פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 58846-09-26
לפני:
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
כבוד השופט יחיאל כשר
העותר:
פלוני
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
2. פלונית
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותר:
עו"ד יובל בדיחי
פסק-דין
השופטת דפנה ברק-ארז:
1. העתירה שבפנינו מכוונת נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, המשיב 1, מיום 21.4.2026.
2. בתמצית, ובהתאם לפירוט המופיע בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, העותר והמשיבה 2 נישאו בשנת 1996 והתגרשו בשנת 2015, לאחר שנולדו להם ששה ילדים. ביום 16.4.2015 השניים חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, ובו נכללו בין השאר הסדרים הנוגעים לתשלום מזונות ילדים.
3. לאחר למעלה מעשור שנים, ביום 9.12.2025 העותר הגיש לבית הדין הרבני האזורי באריאל בקשה הנוגעת לתשלום המזונות, ובה הוא עתר, בין השאר, לביטול או הפחתה של סכומי הצמדה וריבית שהוא חייב בתשלומם בגין חוב מזונות שצבר. עוד יוער כי ברקע הדברים מצוי גם הליך פשיטת רגל שהתנהל בעניינו של העותר.
4. ביום 22.1.2026 בית הדין הרבני האזורי דחה את בקשתו של העותר, בהסבירו כי זו אינה עוסקת בגובה החיוב (הקרן) אלא בצורת הפירעון, ועל כן מצויה בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל. בית הדין הרבני האזורי הטעים כי מלכתחילה הוא אמנם היה מוסמך להורות במסגרת פסק דינו שחיוב מסוים לא יישא ריבית או הצמדה. הוא אף הוסיף וקבע כי ניתן היה לשקול זאת, על דרך תיקון פסק הדין בסמוך למועד נתינתו. אולם, כך הודגש, בחלוף שנים רבות אין מקום לכך. בהמשך, בהחלטה נוספת מיום 19.2.2026 בית הדין הרבני האזורי חזר והבהיר כי אינו רואה לנכון להתערב בהליכי הגבייה של החוב וכי יש לפנות בעניין לרשם ההוצאה לפועל.
5. העותר הגיש על כך ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וזה נדחה בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים, שניתנה על-ידי מותב של דן יחיד. בית הדין הרבני הגדול הקדים וקבע כי מאחר שבית הדין הרבני האזורי דחה בהחלטתו מיום 19.2.2026 את הבקשה לתיקון פסק דין, הרי שמדובר בהחלטה אחרת שהצריכה הגשתה של בקשת רשות ערעור. בהקשר זה הפנה בית הדין הרבני הגדול לפסק הדין שניתן בבג"ץ 5201/24 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (28.8.2024) (להלן: בג"ץ 5201/24). בית הדין הרבני הגדול הטעים עוד כי בית הדין הרבני האזורי צדק בקבעו שאינו מוסמך לתת הוראות לרשם ההוצאה לפועל וכי אין מקום להתערב בהחלטה זו.
6. בהחלטה נוספת מיום 6.5.2026 בית הדין הרבני הגדול הבהיר כי ההפניה ל-בג"ץ 5201/24 הובאה אך כתימוכין לכך שהערעור כפוף לקבלת רשות. עוד הובהר כי בית הדין הרבני האזורי אכן היה מוסמך לתת הוראות הנוגעות לסוגיית הריבית, אך זאת במועד מתן פסק הדין ולא בחלוף שנים, בעת שגביית החוב מנוהלת על-ידי רשם ההוצאה לפועל. על רקע זה צוין כי לבית הדין הרבני האזורי אין כיום סמכות לתת הוראות לרשם ההוצאה לפועל בעניין.
7. בעתירה נטען כי בית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו, מכללי הצדק הטבעי ומהוראות החוק. העותר טוען כי בעוד בית הדין הרבני האזורי קבע שהוא אכן היה מוסמך לתקן את פסק הדין אך בחר שלא לעשות כן מטעמי שיהוי, החלטתו של בית הדין הרבני הגדול כללה קביעה הפוכה לפיה בית הדין הרבני האזורי היה נעדר סמכות עניינית לתת הוראות בעניין הריבית. העותר מוסיף וטוען כי הבקשה שהגיש לבית הדין הרבני האזורי פתחה הליך עצמאי ונפרד, ועל כן ההחלטות שניתנו בעניינו סיימו את הדיון והן בגדר "פסק דין" שעליו ניתן להגיש ערעור בזכות. בהמשך לכך נטען כי טענותיו בערעור היו צריכות להידון בפני מותב תלתא. כמו כן, העותר טוען שלא היה מקום להשליך מפסק הדין ב-בג"ץ 5201/24 לענייננו.
8. לאחר ששקלנו את הטענות הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות ללא צורך בתגובה. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבג"ץ אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים והתערבותו שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו למשל: בג"ץ 87470-02-26 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 10 (6.7.2026)). המקרה דנן אינו עומד באמת המידה המחמירה החלה בעניין, כמפורט להלן.
9. נפתח בכך שאין לקבל את טענתו של העותר כי מוקנית לו זכות ערעור בנסיבות העניין. העותר הטעים כי החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בעניינו ניתנה בגדרו של הליך "עצמאי ונפרד" וסגרה אותו – כך שקמה לגביה זכות ערעור ובהתאמה בית הדין הרבני הגדול דן בעניינו במותב חסר. אולם, הלכה למעשה, העותר ביקש מבית הדין הרבני האזורי לעשות שימוש בסמכותו לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, כך שבקשתו נוגעת במישרין להוראותיו האופרטיביות של פסק הדין משנת 2015 ומכוונת לאמיתו של דבר לתיקון מהותי שלהן. בהקשרים דומים כבר נקבע כי החלטה מסוג זה היא החלטה הטפלה לפסק הדין, וככזו היא בגדר "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור ובהתאמה ערכאת הערעור מוסמכת לדון בעניינה במותב של דן יחיד (ראו: בג"ץ 4032/24 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פסקאות 11-10 (25.7.2024) (להלן: בג"ץ 4032/24); בג"ץ 1734/24 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (29.7.2024); בג"ץ 5201/24, בפסקאות 16-14). הגם שהדברים נקבעו ביחס להליכים של עיון מחדש או של סתירת דין, הגיונם יפה גם למקרה דנן. בהקשר זה ניתן להפנות לדברים שנכתבו ב-בג"ץ 4032/24:
"החלטה בבקשה לסתירת דין, היא החלטה הניתנת מטבע הדברים לאחר שניתן פסק הדין. אומנם, החלטה הדוחה בקשה להליך סתירת הדין מביאה לסיום המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו ולא צפויה לאחריה התדיינות נוספת בהליך. עם זאת, אין המדובר בהחלטה שניתנת לגוף המחלוקת העיקרית בין הצדדים, אלא היא עוסקת בשאלת תוקפו של פסק הדין. לכן, מקובלת עליי עמדתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לפיה המדובר בהחלטה הטפלה לפסק הדין וככזו יש לסווגה, באופן דומה לסיווג בבתי המשפט האזרחיים, כ'החלטה אחרת'... משכך גם מקובלת עליי עמדתו כי בהתאם לכללי הדיון בבתי הדין הרבניים, ניתן היה לקבל החלטה הדוחה בקשה לסתירת הדין – אשר משמעה הלכה למעשה הותרת פסק הדין על כנו – במותב של דן יחיד (וזאת מבלי להכריע במותב אשר מוסמך לקבל בקשה לסתירת הדין)" (שם, בפסקה 11 (ההדגשות במקור)).
משעה שהעותר ביקש מבית הדין האזורי לעבודה לשנות מהוראותיו האופרטיביות של פסק דינו המקורי ובקשתו נדחתה – לא נפל פגם בקביעה שהחלטה זו כפופה למתן רשות ערעור ומסורה לסמכותו של דן יחיד בבית הדין הרבני הגדול.
10. הנה כי כן, בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו כלל ועיקר. ממילא הוא אף לא פגע בכך בכללי הצדק הטבעי. די בכך כדי להצדיק את דחיית העתירה.
11. יתר טענותיו של העותר לגוף הדברים נושאות אופי ערעורי ואין מקום להידרש אליהן בהליך הנוכחי.
12. סוף דבר: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ח חשוון תשפ"ז (29 אוקטובר 2026).
דפנה ברק-ארז
שופטת
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
יחיאל כשר
שופט