רחמים טהוליאן נ. רפאל כהן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 31657-02-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר המערער: רחמים טהוליאן נגד המשיב: רפאל כהן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' אילני) בת"א 66492-04-25 מיום 11.12.2025 תאריך הישיבה: ט' בסיוון התשפ"ו (25.5.2026) בשם המערער: עו"ד משה ברקוביץ בשם המשיב: עו"ד אריה יעקב פסק-דין הנשיא יצחק עמית: הערעור שלפנינו נסב על תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק) בעקבות ביטול פסק בורר בנסיבות מיוחדות כפי שיפורט להלן. ומעשה שהיה כך היה. בין המערער ובין המשיב נכרת ביום 6.2.2012 הסכם שיתוף, במסגרתו רכשו שישה צדדים במשותף בניין מגורים ברחוב אגריפס 115 בירושלים (להלן: הסכם השיתוף ו-הבניין, בהתאמה). במסגרת הסכם השיתוף התחייב המשיב לשפץ את הבניין ולחזק אותו ובתמורה התירו לו השותפים להסכם לבנות קומות נוספות על גג הבניין. בהתאם להסכם השיתוף, חלקו של המערער בבניין הוא דירת מגורים בת 2.5 חדרים בקומת קרקע (להלן: הדירה) בתוספת חדר נוסף בקומה אפס במפלס רחוב אגריפס (להלן: החדר). לטענת המערער, בהסכם השיתוף הוסכם שלדירתו יוצמד, כאמור, החדר בצד הבניין, וייעוד הנכס (הדירה והחדר) ישונה לחנות, אך בפועל, המשיב מסר לו שטח הקטן בכחצי מהשטח עליו הוסכם, לאחר שבנה יסודות לבניין על חשבון השטח של המערער ואף הרס את החדר בניגוד לתנאי הסכם השיתוף. עוד טען המערער כי המשיב מסר לו את החזקה באיחור של כחצי שנה. הסכם השיתוף כלל תניית בוררות והצדדים פנו אל הרב ראובן חקשור כבורר בסכסוך ביניהם (להלן: הבורר). ביום 17.7.2017 ניתן פסק דינו של הבורר אשר הורה למשיב, בין היתר, למסור למערער את הדירה, לשלם דמי שימוש בסך של כ-410,000 ש"ח וכן סך של 2,060,000 ש"ח בגין ירידת ערך (להלן: פסק הבוררות). המערער פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר את פסק הבוררות, והמשיב פנה בבקשה לבטלו. ביום 18.12.2019, ביטל בית המשפט המחוזי (השופט א' דורות) את פסק הבוררות וקבע בפסק דינו (בגדרי הפ"ב 57149-09-17) כי הבורר אולץ לחתום בעל כורחו על פסק הבוררות שהוכן מראש ונמסר לו על ידי מי מטעמו של המערער. וכך נכתב בפסק הדין, בחלק הרלוונטי לענייננו: "47. בשיחה זו יש כדי להבהיר את נסיבות החתימה על פסק הבורר מיום קודם לכן: טהוליאן [המערער – י"ע] הגיע אל הרב בלוויית אדם נוסף בשם אורי, אותו אורי איים על הרב, צעק עליו באופן שהבהיל אותו ואת הלקוחות שבחנותו ובעקבות ביקור זה נאלץ הרב לחתום על פסק הבוררות אשר הניחו לפניו כאשר הוא כבר כתוב על כל פרטיו. גם אם אניח כי דבריו של הרב אינם משקפים את המצב העובדתי ככתבו וכלשונו, והוא הגזים בתיאור הלחץ בו היה נתון משום חוסר הנעימות מרפאל כהן [המשיב – י"ע], הרי שיש בדבריו כדי להבהיר באופן נחרץ את הטעם לכך שהוא חתם על פסק הבוררת: הוא עשה כן מפני חששו מהאיומים של מאן דהוא מטעמו של טהוליאן. ייתכן גם כי דבריו של הרב בשיחת הטלפון בה הוקלט, נבעו מפרץ של רגשות, ולאמיתו של דבר עוצמת האיום מצדו של מר טהוליאן הייתה פחותה, אלא שהמסקנה שלעיל איננה משתנה מחמת עוצמת האיום שכן תחושותיו של הרב מהוות אינדיקציה לכך שהוא הרגיש מאוים (בין אם משום עוצמת האיום ובין אם משום חולשת אופיו, או מחמת כל טעם אחר) ושאותו איום הוא היה המניע לחתימתו על פסק הבוררות. 48. עדותו של טהוליאן לא הייתה משכנעת בעיניי ואני מעדיף על פניה את עדות הבורר, הנתמכת על ידי שיחתו המוקלטת עם בנו של כהן. לדידי הוכח כי פסק הבוררות לא נכתב על ידי הבורר והוא חתם עליו כתוצאה מן הלחצים שהופעלו עליו מטעם טהוליאן. בנסיבות אלה קמה עילת ביטול לפי סעיף 24(10) לחוק [חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 – י"ע]. לא יעלה על הדעת לאשר פסק שלא נכתב על ידי בורר, אשר חתם על מסמך שהובא אליו לשם הוספת חתימתו, ונכתב מטעמו של הצד שזכה בבוררות. 49. עילת הביטול בנסיבות העניין, מבוססת על שלילת שיקול הדעת העצמאי של הבורר, מרגע שאולץ באיומים לחתום על פסק הבוררות". 3. בעקבות ביטול פסק הבוררות הגיש המערער תביעה לבית המשפט קמא שבגדרה עתר לסעדים להם עתר במסגרת הבוררות: פיצויים בגין הריסת החדר; דמי שימוש ראויים בגין איחור במסירת הנכס; דמי שימוש ראויים בגין החדר שלא נמסר כלל; פיצויים בגין ירידת ערך הנכס לפי שווי מ"ר למסחר; ופיצוי בגין עגמת נפש. המשיב העלה טענה מקדמית של התיישנות. לטענתו, המקרה דנן נמנה על אותם מקרים שבהם יש להימנע מהחלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות כך שהתקופה שבין הפנייה להליך הבוררות ועד למתן פסק הדין שביטל את פסק הבוררות (היינו, מיום 14.7.2016 ועד ליום 18.12.2019) תבוא גם כן בחישוב תקופת ההתיישנות. זאת, נוכח התנהלותו הפסולה של המערער. עוד נטען, כי אף אם יוחל סעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן שיקפיא את התקופה מיום 14.7.2016 ועד ליום 18.12.2019 – עדיין יש לקבוע כי התביעה התיישנה מאחר שמירוץ ההתיישנות אמור היה להתחיל כבר בשנת 2013 אז, לפי הטענה, היו ידועות למערער עילות התביעה. מנגד, טען המערער כי על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות אין למנות במניין תקופת ההתיישנות את התקופה שמיום הגשת התביעה לבורר ועד לביטול פסק הבוררות, היינו, מיום 14.7.2016 ועד ליום 18.12.2019. מאחר שמיום ביטול פסק הבוררות ועד ליום הגשת התביעה חלפו כחמש וחצי שנים הרי שבמצטבר לא חלפו 7 שנים ועל כן התביעה לא התיישנה. 4. בית המשפט קמא (השופטת מ' אילני) קיבל את טענת ההתיישנות וביום 11.12.2025 דחה את תביעת המערער על הסף. נקבע, בפסקאות 19 ו-21 לפסק הדין כי המקרה שלפנינו: "נופל לגדר אותם מקרים חמורים של חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי המשפט המצדיקים את אי תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות [...] המקרה שלפנינו הוא מקרה חמור ביותר של תרמית וניצול מצוקה שבה היה נתון הבורר. אף אם יונח כפי שציין כב' השופט א' דורות, שהאיומים מצד התובע היו בעוצמה פחותה ממה שחווה אותם הבורר באופן סובייקטיבי, אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו של התובע שניצל את הפחד שבו היה מצוי הבורר, והחתים אותו בכפיה על פסק בורר שנכתב על ידי גורם מטעמו של התובע. צד המתנהל באופן כה חמור, לא יכול להבנות מהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. כזאת לא יעשה במקומותינו" [ההדגשה במקור – י"ע]. על פסק הדין נסב הערעור שלפנינו, שמתמקד, כאמור, בשאלת תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. 5. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת ישיבת קדם ערעור שהתקיימה ביום 25.5.2026, ולאחר שהמשיב הגיש תשובתו המשלימה לערעור ביום 25.6.2026, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור מכוח תקנה 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכך אציע לחבריי שנעשה. 6. אין חולק כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל גם על הליכי בוררות, וזאת לאור ההגדרה בסעיף 1 לחוק: "'בית משפט' – כל רשות שיפוטית או בורר, ולמעט בית דין דתי" (וראו: ע"א 1414/21 נגר נ' פייגנבוים, פסקה 14 (14.2.2022)). נשים לפנינו את הוראת סעיף 15 לחוק (שמחזיר לתמונה גם את בתי הדין הדתיים): תובענה שנדחתה 15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. על אף שבלשון הסעיף נכתב "והתובענה נדחתה", גם תביעה שנמחקה נכללת בהוראת הסעיף ומאפשרת את השעיית מירוץ ההתיישנות. הרציונל הוא, שמחיקת התביעה אינה מהווה מעשה בית דין, כך שהתובע רשאי להגיש תביעה חדשה באותה עילה ותקופת הזמן שבין הגשת התובענה הראשונה ומחיקתה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות (רע"א 2643/17 טהה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 4 (20.7.2017); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 180-178 (2003)). 7. המשיב טען כי לפנינו מקרה קיצוני של סחיטה ואיומים של הבורר, ומעשים בני עוולה אלה של המערער אינם יכולים להצמיח לו זכות תביעה. דומה כי טענה זו היא שהנחתה את בית המשפט קמא בפסק דינו, בקובעו כי "צד המתנהל באופן כה חמור, לא יכול להבנות מהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. כזאת לא יעשה במקומותינו" (שם, בפסקה 21). הפסיקה בערכאות הדיוניות הכירה בכך שניתן שלא להחיל את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות מטעמים של מדיניות משפטית, מקום שבו התובענה הראשונה (או הליך הבוררות כמו במקרה דנן) נמחקה בשל מחדלים דיוניים של התובע, ובעיקר מקום שבו התרשלותו של התובע בניהול התובענה הראשונה מלווה בחוסר תום לב או בשימוש לרעה בהליכי משפטו. ברם, פסיקת הערכאות הדיוניות בשאלה זו אינה אחידה, ואנו מוצאים גם פסיקה שבמסגרתה הוחלה הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, על אף מחדלי התובע בתובענה הראשונה (לסקירת הפסיקה בשאלה זו ולסקירת השיקולים השונים בשאלה אם להחיל או שלא להחיל את סעיף 15 לחוק בנסיבות שבהן נמחקה התביעה הראשונה בשל מחדלי התובע, ראו בהרחבה טל חבקין התיישנות 354-339 (מהדורה שניה 2021) (להלן: חבקין)). כך, בת"א (מחוזי מרכז) 38519-06-16 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (16.3.2021) נדחתה הטענה לאי תחולת סעיף 15 לחוק תוך שנקבע בעמ' 19: "טרם סיום פרק זה, אציין כי מנורה בסיכומיה טענה טענות שונות בנוגע לכך שהתובע אינו רשאי ליהנות מהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, מאחר שבחוסר תום ליבו הקיצוני הוא שגרם לביטול פסק הבוררות. טענות אלו איני יכול לקבל. אני סבור שבנסיבות המקרה, די בתוצאות אי הגילוי מצד התובע שהביאו לביטול פסק הבורר, ואין להוסיף על כך שסעיף 15 לחוק ההתיישנות לא יחול. לא שוכנעתי גם, כי הליכי הבוררות היו טורדניים או הוגשו על ידי התובע במטרה להאריך את תקופת ההתיישנות". במסגרת דיון בערעורים הדדיים שהוגשו על פסק הדין, המליץ בית המשפט העליון לחברת מנורה מבטחים בע"מ למשוך את ערעורה וכך נעשה (ע"א 3488/21 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, פסקה 9 (18.8.2022)). אולם אין לראות בכך משום הלכה של בית המשפט העליון בסוגיה שלפנינו. 8. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו (פסקה 18), שאלת תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות שבהן מחדלי התובע גרמו לסיום הליך הבוררות, טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. כך, בע"א 7599/18 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח, פסקה 8 (3.3.2020) ציינתי כי "איני נדרש לטענת המשיבים ולפיה אין תחולה לסעיף 15 מקום בו התובע הפגין זלזול בהליכי בית משפט וישן על תביעתו, ומחיקת או הפסקת התובענה הייתה מסיבות שבשליטתו של התובע". גם ברע"א 5687/22 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקאות 10-9 (21.9.2022) לא קבעתי מסמרות בשאלה זו, אך עמדתי על אחד השיקולים בגינם לא רצוי 'לפשפש' ולהתחקות אחר אופן ניהול הדיון בתובענה הראשונה: "גם אם הייתי נכון לקבל את טענת המבקשת לעניין אי תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרים שבהם התובע ניהל את ההליך בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, לא כך הדבר במקרה שלפנינו [ההדגשה הוספה – י"ע]. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לזקוף אך לחובת המשיבה את הימשכות ההליך, שכן זה הושפע מנסיבות חיצוניות נוספות כדוגמת השיהוי בהגשת חוות הדעת מטעם המומחית שמונתה על ידי בית המשפט, החלפת מותב השיפוט, ההליכים שהתקיימו בעניינה במוסד לביטוח לאומי, ומצבו הרפואי של בא כוחה. 10. אף לא מצאתי ממש בטענת המבקשת ולפיה יש להתחיל את ספירת מניין הימים עד להגשת התביעה החדשה מתום שלב ההוכחות. לשיטתה של המבקשת, על בית המשפט לברר מתי המשיבה זנחה את תביעתה בפועל ובהתאם לספור את מניין הימים עד להגשת התביעה החדשה. ברם, סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי "לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה" [ההדגשה במקור – י"ע]. קרי, המועד הקובע בחוק הינו המועד שבו בית המשפט דחה או מחק את התביעה, ולא המועד שבו ההליך נזנח על ידי התובע. גישתה של המבקשת אינה רצויה אף בהיבט שיקולי האחידות והיעילות השיפוטית. קבלת עמדת המבקשת משמעה שבכל מקרה ומקרה, בתי המשפט יידרשו להתחקות אחר אופן ניהול ההליך מצד התובעים ולברר, ככל שהדבר אכן אפשרי, מהו המועד המדויק שבו התובע הפסיק לטפל בתביעה וזו נזנחה על ידו. במצב דברים זה, לא רק שלתובעים תהא חוסר וודאות באשר לאופן שבו עליהם להתנהל במסגרת ההליך, אלא שהדבר אף עשוי לגרור את הצדדים למחלוקות נוספות וליצור עומס רב על בתי המשפט" [ההדגשה הוספה – י"ע]. 9. גם בתיק זה איני רואה לקבוע מסמרות בשאלה מתי מחדלי התובע או חוסר תום ליבו בתובענה הראשונה יביאו לכך שבית המשפט לא יחיל את הוראת סעיף 15 לחוק, הגם שאני נכון להניח כי תקנות סדר הדין האזרחי בנוסחן דהיום, משקפות גישה נוקשה יותר ופחות ליברלית למחדליו של בעל דין (ע"א 2602/21 בן חמו נ' שליסל בע"מ, פסקה 4 (20.12.2021‏)‏‏). אלא שהרציונלים והעילות לביטול פסק בורר אינם חופפים בהכרח לרציונלים ולעילות שבבסיס מוסד ההתיישנות. הרציונל בבסיס שלילת סעיף 15 לחוק ההתיישנות הוא למנוע מצב שבו יוכל תובע להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות של תביעתו על ידי הגשת תביעות סרק שעתידות להיכשל מטעמים פורמליים שאינם יוצרים מעשה בית דין (חבקין, בעמ' 340). ואולם, במקרה דנן, ומבלי להמעיט מחומרת מעשיו של המערער, איננו עוסקים במחדל דיוני כמו חוסר מעש של התובע, או חוסר תום לב שהוביל להימשכות הליכים שאז לחלוף הזמן עקב מחדלו של בעל הדין בתובענה הראשונה יש משקל במסגרת השיקולים אם להכיר, לצורך מירוץ ההתיישנות, בתקופה שבה התנהלה התובענה הראשונה. במקרה שלפנינו, סמוך למתן פסק דינו של הבורר, התרחש אירוע, שאין להפריז בחומרתו, אשר הביא, כאמור, לביטול פסק הבוררות. ואולם, אירוע זה בגינו קבע בית המשפט כי יש לבטל את פסק הבוררות לא גרם להימשכות הליכים. לפיכך, שלילת תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות תהווה למעשה 'סנקציה' עונשית המתווספת לביטול פסק הבוררות, הגם שלא מתקיימים הרציונלים המצדיקים זאת (בניגוד למקרים של שימוש לרעה בהליכי משפט או חוסר תום לב שמביאים להארכה מלאכותית של תקופת ההתיישנות). 10. האירוע שבגינו בוטל פסק הבוררות התרחש בשלהי הליך הבוררות והוא אינו מוחק את התקופה עד למתן פסק הבוררות, בה התנהל בין הצדדים הליך בוררות לכל דבר ועניין. כך גם אין בביטול פסק הבוררות על ידי בית המשפט כדי למחוק רטרואקטיבית את כל התקופה בה התנהל ההליך עד מתן פסק הדין שביטל את פסק הבוררות. ודוק: בית המשפט שביטל את פסק הבוררות לא קבע כי עד לאותו אירוע לא התנהל בין הצדדים הליך בוררות ממשי, ולא נקבע כי המערער ניהל הליכי סרק או הליך למראית עין בלבד. אדרבה, כך נכתב בסיפא של פסק הדין, בפסקה 58: "אשר לעניין הוצאות ההליך, מצאתי שיש לפסוק לטובת כהן [המשיב – י"ע] סכום מופחת, לאור דחיית טענתו כי הרב חקשור לא שימש כבורר וכי לא התקיימה בוררות. גרסה זו לא עולה בקנה אחד עם המוצגים מש/1, מש/4, מש/5, ו-מש/7 המלמדים על קיומה של בוררות ואף לא עם עדותו של הרב בבית המשפט ועם מכתבו מיום 9.7.17 (פסקה 18 לעיל)" [ההדגשה הוספה – י"ע]. ומזווית אחרת: כל עוד התנהלו הליכי הבוררות, וכל עוד פסק הבוררות עמד על כנו, המערער לא יכול היה לפנות לערכאות בשל הליך הבוררות. במצב דברים זה, קשה להלום כי מצד אחד תחסם דרכו של המערער לבית המשפט, ומצד שני תקופה זו תילקח בחשבון לצורך מירוץ ההתיישנות. 11. עוד נטען על ידי המשיב כי אף אם יוחל סעיף 15 לחוק ההתיישנות, עדיין יש לקבוע כי התביעה התיישנה מאחר שעילות התביעה היו ידועות למערער כבר מחודש ינואר 2013. כך, נטען כי בחודש ינואר 2013 היו בידי המערער כל העובדות המגבשות את עילות התביעה ובהן הסכם השיתוף שפירט את זכויותיו, לרבות האפשרות כי חריגות בנייה ייהרסו כפי שאכן ארע; וכן היו בידיו מסמכי תוכניות הבנייה שהוגשו לצורך קבלת היתר בנייה כבר בשנת 2013 המשקפות, לפי הטענה, את מצב הזכויות שעליו מלין המערער בתביעתו כיום. 12. ואולם, בהינתן שבית המשפט המחוזי לא קבע ממצאים עובדתיים ביחס לשאלה זו, כעולה מפסקה 11 לפסק דינו, לא מצאתי להידרש לטענות עובדתיות אלה. בהתאם לכך, שמורה למשיב האפשרות להעלות בפני בית המשפט המחוזי טענות אלה, ובית המשפט יכריע כחכמתו. אשר על כן, אני סבור כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהתקופה מיום 14.7.2016 ועד ליום 18.12.2019 לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. לאור התוצאה אליה הגעתי איני רואה להידרש לטענת המערער לפיה היה על בית המשפט קמא לאפשר לו לתקן את כתב התביעה כך שהסעד המבוקש יהיה קנייני, מה שמאריך את תקופת ההתיישנות לעשרים וחמש שנים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג באב התשפ"ו (‏27.7.2026). יצחק עמית נשיא דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט