פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 78088-06-26
לפני:
כבוד הרשם רון גולדשטיין
המערערת:
מרים ויסולי
נגד
המשיבים:
1. מרדכי גבריאלי
2. קבוצת דלק בע"מ
3. גבריאל לסט
4. עידן ולס
5. אסי ברטפלד
6. אבי הראל
7. כרמית אלרואי
8. רון רוני מילוא
9. יהודית טיטלמן
10. שמעון דורון
11. שירי קרינגל
12. היועץ המשפטי לממשלה
בשם המערערת:
עו"ד אביעד ויסולי
בשם המשיב 1:
בשם המשיבים 9-2:
עו"ד עמית מנור
עו"ד דנה חן; עו"ד עמיר רוזנטל
פסק-דין
1. מונחות לפניי עמדות הצדדים בשאלה האם יש להורות על סילוק הערעור על הסף מחמת איחור שנפל בהגשתו, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד.
2. הערעור שבכותרת הוגש ביום 24.6.2026 והוא מופנה כלפי פסק-דינה של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' צימרמן) בת"צ 13382-04-20 מיום 10.4.2025, שבגדרו אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שהתנהלה נגד קבוצת דלק בע"מ ונושאי משרה בה. עוד קודם לאישור הסדר הפשרה הופנו הצדדים להליך גישור לפני המגשר פרופ' שרון חנס. בראשית חודש אפריל 2024 הציג המגשר לצדדים הצעה ליישוב המחלוקת, וביום 13.11.2024 הוגשה לבית המשפט קמא בקשה לאישור הסדר פשרה ברוח ההצעה. המערערת הגישה יחד עם מתנגדת נוספת התנגדות להסדר הפשרה. ביום 9.4.2025, לאחר שהוגשו תשובות הצדדים להתנגדות, התקיים דיון בבקשת האישור. ביום 10.4.2025 ניתן פסק-הדין קמא, שבגדרו אושר הסדר הפשרה ואושרו הגמול ושכר הטרחה המומלצים. במקביל נקבע כי עיקר טעמי ההתנגדות נטולי משקל, ונשללה כל תמורה כספית למתנגדות, תוך ביקורת על אופן התנהלותן.
כאמור על פסק-דין זה מופנה הערעור דנא אשר הוגש לבית משפט זה כ-14 חודשים לאחר מתן פסק-הדין.
3. ודוק: אין זהו הערעור הראשון המוגש על-ידי המערערת כלפי פסק-הדין. ביום 26.6.2025, הגישה המערערת את ערעורה הקודם על פסק-הדין קמא (ע"א 66713-06-25; להלן: הערעור הקודם), ובד בבד עתרה להפחתת סכום הערובה והעמדתו על 5,000 ש"ח. ביום 21.7.2025 נדחתה הבקשה להפחתת הערובה בערעור הקודם. ערעור על ההחלטה בעניין הערובה נדחה ביום 28.12.2025 (ע"ר 38619-11-25; כב' השופט ד' מינץ). בהמשך, ביום 31.12.2025 המציאה המערערת למזכירות בית המשפט כתב ערבות צד שלישי, וביום 4.1.2026 הגישה "הודעה על הגשת ערובה בערעור". ביום 7.1.2026 נקבע בהחלטת מותב זה כי אין די בהמצאת ערבות צד שלישי כדי לעמוד בתנאי של הפקדת ערובה, בלא בקשה ערוכה כדין המפרטת את פרטי הצד השלישי ואשר מאפשרת בחינת איתנותו הפיננסית. ביום 8.1.2026 הגישה המערערת בקשה "לפירוט מקורות סמכות חוקית ועיכוב ביצוע החלטה", שבה הלינה על כך שההחלטה ניתנה ביוזמת המותב בלא שנפתח הליך דיוני מתאים. בקשה זו נדחתה ביום 11.1.2026. ביום 18.1.2026 עתר המשיב 1 למחיקת הערעור הקודם בשל אי-הפקדת ערובה. ביום 19.1.2026 הגישה המערערת בקשה לפסלות המותב, אשר נדחתה ביום 20.1.2026 בהיעדר עילה. לבסוף, ביום 3.3.2026 ניתן פסק-דין שבו נמחק הערעור הקודם מכוח תקנה 135(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין), לאחר שנקבע כי חלפו כתשעה חודשים מהגשתו בלא שהוסדרה הערובה חרף הזדמנויות וארכות רבות, וכי אי-הפקדת הערובה "מהווה פגם היורד לשורשו של ההליך ומצדיק את מחיקתו".
4. על פסק-הדין המורה על מחיקת הערעור הקודם הגישה המערערת ערעור רשם (ע"ר 22867-06-26), אשר נדחה ביום 24.6.2026 (כב' השופט ד' מינץ; להלן: ערעור הרשם). בפסק-הדין בערעור הרשם נקבע, בין היתר, כי אף שתקנה 6 לתקנות סדר הדין מכירה בערבות צד שלישי כחלופת ערובה, על המבקש להפקידה להגיש בד בבד עם הערעור בקשה מתאימה בצירוף אסמכתאות לבחינת טיבה, איתנותה וזמינותה של הערבות.
5. בו ביום שבו נדחה ערעור הרשם, הגישה המערערת את הערעור שבכותרת, שהוא לדבריה שלה "זהה במהותו ובתוכנו" לערעור הקודם, מיום 26.6.2025. בכותרת הערעור צוין כי המועד הקבוע בחוק להגשתו היה 29.6.2025, כי האגרה שולמה במסגרת הערעור הקודם (ולכן מוגשת בקשה לפטור מאגרה), וכי הערובה בדמות ערבות צד שלישי "הופקדה במסגרת ע"א 66713-06-25 ונמצאת במזכירות בית המשפט". בד בבד הוגשה בקשה לקביעת מועד להגשת בקשה להכרה בערבות צד שלישי. בקשה להארכת מועד להגשת הערעור לא הוגשה.
6. בהחלטתי מיום 25.6.2026 צוין כי אף שמחיקת הליך אינה מקימה מחסום עקרוני מפני הגשתו פעם נוספת, לא ניתן להתעלם, במסגרת ההליך החדש, ממה שהתרחש קודם לכן, וכי "ספק אם המערערת יכולה להגיש הליך ערעורי חדש, בעיתוי הנוכחי, על פסק-דין שניתן עוד ביום 11.4.2025, מבלי לעתור להארכת מועד, וזאת אפילו ערעורה הקודם נמחק". משלא הוגשה בקשה להארכת מועד, אפשרתי למערערת לנמק עד ליום 7.7.2026 מדוע לא יימחק הערעור מחמת האיחור שנפל בהגשתו. משהוגשה התייחסות המערערת אפשרתי למשיבים למסור אף הם את התייחסותם לסוגיה הדיונית.
7. להשלמת התמונה אציין כי ביום 6.7.2026 הגישה המערערת בקשה לפסילת מותב זה מלדון בעניינה. הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 29.7.2026.
8. לעמדת המערערת, לא היה מקום כי בית המשפט יעלה מיוזמתו את השאלה בדבר הגשת ההליך באיחור וכי משנעשה הדבר, עסקינן בדרך פעולה המנוגדת לשיטה האדברסרית. עוד נטען כי בהחלטה מיום 25.6.2026 הצביע המותב מראש על התוצאה, וכי משמותב זה יזם את הסוגיה אין הוא יכול להכריע בה, באופן המקים לשיטת המערערת ניגוד עניינים ועילת פסלות. עוד טוענת המערערת, לגופם של דברים, כי מבחינה דיונית לא עמדה בפניה כל מניעה להגיש את ההליך הערעורי הנוכחי לאחר שערעורה הקודם נמחק. לטענתה, הערעור הקודם הוגש במועד; החלטת המחיקה (של הערעור הקודם) הפכה חלוטה רק ביום 24.6.2026, עם דחיית הערעור עליה; ומשהוגש הערעור דנן באותו יום ממש, הרי שערעור זה הוגש לשיטתה בתוך המועד הקבוע בתקנות סדר הדין, ואין בסיס עובדתי או משפטי לטעון כי הוגש באיחור.
המשיבים מצידם טוענים, בתשובות מנומקות שהוגשו מטעמם, כי יש לדחות את טענות המערערת ולהורות על סילוק הערעור על הסף.
9. תחילה יש להידרש לטענת המערערת בדבר סמכותו של מותב זה לעורר מיוזמתו את סוגיית הגשת ההליך באיחור.
נקודת המוצא לדיון מצויה בתקנה 147(ב)(1) לתקנות סדר הדין, הקובעת כי בית המשפט רשאי למחוק ערעור אשר "הוגש לאחר המועד הקבוע בדין ולא ניתנה הארכת מועד להגשתו". לשון התקנה מקנה לבית המשפט סמכות למחוק ערעור שהוגש באיחור, ואין היא מתנה את הפעלת הסמכות בהגשת בקשה מטעם בעל דין דווקא. בהתאם, בבש"א 8839/18 כהן נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול"), פיסקה 7 (19.12.2018) נפסק כי לרשם בית המשפט סמכות להורות על מחיקת ערעור שאינו עומד בתנאים הקבועים בדין, לרבות המועדים להגשתו; כי מדובר בסמכות מנהלית, שהיא פועל יוצא מסמכות מזכירות בית המשפט שלא לקבל לרישום ערעור שהוגש שלא על פי הוראות הדין; וכי סמכות זו של הרשם נתונה להפעלה הן לבקשת בעל דין והן ביוזמת בית המשפט, ואף אינה מוגבלת לשלב שלפני קבלת הערעור לרישום. ברוח דומה נקבע בע"א 4745/21 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון רשקס, פיסקאות 7-6 (4.10.2021) כי לרשם בית המשפט נתונה סמכות "מינהלית" למחוק ערעור אשר הוגש שלא כדין, כי סמכות זו נמשכת גם לאחר קבלת הערעור לרישום, וכי היא ניתנת ליישום גם ביוזמת הרשם וללא הגשת בקשה מקדימה מטעם מי מבעלי הדין (ראו גם, ער"א 7272/21 א.א אביבה אלזמי בע"מ נ' מיסוי מקרקעין חיפה, פיסקה 8 (8.12.2021); וכן ע"א 6099/19 פלוני נ' קופת חולים לאומית (18.6.2020) שם נדחתה טענה שלפיה הרשם אינו מוסמך לדון בסוגיית האיחור משזו עלתה ביוזמתו, תוך שהובהר כי אין מניעה שהנושא יתברר גם ביוזמת הרשם).
10. לצד סמכות רחבה זו התוותה הפסיקה גם את גבולותיה: סמכות הרשם להורות על סילוק הליך ערעורי על הסף נוגעת לפגמים טכניים או דיוניים שנפלו בהליך, כגון הגשתו באיחור או היעדר זכות ערעור שבדין, ואילו טענות סילוק הנוגעות לתוכנו ולמהותו של ההליך ראוי שיתבררו לפני המותב שידון בערעור לגופו, מבלי שיתנהל "הליך בתוך הליך" (עחדל"פ 40009-12-25 בן אברהם נ' סלאמה, פיסקאות 8–9 (21.7.2026)).
איחור בהגשת ערעור הוא אפוא המקרה המובהק, ה"פרדיגמטי", המצוי בליבת סמכותו של הרשם.
11. המערערת הפנתה לפסק-דינו של בית משפט זה ברע"א 73497-06-25 רשות הפיתוח נ' קסאס (2.6.2026) בניסיון לבסס את טענתה כי בית משפט זה לא היה רשאי להעלות את סוגיית האיחור מיוזמתו. ברם, אין בפסק הדין שניתן באותו עניין כדי לסייע למערערת. באותו מקרה, הוכרה במפורש סמכותו של בית המשפט, לרבות ערכאת ערעור, להעלות מיוזמתו טענה משפטית שלא נטענה על ידי הצדדים, בנסיבות המתאימות לכך, ובלבד שתינתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשלים טיעוניהם תוך הקפדה על כללי הצדק הטבעי.
12. בענייננו שאלת האיחור בהגשת הערעור עלתה על פני הדברים כבר עם העיון הראשוני בהליך, עת הובא לפניי לצורך טיפול בסוגיית הפקדת הערובה – עניין מנהלי-דיוני מובהק המסור לרשם – ובגדרה של אותה החלטה לא נקבעו מסמרות ולא נמחק ההליך, אלא ניתנה למערערת הזדמנות מלאה לנמק מדוע לא יימחק הערעור מחמת האיחור שנפל לכאורה בהגשתו. מטעמים אלה אף אין כל יסוד לטענה כי עצם העלאת הסוגיה ביוזמת המותב מקימה חשש לניגוד עניינים או לפגיעה במראית פני הצדק, באופן המצדיק את פסלותו. טענת המערערת בדבר היעדר סמכותו של מותב זה לעורר מיוזמתו את שאלת הסילוק על הסף נדחית, אפוא.
13. עתה יש להידרש לשאלה האם דינו של הערעור להימחק מן הטעם שהוגש באיחור וזאת לאחר שערעור קודם שהוגש על פסק-הדין נמחק, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד יחד עם הערעור החדש (ויובהר כי בענייננו, גם לאחר שניתנה למערערת האפשרות להתייחס לשאלת הגשת הערעור באיחור, בחרה היא שלא לעתור להארכת מועד).
14. במצב הדברים הרגיל, מחיקתו של הליך משפטי אינה יוצרת מעשה בית-דין ואינה מונעת במישור העקרוני את הגשתו מחדש, בכפוף לכללי ההתיישנות (ראו למשל, ע"א 26857-03-25 דרור נ' אלוני אבא מושב שיתופי חקלאית בע"מ, פיסקה 13 (3.4.2025); ע"א 31657-02-26 טהוליאן נ' כהן, פיסקה 6 (27.7.2026)). הדברים נכונים גם באשר להליך ערעורי: מחיקת ההליך הערעורי אינה מונעת, ככלל, את הגשת הערעור מחדש. עם זאת, כפי שציין כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 5796/12 חן חיים בע"מ נ' מדינת ישראל מס הכנסה, פקיד שומה אשקלון, פיסקה 9 (26.8.2012) (להלן: עניין חן חיים): "[..] לא ניתן להתעלם, במסגרת ההליך החדש שמבקשים להגיש, ממה שהתרחש קודם לכן, ובכלל זה מסיבת מחיקתו של ההליך הראשון ומנסיבות המחיקה". ואכן, מבחינה מעשית, במקרים רבים, כאשר נמחק הערעור הראשון, כבר חלף המועד להגשת הערעור, והגשת ערעור חדש בשלב דיוני זה טעונה הגשת בקשה להארכת מועד (ראו שם, שם). ברוח דומה ציין המלומד פרופ' יששכר רוזן-צבי בספרו (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים פרק יג §106 (מהדורה שלישית - דיגיטלית, 7.2025)) כדלקמן [ההדגשות אינן במקור – ר' ג']:
"בית המשפט רשאי, במקרים הנאותים, למחוק או לדחות ערעורים. ההבדל בין מחיקה ודחייה הוא שמחיקה של כתב תביעה אינה יוצרת מעשה בית דין, ואילו דחייה יוצרת מעשה בית דין. הבדל זה הוא בעל משמעות עצומה כאשר מדובר במחיקה או דחייה של תובענות, שכן תובע שתביעתו נמחקה אינו מנוע מלהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה (כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות). לעומת זאת, תובע שתביעתו נדחתה לא יוכל להגיש תובענה נוספת בגין אותה העילה. משמעות ההבדל בין מחיקה ודחייה של ערעור פחותה בהרבה. הסיבה לכך היא שבמועד שבו נמחק או נדחה הערעור, ברוב מכריע של המקרים כבר עבר המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. לכן, בין אם מדובר במחיקה ובין אם מדובר בדחייה, לא ניתן להגיש את הערעור מחדש. ההבדל בין מחיקה לבין דחייה של ערעור הוא שבמקרה של מחיקה עומדת למערער היכולת לבקש הארכת מועד להגשת ערעור חדש, ולעומת זאת מערער שדחייתו נדחתה אינו יכול לעשות דבר והדחייה סותמת את הגולל על הערעור."
15. אוסיף, כי הגשת הליך ערעורי, מקום בו ערעור קודם שהופנה כלפי אותה החלטה נמחק, מבלי לעתור להארכת מועד, אף עשויה לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. עמד על כך כב' השופט צ' זילברטל בעניין חן חיים (פיסקה 10) בציינו כי:
"ניתן להתבונן על הסיטואציה גם מזווית מעט שונה, והיא האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. אין להשלים עם מצב שלפיו בעל דין רשלן, שבשל רשלנותו נמחק הליך אותו הגיש, יוכל לשוב ולהגיש את אותו ההליך, כשעצם הגשתו מותנית בקבלת היתר מיוחד (הארכת מועד שנקבע בחיקוק, שתינתן רק מטעמים מיוחדים שיירשמו). אין להלום הארכת מועד במצב כזה. אם כך ייעשה, נעמוד בפני ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. ובענייננו – ניצול לרעה של העקרון שלפיו מחיקה, ככלל, אינה מונעת הגשתו מחדש של ההליך שנמחק".
16. מן הכלל אל הפרט. יישומם של העקרונות שנסקרו לעיל על נסיבות המקרה דנן מוביל למסקנה שלפיה דינו של הערעור להימחק על הסף. ערעורה הקודם של המערערת הוגש אמנם ביום 26.6.2025, ואולם הליך זה נמחק ביום 3.3.2026, והערעור שהוגש על החלטת המחיקה נדחה ביום 24.6.2026. בו ביום, כפי שהמערערת עצמה ציינה, הוגש הערעור דנן, שהוא "זהה במהותו ובתוכנו לערעור שהוגש ביום 26.6.25". הערעור שבכותרת הוגש אפוא בחלוף כשנה תמימה מן המועד הקבוע בדין להגשתו. חרף זאת, המערערת לא צירפה לערעורה בקשה להארכת מועד. גם לאחר שהוסבה תשומת ליבה של המערערת לקושי האמור, לא הוגשה על ידה בקשה להארכת מועד. טענתה היחידה של המערערת בהקשר זה היא, כזכור, כי החלטת המחיקה מיום 3.3.2026 הפכה חלוטה רק ביום 24.6.2026, עם דחיית הערעור עליה, ומשכך, כך לשיטתה, הערעור דנן הוגש "בתוך המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי". טענה זו אין בידי לקבל. המועד להגשת ערעור על פסק הדין קמא קבוע בדין והוא נמנה ממועד המצאתו של פסק הדין קמא, ולא ממועד סיומם של הליכים ערעוריים קודמים שנמחקו. קבלת עמדתה של המערערת משמעה, הלכה למעשה, כי בעל דין שערעורו נמחק יוכל "לאפס" את מניין המועדים בכל עת, פעם אחר פעם, באמצעות הגשה חוזרת של אותו הליך עצמו מיד עם סיום ההתדיינות בעניין מחיקתו, תוצאה החותרת תחת תכליתם של המועדים הקבועים בדין ותחת אינטרס סופיות הדיון, ואשר אין לה כל עיגון בתקנות.
17. למען שלמות התמונה אוסיף, כי ככל שביקשה המערערת להיבנות מן הטענה שהועלתה בבקשתה לקביעת מועד להגשת בקשה להכרה בערבות צד שלישי, שלפיה פסק-הדין בערעור הרשם מיום 24.6.2026 "קבע לראשונה הלכה פסוקה" בעניין תנאי הפקדתה של ערבות צד שלישי, באופן שלא ניתן היה לצפותו מבעוד מועד, הרי שאין בטענה זו כדי להועיל לה. ראשית, בפסק-הדין בערעור הרשם עצמו הובהר כי הדרישה להגשת בקשה מתאימה, בצירוף אסמכתאות לבחינת טיבה ואיתנותה של הערבות, כבר הובהרה למערערת בפסיקת רשמי בית משפט זה בהליכים קודמים שהתנהלו בעניינה. שנית, וכאן עיקר: אין בטענה זו כל נגיעה למניין המועדים להגשת ערעור על פסק-הדין קמא, והיא אינה יכולה לבוא תחת בקשה להארכת מועד, אשר כאמור לא הוגשה.
17. לכל אלה יש להוסיף את אופן התנהלותה של המערערת, אשר עשתה דין לעצמה: היא הגישה הליך ערעורי חדש, זהה בתוכנו להליך שנמחק, בו ביום שבו הפכה מחיקת ההליך הקודם חלוטה, ללא בקשת רשות, ללא בקשת ארכה וללא כל מקור נורמטיבי המתיר זאת. התנהלות מעין זו - "מחזור" של הליך שנמחק תוך התעלמות מוחלטת מהמועדים הקבועים בדין - מקבלת משנה חומרה בשים לב לכך שההליך הקודם נמחק בשל מחדליה המתמשכים של המערערת עצמה בהפקדת הערובה, כך שענייננו בא בגדרה של הסיטואציה שתוארה בעניין חן חיים ממש: בעל דין שבשל מחדליו נמחק הליכו, המבקש לשוב ולהגישו בלא היתר. בנסיבות אלה, אופן התנהלותה הדיונית של המערערת אכן עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, כפי שציינו המשיבים ובצדק, ואינה מתיישבת עם חובתו של בעל-דין "לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית" (תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין).
18. סיכומם של דברים, משנמצא כי הערעור הוגש בחלוף כשנה מן המועד הקבוע בדין להגשתו, ומשלא הוגשה כל בקשה להארכת מועד, הרי שבהתאם לתקנה 147(ב) לתקנות סדר הדין, יש להורות על מחיקת הערעור על הסף.
19. הערעור נמחק אפוא, ועימו מתייתר הצורך להידרש לבקשות התלויות ועומדות בגדרו, ובכללן הבקשה לפטור מאגרה והבקשה לקביעת מועד להגשת בקשה להכרה בערבות צד שלישי. בנסיבות העניין ובהתחשב באמור בפיסקה 17 לעיל, תישא המערערת בהוצאות המשיב 1 בסך 5,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 9-2 בסך 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ח אב תשפ"ו (11 אוגוסט 2026).
רון גולדשטיין, שופט
רשם