את סכום ההוצאות שנקבע כתנאי להגשת תביעה חדשה בנדון, ולחלופין להעמידו על סכום מידתי יותר, ההולם את נסיבות העניין. ביום 06.07.2025 הוגשה תשובת המשיבה לערעור. בגדרה נטען כי מחיקת התביעה תוך קביעת תנאי כספי להגשתה מחדש נטועה "בלב-ליבו של שיקול הדעת של הערכאה הדיונית", ומשכך אין להתערב בה ללא טעם מבורר. בנדון דידן הוטעם, כי פסק הדין, על הסכום שנקבע בו, סביר ומידתי במכלול נסיבות העניין – לרבות גובה התביעה ומורכבותה; המשאבים שהושקעו בניהולה מצד המשיבה; והפגמים המהותיים שנפלו בתביעה, בפרט ביחס לסעדים שהתבקשו בה. על כן נטען, כי פסק הדין מאזן כראוי בין האינטרסים של הצדדים, במטרה למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט על-ידי המשיבה. עוד נטען, כי מקום בו המערערת הסכימה להצעת בית המשפט למחיקה בתנאים – חל עליה השתק דיוני כך שהיא מנועה מלטעון כנגד התנאים שנקבעו; וזאת בפרט מקום בו היא כלל לא ביקשה להגביל את סכום ההוצאות שיוטלו לסכום מסוים. עוד צוין כי לעמדת המשיבה פסק הדין מושא הערעור אינו מהווה "פסיקת הוצאות", על כל המשתמע מכך בהתאם לפסיקה; אך בכל אופן, גם בחינה של פסק הדין בדרך זו מובילה למסקנה כי מקרה זה לא בא בקהל המקרים החריגים, בהם תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעת הערכאה הדיונית בנושא הוצאות. דיון והכרעה לאחר שהוגשה תשובת המשיבה לערעור כאמור, מצאתי לדון בערעור ולהכריע בו על יסוד החומר שלפניי בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות החדשות). אקדים ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות; וכך אציע לחבריי כי נורה. המסגרת הנורמטיבית פרק עקרונות היסוד של התקנות מתווה את הדרך לפיה יש לפסוק בנושאים הנוגעים לסדרי הדין. בתוך כך, תקנה 5 שעניינה באיזון אינטרסים, קובעת כך: 5. בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה, 'אינטרס ציבורי' – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי. באופן קונקרטי יותר, תקנה 44(א) לתקנות קובעת ביחס לאפשרות להפסקת תובענה כך: 44.(א) בית המשפט רשאי, לבקשת תובע, להפסיק תובענה, כולה או מקצתה. (ב) הפסקת תובענה תהיה על דרך של מחיקת כתב התביעה ותחול תקנה 41(ב) ו-(ג). תקנות 41(ב) ו-41(ג), שעניינן במחיקת כתב תביעה קובעות כדלהלן: (א) [...] (ב) מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה אינה מהווה מעשה בית דין. (ג) הורה בית המשפט על מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה, יחולו הוראות אלה: (1) הדיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית, זולת אם הורה בית המשפט אחרת; (2) בית המשפט רשאי להתנות את מחיקת התביעה בתנאים" (ההדגשה הוספה – ח' כ'). הנה כי כן, בית המשפט רשאי להפסיק תובענה לבקשת תובע, כאשר על הפסקת התובענה יחולו ההוראות הנוגעות למחיקת כתב תביעה, ובין היתר ההוראה לפיה בית המשפט רשאי להתנות את המחיקה בתנאים. במסגרת הכרעה בבקשת תובע להפסקת תביעה, כבכל הכרעה בנושא דיוני, על בית המשפט להתחשב בשיקולים המפורטים בתקנה 5 שלעיל, ביניהם יעילות הדיון והשמירה על המשאבים השיפוטיים; וכן החשש משימוש לרעה בהליך השיפוטי תוך קיפוח הזכויות הדיוניות והמהותיות של הנתבע (תקנה 5א לתקנות החדשות. ראו גם: ע"א 3975/21 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' אי.סיג בע"מ, פסקה 7 (20.03.2022) (להלן: עניין אי.סיג); ע"א 3018/23 פלוני נ' אלמונית, פסקה 8 (14.11.2023)). כך, נקבע כי על בית המשפט לבחון "באיזו מידה מהווה הבקשה שימוש לרעה בהליכי משפט ועד כמה תפגע הפסקת ניהול התובענה בנתבע"; וזאת תוך מתן משקל "לשלב הדיוני שבו נמצא ההליך ולאינטרס הציבורי של מניעת השחתת זמן שיפוטי לריק" (ע"א 2230/21 אביזוהר נ' לוליאן, פסקה 5 (30.05.2021)). ביחס לשלב בו מצוי ההליך, נקבע כי "ככל שההליך התקדם במעלה המסלול הדיוני, אבדן משאבי השיפוט גדול יותר" (עניין אי.סיג, בפסקה 7). בפרט נקבע, ביחס לאפשרות להתנות את מחיקת כתב התביעה בתנאים, כי תכליתה היא, בין היתר, להתמודד עם תופעת השימוש לרעה בהליכי המשפט, על-ידי צמצום "התמריץ להתנהגות רשלנית ולהתנהגות אסטרטגית של התובע, שמטרתה להחליף מותב או לשפר עמדות"; בנוסף נקבע כי "התניית תנאים להפסקת תובענה נותנת אפוא משקל לאינטרס הציבור בניצול יעיל של משאבי השיפוט ויש בה כדי להכווין התנהגות הצדדים" (שם, בפסקה 8). באופן קונקרטי יותר, בית המשפט רשאי, בין היתר, להתנות את חידוש התביעה בתשלום הוצאות (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 313 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, ינואר 2025); עניין אי.סיג, בפסקה 14), שתכליתן מניעת פגיעה בבעל הדין שכנגד תוך שימוש לרעה בהליך, ועידוד ניהול ראוי של התביעה, תוך יצירת תמריץ לתיקון הפגמים שהביאו להפסקת התובענה (ראו: יעקב שקד סדר הדין האזרחי 310 (מהדורה שלישית, 2018)). למול התכליות לקביעת הוצאות מותנות אגב מחיקת התביעה, עומדת בעיקר זכותו של התובע לגישה לערכאות, אשר עלולה להיפגע מהמהלך. ברם, זכות זו, ככל זכות אחרת, אינה מוחלטת. בפרט, מקום בו עסקינן בהתניית תנאים להגשת ההליך מחדש אגב מחיקתו, נוכח פגמים שנפלו בהליך מצד התובע. במקרים אלו נכון כי זכות הגישה לערכאות תיסוג מעט, למול התכליות האמורות. שכן, במקרה שכזה, התובע כבר 'קיבל את יומו' בבית המשפט, בעת הגשת התביעה שנמחקה; והפגמים בהליך מעידים על כך שלא השכיל לנצל את זכותו זו כראוי. בנסיבות אלו, בהן עסקינן אך ב'הזדמנות שנייה' של התובע להגשת תביעה שנמחקה, ניתן לומר שפרישתה של זכות הגישה לערכאות בהקשרים הללו מצטמצמת קמעה (והשוו, בהקשר דומה, לדיון באיזון הנדרש בין זכות הגישה לערכאות ובין האינטרס הציבורי במניעת תביעות סרק, במסגרת הכרעה בבקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת היעדר עילה, סוגיה בה דנתי לאחרונה ברע"א 4398/24 מדינת ישראל נ' סופר אנ.ג'י חברה לחלוקת גז טבעי בע"מ (02.07.2025). בפרט ראו פסקאות 65-60 ו-86-84 לחוות דעתי שם). כמצוות תקנות 5 ו-5א, על בית המשפט לאזן בין אינטרס התובע, המתבטא בזכותו לגישה לערכאות, למול האינטרס הדיוני של הנתבע, לרבות היתרון הדיוני שצבר בהליך; ולמול האינטרס הציבורי. הגם שנקודת האיזון נקבעת לאור נסיבות העניין הקונקרטיות, ישנם שיקולים כלליים בסיסיים בהקשר זה. ואסביר. שיקול מרכזי שיש לבחון הוא ההתנהלות הדיונית של התובע, ומידת פגיעתה באינטרסים הנגדיים. כפי שציינתי בעבר, מקום בו התביעה נמחקה נוכח התנהלות שגרמה לבזבוז משאבי הצד שכנגד ולבזבוז זמנו של בית המשפט, ניתן לצפות כי בית המשפט יתנה את מחיקת התביעה בתנאים (ראו והשוו: רע"א 2265/24 אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ נ' די.בי.אס שירותי לוויין (1998) בע"מ, פסקה 23 (15.04.2024)). במסגרת בחינת ההתנהלות הדיונית של התובע יש לבחון את אופיים של הפגמים שנפלו בהליך, את מידת פגיעתם באינטרסים הנגדיים ואת האפשרות לרפאם בדרכים מידתיות יותר. בהקשר זה, ההוצאות המותנות נועדו לתמרץ את התובע, ובעלי דין בכלל, להימנע מראש מפגמים אלו; וקונקרטית, להבטיח שפגמים אלו לא יישנו בעת הגשת ההליך מחדש – ולמצער, לצמצם את הסיכוי לכך. שיקול רלוונטי נוסף בהקשר זה הוא השלב הדיוני בהליך, כאשר ככל שההליך מצוי בשלב מתקדם, פוטנציאל הפגיעה במשאבי הצד שכנגד ובמשאבים השיפוטיים יהיה, ככלל, משמעותי יותר. איזון האינטרסים מושפע גם משאלת מיהות הצדדים, לרבות קיומם של פערי כוחות ביניהם. היבטים אלו משפיעים גם על הבנת מצבם הכלכלי של הצדדים, שהוא בבחינת גורם מסייע נוסף לקביעת גובה ההוצאות: כך, מצבו הכלכלי של התובע מאפשר לבית המשפט לבחון האם ועד כמה גובה ההוצאות המותנות צפוי לפגוע בזכות הגישה לערכאות (ראו והשוו לקביעה דומה ביחס להתניית המשך ההליך בהוצאות: רע"א 847/16 אבו חצירא נ' פקיד שומה היחידה הארצית לשומה, פסקה 5 (22.02.2016) (להלן: עניין אבו חצירא)). עוד ראוי לציין כי מקום בו מחיקת ההליך נעשית תוך הסכמת הנתבע כי לא יוטלו הוצאות ביחס להליך שנמחק, יש לבחון את גובה ההוצאות גם בראי אותו 'ניהול סיכונים' של הנתבע, אשר ויתר על הוצאות שייפסקו בהליך הנוכחי, תמורת מחיקתו שנמצאה מוצדקת, אך במקביל ביקש לנהל את סיכוניו גם בראייה עתידית, ולהגן על האינטרס הדיוני שלו מפני האפשרות שהתביעה תוגש מחדש, לרבות אפשרות הפגיעה ביתרון הדיוני (למשל, בעקבות חשיפת התובע לקו ההגנה של הנתבע). נסיבות מסוג זה, מצדיקות פסיקת הוצאות מותנות על הצד הגבוה; שכן, ההוצאות המותנות מגלמות במצב דברים זה הן את הוצאות ההליך שמסתיים, הן את אותו 'סיכון עתידי' הרובץ על הנתבע. ודוק: ישנו אינטרס ציבורי רב לתמרץ הסכמה שכזו, שכן טמון בחובה חיסכון במשאב השיפוטי שהיה 'מתבזבז' לו ההליך, הפגום במידת מה, היה ממשיך להתנהל; אך עם זאת, היא כוללת בתוכה גם הגנה על אינטרס הנתבעת ועל היתרון הדיוני שאולי השיגה, באמצעות קביעת הוצאות למקרה שבו יחודש ההליך. בנוסף על האמור עד כה, חל גם הדין הכללי יותר בעניין פסיקת הוצאות משפט (עניין אי.סיג, בפסקה 9). על פי תקנה 151(א) לתקנות, תכליתן של הוצאות המשפט היא לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, תוך התחשבות בתוצאות ההליך; במשאבים שנדרשו לניהולו; ובהתנהלות בעלי הדין. תקנה 151(ב) מתארת את האיזון הנדרש בעת קביעת סכום ההוצאות, ועל פיה "החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין". בהקשר זה יצוין, כי הלכה ידועה היא שנושא הוצאות המשפט, הקרוב לענייננו ברמה העיונית, מצוי בפררוגטיבה של הערכאה הדיונית ונתון לה בסוגיה זו שיקול דעת רחב. זאת, נוכח היתרון המובנה של הערכאה הדיונית בהיכרותה עם ההליך ועם התנהלות הצדדים. על כן, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בפסיקות הערכאה הדיונית בנושא זה, למעט במקרים חריגים בהם ניתן להצביע על טעות משפטית, או על פגם או פסול מהותיים בשיקול הדעת (ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 (24.02.2022)). תכליות אלה נכון להחיל, בשינויים המתאימים, גם על פסיקת הוצאות מותנות אגב מחיקת ההליך. שכן, גם במסגרת הכרעה זו, יש לערכאה הדיונית יתרון משמעותי על פני ערכאת הערעור בקביעת התנאים למחיקת ההליך, ובפרט בקביעת סכום ההוצאות המתאים. זאת, בין היתר, בשל היכרותה הקרובה של הערכאה הדיונית עם ההליך, עם הצדדים לו, ועם התנהלותם הדיונית, כמו גם היכרותה עם התשומות שהושקעו בהליך, הן מטעם המשיבה הן מטעם בית המשפט עצמו (ראו והשוו ביחס להתניית המשך ההליך בתשלום הוצאות: עניין אבו חצירא, בפסקה 5). מן הכלל אל הפרט כאמור, לא מצאתי טעם מבורר להתערבותנו. תחילה, אסיר מעל הפרק את הטענה בנוגע לעצם הטלת הוצאות מותנות. יצוין כי הדבר נעשה על רקע ההסכמה הדיונית שניתנה על-ידי המשיבה במהלך הדיון, לפיה לא תעמוד על הוצאות שייפסקו לטובתה בהליך שנמחק, אלא רק על כך שייפסקו הוצאות מותנות לחידוש ההליך; והמערערת לא הביעה מורת רוחה מכך אלא בדיעבד. בנסיבות אלו, ברי כי היה על המערערת להניח כי אם תבחר להגיש, בסופו של דבר, בקשה להפסקת תובענה, הדבר יהיה כרוך בפסיקת אותן הוצאות מותנות; ובהקשר זה אין לה להלין אלא על עצמה. עתה, לעיקר; שהרי במוקד הערעור סכום ההוצאות המותנות שנקבע. כפי שיוסבר להלן, בחינת נסיבות המקרה בראי המסגרת הנורמטיבית שפורטה מביאה לכלל מסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל להראות, כי בהחליטו להעמיד את הסכום על 70,000 ש"ח נפל בית משפט קמא לכלל טעות המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. כך, עולה כי הטלת ההוצאות המותנות אגב מחיקת ההליך נעשתה נוכח התנהלותה של המערערת, והפגמים שנפלו בתביעתה. עיון בפרוטוקול דיון קדם-המשפט שהתקיים בהליך קמא, מעלה כי בית המשפט עמד במהלכו על קשיים רבים הקיימים בתביעה, בגינם הציע למערערת, בסיום הדיון, כי ההליך יימחק. קשיים אלו נוגעים, בין היתר, לכך שהמערערת לא הציגה אישורים מטעם המשיבה לביצוע העבודות הנוספות בגינן הוגשה התביעה; לכך שלא הוגשה על-ידה חוות דעת של מומחה חיצוני מטעמה; ולכך שכתב התביעה לא כלל פירוט מספק ביחס לרכיבי התביעה. עוד עולה מההחלטה שניתנה לאחר הדיון, כי המערערת לא הגישה לבית המשפט רשימת עדים; כי רשימת הבקשות מטעמה הוגשה באיחור; וכי לא הוגשה תשובתה לרשימת הבקשות של המשיבה, כל זאת בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי. פגמים אלו, דיוניים ומהותיים כאחד, עומדים ברקע לשיעור ההוצאות המותנות במקרה זה; וזאת במטרה לוודא כי המערערת תשקול צעדיה בכובד ראש בטרם הגשת ההליך מחדש, וכי אם תבחר להגישו בשנית – תפעל לתיקון הפגמים שנפלו בהליך שנמחק, תוך שיפוי המשיבה בגין הוצאותיה עד כה. מכאן לטענת המערערת כי הסכום שנקבע עלול לפגוע – באופן בלתי מידתי – בזכות הגישה שלה לערכאות. ייאמר מיד כי טענה זו נטענה בעלמא, בלא שצורפו לערעור כל נימוק או אסמכתא בקשר למצבה הכלכלי של המערערת, או כל עדות לכך שסכום זה אכן מהווה, עבורה, משום חסם לגישתה לערכאות. בנסיבות אלו, סבורני כי המערערת אף לא עמדה בנטל להוכחת טענתה זו. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מציבים טענה זו למול האינטרס של הצד שכנגד והאינטרס הציבורי, תוך עריכת איזון בין מכלול השיקולים הרלוונטיים. כך, למול טענתה הסתמית של המערערת בדבר הפגיעה האפשרית בזכות הגישה שלה לערכאות, יש טעמים טובים ורבים לסבור כי הסכום שנקבע לא פוגע בזכות זו, ולמצער כי מדובר בפגיעה מידתית בנסיבות העניין. בין טעמים אלו ניתן למנות את מיהות הצדדים ופועלם, כמו גם את סכום התביעה הגבוה; את סכום האגרה, הנגזר מסכום התביעה; את טענת המערערת כי היא בעלת 'איתנות כלכלית', כפי שנטען על-ידה בתגובתה לבקשת המשיבה כי היא תפקיד ערובה בהליך קמא (תגובה שהובילה, בין היתר, לעובדה שסכום הערובה שנקבע זהה לסכום מושא ענייננו; כאשר לא למותר לציין כי סכום הערובה נקבע בהחלטה מנומקת ומפורטת ששקלה את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות אינטרס המערערת, וזכות הגישה שלה לערכאות). מבחינת השלב הדיוני בתיק, מחיקת ההליך לא נעשתה בשלב שניתן לומר כי הוא מתקדם, אך אף בשלב זה הושקעו בהליך משאבים לא מבוטלים המצדיקים גם הם להתנות את חידוש ההליך בתשלום הוצאות בסכום משמעותי, על הצד הגבוה. הדבר נכון גם בראי ויתור המשיבה על פסיקת הוצאות ביחס להליך שנמחק, בגדרו הגישה כתב הגנתה. אשר על כן, אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיבה, בנסיבות העניין על הצד הנמוך, בסך של 3,500 ש"ח. ניתן היום, ד' אלול תשפ"ה (28 אוגוסט 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת חאלד כבוב שופט