בג"ץ 50453-06-26 — שלמה כהן נ. המפקח הכללי של משטרת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 50453-06-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. שלמה כהן 2. אברהם דוד שוב 3. אליהו לינדל 4. משה פואה נגד המשיבים: 1. המפקח הכללי של משטרת ישראל 2. מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל 3. מפקד מרחב דוד 4. השר לביטחון לאומי עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד אביעד ויסולי; עו"ד יעל הורביץ בשם המשיבים: עו"ד יעל קולודני ערבה פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ראשיתה של העתירה שלפנינו בצווי הרחקה מהר הבית, אותם הוציא המשיב 2, מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל, נגד העותרים, בגין הפרת כללי הביקור במקום. בעתירה, אשר הוגשה ביום 16.6.2026, התבקשו סעדים רבים: במישור הכללי-עקרוני, נתבקשנו להורות למשיבים לפרסם את כל הנהלים והכללים שמסדירים את הביקורים בהר הבית, ולאסור על אכיפתם של נהלים שלא פורסמו כדבעי. עוד התבקשנו, ליתן "צו עשה המורה למשיבים לקיים בחינה מחודשת של כל צו הרחקה מהר הבית אחת לשבוע", וכן צו "המורה למשיבים להימנע מהרחקת אדם מהר הבית ללא קיום הליך שימוע חוקי, תקין והוגן". לצד סעדים כלליים אלה, התבקשו בעתירה גם סעדים במישור הפרטני: ביטול צווי הרחקה שהוּצאוּ נגד העותרים, וכן צו ביניים שיתיר לעותר 1 לעלות להר הבית ביום חתונתו, 23.6.2026, חרף צו ההרחקה שניתן בעניינו, העומד בתוקפו עד יום 9.10.2026. להשלמת התמונה אציין, כי העותר 2 נמחק מן העתירה לבקשתו, שכן הצו שניתן לגביו פקע ביום 9.7.2026, במהלך בירור העתירה. לאחר שעיינתי בעתירה, על נספחיה, בתגובה המקדמית שהגישו המשיבים ביום 10.7.2026, ובתגובה המשלימה שהוגשה ביום 15.7.2026, נחה דעתי כי דין העתירה – להידחות על הסף; כך אציע לחברַי כי נורה. אשר לראשי העתירה הנזכרים, שעניינם במישור העקרוני, כפי שציינתי גם בהחלטתי מיום 17.6.2026, העותרים לא מיצו לגביהם הליכים מול המשטרה, ודי בכך על מנת להביא לדחייתם. על מהות הדרישה למיצוי הליכים, כמו גם על חשיבותה, עמד בית משפט זה פעמים רבות בעבר. כך שנינו, וחזרנו ושנינו: "לא בדקדוקי-עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך" (בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012); ראו גם: בג"ץ 58967-04-26 אלישקוב נ' רשות האכיפה והגבייה, פסקה 3 (28.5.2026)). לשם עמידה בדרישה זו, כך נקבע, אין די בהתכתבות עם הרשות אשר עוסקת באופן כללי בסוגיה נשוא העתירה, אלא יש צורך בפניה אשר "מציגה כראוי את הטענות והבקשות שעליהן נסבה העתירה" (בג"ץ 5586/22 אגוד מכוני הרישוי בישראל נ' שר האוצר, פסקה 7 (24.8.2022); ראו גם: בג"ץ 42908-06-26 עיריית אריאל נ' השר לשירותי דת, פסקה 4 (17.6.2026); בג"ץ 30302-11-25 מועצה מקומית בוקעאתא נ' ראש הממשלה, פסקה 6 (16.11.2025)). דא עקא, שלא כך נהגו העותרים בענייננו. לעתירה צורפו תכתובות רבות, בין ב"כ העותרים (אז בנפרד), לבין גורמים שונים במשטרה. הטענות המובאות במכתבים אלה ממוקדות, בעיקרו של דבר, בצווי ההרחקה הקונקרטיים שיצאו כנגד העותרים, ובהליכי השימוע שאמורים היו להיערך בעקבותיהם. הסעדים הנזכרים לעיל, בעלי האופי הכללי-עקרוני, לא עלו במכתבים אלה כלל, וממילא לא יכלה המשטרה להידרש להם כדבעי. עוד אעיר, כי ישנו קושי בכך שהעותרים צירפו את ענייניהם השונים לעתירה אחת. העתירה הופנתה, לאמיתו של דבר, כלפי 4 החלטות שונות ונפרדות בנסיבותיהן, במועדיהן ובטעמיהן. כידוע, "בית משפט זה לא יידרש לעתירה אשר מאגדת שורה של עניינים נפרדים, גם אם הם מעוררים לכאורה נושא דומה" (בג"ץ 84205-07-25 יש צדק לעם בע"מ נ' מפקד מחוז ירושלים, פסקה 2 (31.7.2025) (להלן: עניין צדק לעם)). בעניין דנן, החלטת העותרים לצרף יחדיו בעתירה אחת תלונות כלפי החלטות שנתקבלו לפני חודשים מספר, לצד קובלנות על החלטות מאוחרות יותר, הקשתה על האפשרות לערוך ביקורת שיפוטית כהלכה על ההחלטות המוקדמות, והציבה את בית המשפט מול סד זמנים לוחץ לגביהן, שהוא במידה רבה מעשה ידי העותרים. כך ביחס לצו הביניים שהתבקש בעניין העותר 1; וכך גם, אף אם במידה פחוּתה, לגבי צווי ההרחקה שהוּצאוּ נגד העותרים 3-2 (השוו: עניין צדק לעם, פסקה 3; עע"מ 56685-06-26 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים, פסקה 10 (25.6.2026)). די באמור על מנת להביא לדחיית הסעדים שהתבקשו במישור העקרוני. כפי שאפרט להלן, דינן של הטענות במישור הקונקרטי, אף הוא – להידחות, באין עילה להתערבותנו. פעולות העותרים וצווי ההרחקה שיצאו בגינן: צווי ההרחקה לגבי העותרים 3-1 נסובו על השתחוויה במקום אסור; אשר לעותר 4, יצא צו הרחקה בגין הנחת תפילין בשטח ההר. פעולות אלו מנוגדות, לעמדת המשטרה, לכללי הביקור במקום. העותרים מלינים הן על הכללים האוסרים מעשים כאמור, הן על ההחלטה להוציא צווי הרחקה בעקבות ביצועם. כפי שנקבע בפסיקה לא פעם, למשטרה נתונה הסמכות לקבוע הסדרים שונים לשמירת הסדר הציבורי בהר הבית, וכן הסמכות להגביל את הכניסה להר, בהתקיים חשש ממשי לפגיעה קשה בשלום הציבור ובביטחונו. זאת, מכוח סעיפים 3, 4א ו-5 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (ראו, מיני רבים: בג"ץ 62171-06-25 פואה נ' מפקד מחוז ירושלים, פסקאות 10-9 (18.7.2025); בג"ץ 4776/06 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים, פסקה 3 (28.12.2006)). התנאים לשימוש בסמכות ההרחקה עוגנו בנוהל מחוז ירושלים 01.01.01 "הגבלת גישה להר הבית" (7.2.2022) (להלן: הנוהל). נוהל זה מפרט את השיקולים עליהם יתן מפקד המחוז את דעתו טרם קבלת החלטה על הרחקה; מגביל את משך זמן ההרחקה המקסימלי; ומחייב מתן אפשרות לשימוע למי שנשקל להרחיקו בצו. בהקשר זה נפסק, הן לגבי תוכנם של כללי הביקור בהר, ובכלל זה האיסור על צורות כאלה ואחרות של פולחן במקום, הן לגבי צווי הרחקה קונקרטיים היוצאים כלפי מי שעובר על הכללים, כי "מדובר בנושא המצוי בליבת שיקול הדעת של הרשות המבצעת בענייני מדיניות פנים, חוץ וביטחון אשר בית משפט זה ימעט, אם בכלל, להתערב בהם" (בג"ץ 5321/20 הקרן למורשת הר הבית והמקדש נ' השר לבטחון הפנים, פסקה 5 (16.2.2021); ראו גם: בג"ץ 4897/24 בידינו למען הר הבית (ע"ר) נ' השר לביטחון לאומי, פסקה 16 (22.4.2025)). חרף כאבם של העותרים, המבקשים לממש את חופש הפולחן שלהם בדרכם, לא הוצג בעתירה טעם של ממש המצדיק סטיה מן התלם שנחרש בפסיקה בעניין זה. הליך השימוע: סעיף 3ח לנוהל קובע כי "טרם קבלת החלטה על מניעת גישה להר הבית יוזמן האדם לשימוע [...] בו יובהר לו כי נשקלת האפשרות למנוע עלייתו להר הבית לפרק זמן של עד שישה חודשים, מטעמים של חשש לסכנה לשלום הציבור וביטחונו. במהלך השימוע תינתן לאדם ההזדמנות לשטוח טענותיו בנושא זה. טענותיו של האדם בשימוע יירשמו ויובאו בפני מפקד מחוז ירושלים טרם קבלת ההחלטה". העותרים זומנו כולם לשימוע לגבי צווי ההרחקה שיצאו נגדם, אך לא התייצבו אליו. עם זאת, טענתם העיקרית במישור זה היא כי השימועים בעניינם נקבעו כולם בסד זמנים דחוק, המותיר ימים בודדים – ואף פחות מכך – בין המצאת הזימון לבין השימוע, מה שהיקשה עליהם להיערך כראוי, לקבל יעוץ משפטי, ולעיין בחומר הראיות עליו מתבססת החלטת ההרחקה. המשיבים, מצִדם, הסבירו כי "בהתאם למדיניות המשטרה, כאשר אדם נתפס מפר את כללי הביקור בהר הבית [...] הדבר מצדיק הרחקה מיידית, תוך זימון האדם המורחק לשימוע בהקדם האפשרי – ולכל המאוחר בתוך שבעה ימים ועד עשרה ימים לכל היותר. זאת, במטרה שלא לקפח את זכותו של המורחק לשימוע ולהעניק לו הזדמנות לשטוח את טענותיו בסמיכות להחלטה על הרחקתו המיידית, ובטרם תתקבל החלטה בדבר הוצאת צו הרחקה 'קבוע' בעניינו [...] כן יצוין, כי זימון לשימוע בסד זמנים מהיר נועד גם שלא לפגוע בזכות הגישה להר הבית של המזומן, במידה ומפקד המחוז יחליט שלא להרחיקו מעבר להרחקה המיידית, עד למתן ההחלטה. יצוין כי ככלל, הזימון לשימוע נעשה בהמשך ובסמיכות למעשים המפרים את כללי הביקור, כך שלמוזמן לשימוע ברור מהם המעשים שבגינם זומן ואשר בגינם נשקלת הרחקתו מהר הבית. עם זאת, במקרים בהם המזומן לשימוע פונה ומבקש לקבל פרפרזה או חומרי חקירה – בעניינו, מבעוד מועד ובטרם חלף מועד השימוע שנקבע לו – פניות אלה מטופלות ונענות בחיוב". אף אם ניתן להבין גם את טענות העותרים, דומני כי הגיונה של תשובת המשיבים – בצִדה; לא מצאתי פגם בשיקולים המפורטים בה באשר לקביעת מועדי השימוע, ולא עילה להתערבות שיפוטית בעניין. לא זו אף זו, נראה כי הצהרת המשיבים בסיפא, על אודות התחשבות במי שמבקש שהות לצורך עיון בחומר החקירה בעניינו, טרם קיום השימוע – באה לידי ביטוי ממשי, גם אם לא מושלם, בעניינם של העותרים. כך, בקשתם של העותרים 2-1 לקיים שימוע חלופי בכתב, נענתה בסופו של דבר בחיוב על-ידי המשיבים, גם אם רק לאחר הפצרות אחדות מצד באת כוחם. לגבי העותר 3, מועד השימוע שנקבע לו נדחה 4 פעמים, בהתאם לבקשותיו, ואף ניתנה לו הזדמנות להגיש נימוקים בכתב, אותה בחר שלא לנצל. העותר 4 לא ביקש דחייה לגבי מועד השימוע שנערך לו, אלא בחר שלא להתייצב. בהתאם לאמור לעיל, ובהתבסס על ניסיון חבריו, ניתן להניח שלוּ היה מבקש, היה נענה בחיוב. משאלו הם פני הדברים, סבורני כי לא נפל בהליך השימוע פגם הדורש את התערבותנו, על אחת כמה וכמה שלא נמצאה במישור זה עילה ליתן את הסעד המבוקש – ביטול צווי ההרחקה. העתירה נדחית אפוא בזאת. נוכח התנהלותם הדיונית של העותרים, אשר כללה הגשת מספר רב של בקשות והודעות ללא בסיס בדין, חלקן בשפה משתלחת (ראו גם החלטתי מיום 12.7.2026), ישאו העותרים 1, 3 ו-4 בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ₪ בחלקים שווים. ניתן היום, י"ב אב תשפ"ו (26 יולי 2026). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת