פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
רע"פ 76996-02-26
לפני:
כבוד השופט חאלד כבוב
המבקשת:
נרדין חורי רחאל
נגד
המשיבה:
הועדה המקומית לתכנון ובניה – חיפה
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ז' אריאלי) בעפ"א 3489-09-25 מיום 12.01.2026
תאריך ישיבה:
ט' סיון תשפ"ו (25 מאי 2026)
בשם המבקשת:
עו"ד ימימה אברמוביץ'
בשם המשיבה:
עו"ד מיה בש מיכאלי
פסק-דין
השופט חאלד כבוב:
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ז' אריאלי) בעפ"א 3489-09-25 מיום 12.01.2026, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על גמר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כבוד השופטת כ' פאר גינת) בתו"ב 56801-02-23 מיום 07.07.2025.
עיקרי העובדות הדרושות לעניין
בתמצית, על פי כתב האישום המתוקן שהוגש ביום 16.05.2023, המבקשת ובעלה היו אחראים לביצוע עבודות בנייה אסורות במקרקעין שבבעלותם, וזאת ללא היתר בנייה כדין. אף לאחר קבלת צו מינהלי להפסקת עבודה, המשיכו העבודות האסורות. בהתאם, יוחסו להם עבירות של ביצוע עבודה אסורה במקרקעין לפי סעיף 243(ב) ו-(ג) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק התכנון והבניה), ועבירה של אי-קיום צו, לפי סעיף 246 לחוק. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 20.12.2023, המבקשת ובעלה הודו בעובדות כתב האישום המתוקן.
בית המשפט לעניינים מקומיים הורה לשירות המבחן לערוך תסקיר בעניינה של המבקשת ולהתייחס לשאלת ההימנעות מהרשעתה. תסקיר שירות המבחן הוגש ביום 19.06.2024, ותסקיר משלים הוגש ביום 21.05.2025. בתסקירים תואר כי המבקשת היא אם לשלושה ילדים, תושבת חיפה ועובדת כמהנדסת עיריית טמרה, בעלת השכלה אקדמית, וכי היא מוכרת עם נכות חלקית ולצמיתות עקב תאונת דרכים וסובלת מכאבים. תואר כי המבקשת הכירה באחריותה הפורמלית על ביצוע העבירות מכוח בעלותה בנכס, אך יחד עם זאת טענה באופן עקבי כי לא הייתה מעורבת בביצוע העבודות, אשר בוצעו על ידי בעלה, בעוד שהיא כלל לא נכחה במקום עקב נכותה וקשייה בניידות, ואף לא הייתה מודעת לביצוע העבירות. כן צוין כי המבקשת הביעה חרטה ותסכול כלפי בעלה על שחשף אותה לסיכון מקצועי. בסופו של דבר, שירות המבחן התרשם כי הסיכון להישנותן של עבירות דומות בעתיד נמוך, כי ההליך הפלילי מהווה גורם מרתיע בעבור המבקשת, וכי היא לא בעלת דפוסים עברייניים, ועל כן המליץ להימנע מהרשעתה ולהטיל עליה עשייה חינוכית בדמות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות.
ביום 07.07.2025 ניתן גמר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה. נקבע, כי יש להימנע מהרשעת המבקשת, לאור התקיימותם של התנאים המצטברים שנקבעו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: הלכת כתב), המאפשרים להימנע מהרשעה. בהקשר זה צוין, כי לאור ההלכה שנקבעה ברע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי (10.09.2013) (להלן: הלכת שבתאי) ניתן להחיל את המבחנים שנקבעו בהלכת כתב בגמישות, ולהקל על הנטל המוטל על המבקשת להראות את עוצמת הפגיעה שתיגרם לה כתוצאה מן ההרשעה.
בענייננו, נקבע כי המבקשת עמדה בנטל להוכיח שתיגרם לה פגיעה חמורה אם תורשע. זאת, בעיקרו של דבר, מאחר שהרשעתה עלולה לפגוע ביכולתה להמשיך בכהונתה בתפקידה כמהנדסת העיר, ואף לפגוע בהזדמנויות עתידיות לכהן בתפקידים ציבוריים נוספים. בהקשר זה צוינה גם הפגיעה הפוטנציאלית בשמה הטוב של המבקשת. כן מצא בית המשפט כי סוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרים ויתור על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה. בתוך כך, בית המשפט עמד על כך שלא ניתנה למבקשת אפשרות לבחור בין המסלול של קנס מינהלי לבין העמדתה לדין פלילי, בהתאם לקבוע בחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: חוק העבירות המינהליות). בית המשפט אף הדגיש כי המבקשת ובעלה הגישו בקשה להיתר תוך כדי ביצוע העבירות ו"לא קפאו על שמריהם", וקבע כי קבלת ההיתר בסופו של דבר מהווה גם היא נסיבה מקלה.
נוכח האמור, ומשנמצא כי התקיימו שני התנאים המצטברים לאי-הרשעה, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי יש להימנע מהרשעת המבקשת והטיל עליה צו שירות לתועלת הציבור נרחב משהומלץ על-ידי שירות המבחן, בהיקף של 500 שעות, והתחייבות כספית על סך 100,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירות בהן הואשמה למשך שנה.
להשלמת התמונה יצוין כי בעלה של המבקשת הורשע במיוחס לו בכתב האישום לפי הודאתו, ודינו נגזר בהתאם להסדר טיעון בין הצדדים.
המשיבה ערערה על גמר הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. המשיבה טענה בערעורה, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים בהימנעו מהרשעת המבקשת, וזאת מכמה טעמים. ראשית, נטען כי העבירות המנויות בכתב האישום בוצעו על ידי המבקשת במודעות מלאה וממניע אישי, כלכלי ותועלתני, ומשכך הלכת שבתאי לא חלה במקרה זה ואין מקום להחיל את תנאי הלכת כתב בגמישות. בעניין זה הודגש כי בניגוד לגרסתה של המבקשת בתסקיר שירות המבחן, חתימתה על צו הפסקת העבודה מצביעה על מודעות לביצוע העבודות האסורות וכן לאי קיום הצו; כאשר בשל תפקידה של המבקשת כמהנדסת עיר והיכרותה עם הדין, חומרת העבירות מקבלת משנה תוקף. שנית, בעניין הנזק והפגיעה האפשרית בשיקומה של המבקשת, נטען בערעור כי לא הובאה תשתית ראייתית מספקת לביסוס פגיעה כגון דא, וכי לא הוכח כי ההרשעה תמנע מהמבקשת לעבוד בתחומה. שלישית, לשאלת חומרת וסוג העבירה והפגיעה בשיקולי הענישה, הדגישה המשיבה בערעורה את חומרתן של עבירות תכנון ובניה המהוות "מכת מדינה", וציינה כי הימנעות מהרשעת המבקשת תפגע בשלטון החוק ותעביר מסר שגוי לגבי מיצוי הדין עם עובדי ציבור בכירים. לבסוף, המשיבה התייחסה למסלול האכיפה שננקט בעניינה של המבקשת והבהירה כי במועד הגשת כתב האישום, יום 22.02.2023, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחיפה לא הייתה מוסמכת, באופן זמני, כ'ועדה מקומית עצמאית' בהתאם לחוק התכנון והבנייה. תוקף הסמכתה ככזאת פג ביום 23.11.2022 וחודש רק ביום 30.07.2023, כחמישה חודשים לאחר הגשת כתב אישום. כפועל יוצא מכך, לא היה בסמכותה של הוועדה להפעיל את מנגנון האכיפה המינהלי, ולפיכך לא היה בידה כל אמצעי אכיפה אחר זולת הגשת כתב אישום.
טענות הצדדים נשמעו בדיון אשר התקיים ביום 08.12.2025. באת-כוח המבקשת הדגישה כי בעלה נטל על עצמו את האחריות על ביצוע העבודות, וכי לאור מצבה הרפואי של המבקשת היא כלל לא יכלה להגיע למקום ביצוען. כן נטען כי מלכתחילה לא היה מקום לנקוט בהליך פלילי עת שניתן היה לפנות לאכיפה במסלול המינהלי. בנוסף, הודגש כי המבקשת הכירה באחריותה על ביצוע העבירות.
פסק-הדין בבית המשפט קמא
ביום 12.01.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט הדגיש כי הימנעות מהרשעה מהווה חריג לכלל לפיו יש להרשיע מקום בו הוכחה אשמתו של אדם בפלילים, וכי חריג זה יחול רק במקרים בהם מתקיימים התנאים המנויים בהלכת כתב. בתוך כך נקבע כי העבירות שביצעה המבקשת, ובפרט העבירה של אי קיום צו, נעברו על ידה תוך מודעות מלאה, ואף המשיכו להתקיים לאחר שנמסר לידיה צו ההפסקה המינהלי. ממילא, כך נקבע, הלכת שבתאי כלל לא חלה בענייננו, שכן תחולתה מוגבלת למצבים שבהם האחריות לביצוע העבירה היא מכוח אחריות קפידה, ולא כאשר העבירה בוצעה ביסוד נפשי של מודעות. משכך, נקבע כי אין מקום להחיל את תנאי הלכת כתב בגמישות. בענייננו, כך נקבע, לא הוצגו ראיות המבססות את הטענה שהרשעת המבקשת תפגע באופן משמעותי בשיקומה. בהקשר זה צוין, כי הפגיעה באפשרויות התעסוקה של המבקשת בעתיד הינה השלכה טבעית של ההליך הפלילי, אך אין בכך כדי לגבש ראיה לפגיעה קונקרטית וממשית בשיקומה. כן עמד בית משפט קמא על חומרתן של עבירות התכנון והבנייה, והאינטרס הציבורי החשוב באכיפתן ואף בהחמרת הענישה בעניינן. בנוסף, קבע בית המשפט כי גמר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים לא נתן את המשקל הראוי למסר הציבורי השגוי אשר הימנעות מהרשעה בנסיבות העניין עלולה לשדר לציבור, בפרט לאור תפקידה הבכיר של המבקשת. לאור כל האמור, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי התנאים המנויים בהלכת כתב לא התקיימו.
משכך, ערעורה של המשיבה התקבל, ובית המשפט קמא הרשיע את המבקשת בעבירות בהן הודתה. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.
הבקשה, התגובה והדיון במעמד הצדדים
הבקשה המונחת לפניי עוסקת בעיקרה במסלול האכיפה שננקט על-ידי המשיבה בעניינה של המבקשת. המבקשת טוענת כי לא היה מקום לנקוט נגדה בהליך פלילי מקום בו הייתה אפשרות לאכיפת העבירות במסלול של קנס מינהלי. לטענת המבקשת, העובדה שננקט נגדה הליך פלילי, שמקורה במניעה טכנית של הרשות, אינה מוצדקת ופוגעת בעקרון השוויון באכיפה. לשיטתה, לא הייתה כל מניעה להמתין עם הגשת כתב האישום עד למועד שבו חודש מעמדה של ועדת התכנון והבנייה בחיפה כ'וועדה מקומית עצמאית' כך שתהא בידיה הסמכות לבצע את האכיפה במסלול המינהלי. מכל מקום, לשיטת המבקשת, התנאים הקבועים בהלכת כתב לאי-הרשעה מתקיימים בעניינה. בפרט ציינה המבקשת כי די בהיתכנות לפגיעה קונקרטית וממשית באפשרותה להמשיך לעסוק במקצועה על מנת להוכיח את התקיימות התנאי הראשון הקבוע בהלכת כתב.
מנגד, המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה על הסף, משאינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'. ביחס לטענתה העיקרית של המבקשת, בעניין מסלול האכיפה שננקט בעניינה, המשיבה שבה ותיארה את השתלשלות העניינים שבעקבותיה פקע מעמדה של הוועדה כוועדה מקומית עצמאית, וחזרה על טענתה כי הליך האכיפה היחיד שניתן היה לנקוט נגד המבקשת באותה העת היה ההליך הפלילי. בנוסף, המשיבה טענה כי משעה שהמבקשת הודתה בביצוע העבירה של אי קיום צו, משמעות הדברים היא שהתקיים בה היסוד הנפשי הנדרש להרשעה – קרי, מודעות – וזאת, למצער, בדרך של עצימת עיניים. בהתאם, נטען כי הלכת שבתאי אינה חלה, ומשכך לא התקיימו בעניינה של המבקשת תנאי הלכת כתב, ולא היה מקום להימנע מהרשעתה.
בהתאם להחלטתי מיום 05.05.2026, הוגשה תגובה מטעם המבקשת לתגובתה של המשיבה. בתגובה חזרה המבקשת על טענותיה לעניין מסלול האכיפה שננקט בעניינה. כן הדגישה המבקשת כי היא פנתה לבעלה בבקשה להפסיק את העבודות לאחר קבלת הצו להפסקת הבנייה, וסברה כי העבודות שנמשכו היו כאלה שאינן דורשות היתר. כמו כן, ציינה המבקשת פעם נוספת כי לאור נכותה וקשייה בניידות היא לא יכלה להגיע לנכס ולבחון בעצמה את יישום הוראות הצו.
בדיון שהתקיים לפניי ביום 25.05.2026 חזרה באת-כוח המבקשת על טענותיה בבקשת רשות הערעור, ובכלל זאת על הטענה לפיה הרשעתה עשויה למנוע או לפגוע ביכולתה לכהן בתפקידה כמהנדסת עיר, מה שנלמד גם מעמדת המשיבה במסגרת ערעורה לבית המשפט המחוזי אשר הציעה כי המבקשת תפנה לעבוד במגזר הפרטי.
מנגד, באת-כוח המשיבה חזרה על טענותיה לעניין מודעות המבקשת לביצוע העבירות, וציינה כי הציפייה מהמבקשת, כמהנדסת עיר המהווה "שומרת סף", היא לפעול בהתאם לחוק ובאופן תקין בחייה הפרטיים לצד הציבוריים. כמו כן, ציינה המשיבה את משך הזמן הרב אשר חלף מאז ניתן למבקשת צו הפסקת הבנייה המינהלי ואף מאז שהוגש כתב האישום עד למתן היתר הבנייה לעבודות שבוצעו.
דיון והכרעה
כידוע, רשות ערעור ב'גלגול שלישי' תינתן במקרים המעלים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם האישי של הצדדים, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין או אי צדק חמור וקיצוני (ראו מני רבים: רע"פ 58582-07-25 עווד נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (12.11.2025)). בענייננו, לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתיקי בתי המשפט דלמטה, ושמעתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית שראוי לה להתברר 'בגלגול שלישי'. בהתאם, מצאתי לנכון ליתן למבקשת רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור. על כן, תיקרא המבקשת מעתה – המערערת. אקדים ואומר, כי דין הערעור להתקבל לגופו.
ככלל, אין עוררין על כך שכאשר הוכחה אשמה של אדם בפלילים יש להרשיעו. החריג לכלל נקבע בסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ואמות המידה להחלתו נקבעו בהלכת כתב שהוזכרה לעיל. בהלכה זו נקבע כי אי-הרשעה תיעשה במשורה ובהתקיימם של שני תנאים מצטברים: (1) ההרשעה עתידה לגרום נזק לנאשם ולשיקומו; ו-(2) סוג העבירה ונסיבות המקרה הקונקרטי מאפשרים לוותר על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן משמעותי בשיקולי הענישה הרחבים. בתוך כך נדרש לאזן בין האינטרס הציבורי, לרבות שיקולי הרתעה, הצורך באכיפה שוויונית, וחומרת העבירה בנסיבות שבהן היא בוצעה; לבין נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, לרבות עברו הפלילי, מעמדו הציבורי והנזק שייגרם לו מההרשעה. לעניין הנזק – הלכה היא כי נדרש להצביע על נזק קונקרטי וממשי שאינו ספקולטיבי גרידא, ולבסס זאת על יסוד תשתית ראייתית הולמת (ע"פ 2299/24 מדינת ישראל נ' מור, פסקה 12 (04.02.2025); ע"פ 2698/24 סילבר נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לפסק דינו של השופט י' אלרון (05.12.2024)). על הנאשם להוכיח כי הנזק שעתיד להיגרם לו הוא נזק ייחודי ואישי, החורג מגדרי הנזק הנלווה להליך הפלילי מטבעו. אמצעי חריג זה יש להפעיל "רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה" (הלכת כתב, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר).
אם כן, במקרים שבהם הוכחה אשמה הכלל הוא הרשעה, והיוצא מן הכלל חל באותם מקרים שבהם התקיימו במלואם שני התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת כתב. ואולם, גם ליוצא מן הכלל (הלכת כתב) קיים יוצא מן הכלל, חריג לחריג. זהו המצב אשר נדון בהלכת שבתאי. באותו עניין נקבע, כי כאשר אדם ביצע עבירה אסדרתית מסוג של אחריות קפידה, ניתן לפרש את תנאי הלכת כתב בגמישות ולהקל על הנטל המוטל על כתפי הנאשם להראות את עוצמת הפגיעה שתיגרם לו כתוצאה מההרשעה (הלכת שבתאי, פסקה 39 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן). זאת, מאחר שהאינטרס הציבורי בהרשעה במקרים מעין אלו, אינו כה משמעותי.
כאמור, בית המשפט לעניינים מקומיים הסתמך על הלכת שבתאי כאשר קבע כי אין מקום להרשיע את המבקשת. קביעה זו נהפכה בבית המשפט המחוזי, אשר סבר כי הלכת שבתאי עסקה רק בעבירות אסדרתיות מסוג של אחריות קפידה, ואילו בעניינו, העבירה של אי קיום צו דורשת יסוד נפשי של מודעות.
בכך, לעמדתי, שגה בית משפט קמא. אמנם, לפי לשונה, הלכת שבתאי חלה על עבירות אסדרתיות שהאחריות לביצוען היא מכוח אחריות קפידה; אך הרציונל שבבסיסה חל, על דרך של קל וחומר, כאשר מדובר בעבירות שעליהן חל חוק העבירות המינהליות, ואסביר.
בבסיס הלכת כתב ניצב הרציונל שלפיו, ככלל, כאשר הוכחה אשמתו של אדם במשפט פלילי, קיים אינטרס ציבורי ממשי בהרשעתו. לפיכך, החריג לכלל זה חל רק במצבים שבהם מתקיימים שני התנאים המצטברים שנידונו לעיל. תנאים אלו נועדו, מחד גיסא, להציב אינטרס משמעותי של הנאשם נגד האינטרס הציבורי שבהרשעה; ומאידך גיסא, לוודא כי האינטרס הציבורי לא נזנח לטובת האינטרס הפרטי של הנאשם. הלכת שבתאי בנתה נדבך נוסף על גבי הלכת כתב, כאשר נקבע כי קיימות עבירות מסוימות שלגביהן ניתן לומר, כעניין אפריורי, כי האינטרס הציבורי בהרשעה בגינן אינו כה גבוה, ובהתאם, ניתן להסתפק באינטרס פרטי נוגד בעוצמה חלשה יחסית, בדמות נזק או פגיעה בשיקום הנאשם, כדי להצדיק את ביטול הרשעתו. בפסק הדין הובהר במפורש כי במקרים בהם קיים מתווה אכיפה חלופי, דוגמת העבירות המינהליות, האינטרס הציבורי בהרשעה פוחת, וכי ניתן "לשאוב השראה" ממקרים אלה, גם למקרים שבהם מדובר בעבירה אסדרתית מסוג של אחריות קפידה שלא נקבעה כעבירה מינהלית (שם, בפסקה 36-37). בהתאם לכך נקבע, כי כאשר מדובר בעבירה אסדרתית שהאחריות בגינה היא אחריות קפידה, האינטרס הציבורי שבהרשעה הוא לא כה גבוה, ועל כן ניתן להקל בהוכחת התנאי הראשון שבהלכת כתב, שעניינו בנזק הקונקרטי שייגרם לנאשם.
בהתאם לחוק העבירות המינהליות, ניתן לאכוף את הפרתן של העבירות שהוגדרו כמינהליות באמצעות קנס מינהלי, חלף אכיפה פלילית. בפסיקה אף נקבע כי "דרך המלך" לאכיפת עבירות מסוג זה היא באמצעות הטלת קנס מינהלי (רע"פ 6621/23 מדינת ישראל נ' גרין, פסקה 5 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (07.04.2025)). משכך, המסקנה המתבקשת היא כי האינטרס הציבורי בהרשעה פלילית דווקא, ביחס לעבירות שנקבעו כעבירות מינהליות, אינו כה גבוה. אילו הייתה חשיבות ציבורית ממשית בהרשעה בגין עבירות אלו, החקיקה והפסיקה לא היו מצביעות על כך שברירת המחדל באכיפת עבירות אלו לא כוללת העמדה לדין פלילי. לא זו בלבד, אלא שסטייה מברירת מחדל זו, אשר אמנם מתאפשרת, דורשת מהתובע להצביע על כך שהנסיבות מצדיקות זאת, מטעמים שיירשמו (סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות).
אמור מעתה: כאשר המחוקק קבע כי ברירת המחדל לאכיפת עבירה מסוימת היא במסלול המינהלי, וכאשר הגשת כתב האישום בוצעה מבלי שהובאה הצדקה מהותית מצד המשיבה לגבי הצורך בהעמדה לדין פלילי דווקא, חזקה כי יש לפרש את התנאים שנקבעו בהלכת כתב לביטול הרשעה בגמישות (כפי שנקבע בהלכת שבתאי), ובמקרה כאמור, הנטל המוטל על המבקש להוכיח כי תנאים אלה מתקיימים בעניינו, לא יהא נטל כבד.
מן הכלל אל הפרט
בענייננו, אין חולק כי עסקינן בעבירות שעליהן חל חוק העבירות המינהליות. כך, בשנת 2017 הוחל חוק העבירות המינהליות על עבירות תכנון ובנייה (חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 116), התשע"ז-2017; סעיף 35א והתוספת הראשונה לחוק העבירות המינהליות). תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – תכנון ובנייה), התשע"ח-2018 קובעות אילו עבירות לפי חוק התכנון והבניה יוגדרו כעבירות מינהליות, וביניהן העבירות בהן הואשמה המערערת.
במקרה דנן, המשיבה לא טענה כי העמדת המערערת לדין נבעה מנסיבות מיוחדות המחייבות העמדה לדין פלילי דווקא. לטענתה, הדבר נבע מאילוץ טכני, כתוצאה מכך שהגדרתה של הועדה המקומית לתכנון ובניה בחיפה כ'ועדה מקומית עצמאית' לא הייתה בתוקף מנובמבר 2022 עד יולי 2023. הוסבר, כי בעת הגשת כתב האישום לא הייתה הועדה מוסמכת להטיל קנסות מינהליים, ולכן זו נקטה באמצעי האכיפה היחיד שהיה ברשותה, והוא הגשת כתב אישום. לאור האמור, נראה כי הגשת כתב האישום והאכיפה במסלול הפלילי היא החלטה שנתקבלה על דרך ההכרח, כתוצאה של אילוץ טכני-מוסדי, ולא על יסוד הסברה כי ראוי או מוצדק בהתחשב בנסיבות לאכוף עבירות אלה באופן זה. המשיבה אף לא טענה כי אילו הייתה בידיה, במועד הרלוונטי, הסמכות להטיל על המערערת קנס מינהלי, היא לא הייתה פועלת כך. משכך, הרציונל שבבסיס הלכת שבתאי חל במישרין על ענייננו, כאשר ברירת המחדל הקבועה בחוק מצביעה על כך שהאינטרס הציבורי בהרשעה פלילית בעבירות שבהן הורשעה המערערת אינו כה גבוה. משכך, צדק בית המשפט לעניינים מקומיים בקבעו כי במקרים כאלו חלה הלכת שבתאי, ויש להחיל את תנאי הלכת כתב בגמישות.
לעניין התנאי הראשון של הלכת כתב, סבורני כי קשה להלום מצב בו הרשעתה של המערערת לא תפגע ביכולתה להמשיך ולכהן בתפקידה כמהנדסת עיר. לא מדובר בקביעה ספקולטיבית גרידא, כאשר אף המשיבה ציינה בעת הדיון כי המבקשת תוכל למצוא מקום עבודה חלופי במגזר הפרטי. פגיעה זו אף מתעצמת, כאשר היא מצטרפת לנסיבותיה הבריאותיות, כפי שפורט בתסקירים שנערכו בעניינה.
כמו כן, לאור האמור לעיל, ובהינתן כי הטעם להגשת כתב אישום בעניין הנדון הוא טכני בעיקרו – היעדר הסמכות של המשיבה להטיל קנס מינהלי במועד הרלוונטי – קיים קושי ממשי בקבלת הטענה כי ביטול ההרשעה יביא לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי. לכך מצטרפות נסיבות ביצוע העבירות הקונקרטיות ומעורבותה המצומצמת של המערערת בהן, כאשר לפי העדויות שנשמעו בבית המשפט לעניינים מקומיים, בעלה היה זה שעסק בפועל בביצוע הבניה האסורה. בית המשפט לעניינים מקומיים התייחס לסוגיה זו בגמר הדין, כאשר קבע כי "[]דומה כי [המבקשת] לא נכחה בשטח בעת ביצוע העבירות (נתון שאף ניתן ללמוד ממצבה הרפואי של [המבקשת], לרבות נכותה וקשיי ניידותה)". לכך מצטרפת הערכת שירות המבחן לפיה "ההליך הפלילי היווה גורם מרתיע [...]. ניכר כי [המבקשת] אינה בעלת דפוסים עברייניים מושרשים, וכי ביצוע העבירות התרחש על רקע נסיבות נקודתיות, שאותן היא יודעת כיום לזהות ולהימנע מפניהן", והמלצת השירות להימנע מהרשעתה (תסקיר משלים מיום 21.05.2025).
בראי כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט לעניינים מקומיים אשר קבע כי הלכת שבתאי חלה על ענייננו, ומשכך יש להורות על אי-הרשעת המערערת. אני מורה אפוא על קבלת הערעור במובן זה שתבוטל הרשעתה של המערערת; ורכיבי העונש שהוטלו על המערערת בגמר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 07.07.2025 – שירות לתועלת הציבור וההתחייבות הכספית – ייוותרו על כנם. המערערת תסיים אפוא לרצות את עונשה בכפוף להנחיות בית המשפט לעניינים מקומיים, כמפורט בפסקה 39 לגמר הדין.
ניתן היום, ט' כסלו תשפ"ז (19 נובמבר 2026).
חאלד כבוב
שופט