מצטפא חאזם מחמוד שריתח נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עע"מ 56685-06-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן המערערים: פלוני ו-4 אח' נגד המשיב: מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 20.5.2026, בעת"מ 62165-09-25, שניתן על-ידי השופטת ה' עובדיה בשם המערערים: עו"ד האשם מסארוה; עו"ד סלוא מסארוה כנעאן פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 20.5.2026, בעת"מ 62165-09-25 (השופטת ה' עובדיה), שבו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת המשיב, מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים (להלן גם: ועדת המאוימים או הוועדה). רקע רלבנטי המערערים כולם, בני משפחה, שהתגוררו בשטחי הרשות הפלסטינית; המערער 1 הוא האב, והמערערים 5-2 הם ילדיו. על-פי הנטען, ביום 27.9.2022, נעצר המערער 5 על-ידי כוחות הביטחון ברשות הפלסטינית, על רקע חשדות לשיתוף פעולה עם ישראל ולמכירת מקרקעין, ובהמשך הוגש נגדו כתב אישום בגין ניסיון למכירת קרקע המצויה בשטחי הרשות הפלסטינית לידי ישראלים. בחודש דצמבר 2022, נוכח איומים בלתי פוסקים שהופנו כלפיהם, לדבריהם, בעקבות הגשת כתב האישום נגד המערער 5 – יתר המערערים ובני משפחתם עברו לאזור קרוב יותר לשטחי C, כאשר לאחר תקופה מסוימת, חלקם הצליחו להימלט לתחומי מדינת ישראל. בחלוף כשנה שבה היה נתון המערער 5 במעצר, שבמהלכו סבל לטענתו מעינויים, הוא שוחרר בתנאים מגבילים, ולאחר מכן – נמלט גם הוא לתחומי מדינת ישראל. מאז, כנטען, הוא נמצא במקום מסתור, ומסרב לפיכך להתייצב לדיונים המשפטיים בעניינו. עוד נטען, כי לשם הגנה על משפחתו, פעל המערער 1 כסייען, אולם מעשיו נחשפו, כך שלטענת המערערים, הסכנה לחייהם – גברה, כאשר ביום 21.3.2025, אף התבצע ניסיון לעצור את המערער 1. חלפו כשנתיים וחצי – בחודש אפריל 2025, הגישו המערערים בקשה להכיר בהם כמאוימים. בגמר התחקור אצל קצין המאוימים ביום 22.5.2025, שאליו התייצב המערער 1 לבקשתו על מנת לייצג את ילדיו, קבע קצין המאוימים כי הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה מתן סעד זמני בגין מאוימוּת, וזו – נדחתה. בחודש יוני 2025, הגישו המערערים לוועדת המאוימים ערר המופנה נגד החלטת קצין המאוימים. ביום 21.9.2025, לאחר הגשת עתירה קודמת בהעדר מענה (עת"מ 780-08-25), ניתנה החלטת ועדת המאוימים; הערר – נדחה, משלושה טעמים: האחד, מחמת שיהוי של כשנתיים וחצי שחלפו מאז החלו האירועים המאיימים הנטענים ועד לפנייתם לוועדת המאוימים; השני, בהתחשב בשהיית המערער 1 באזור – שהייה המלמדת "על היעדר מאויימות, הן בפן האובייקטיבי והן בפן הסובייקטיבי"; והשלישי, מאחר שלא ידוע על מכירת קרקעות כנטען, ואף לא מוּכּר כל ניסיון לכך. נקבע אפוא, כי לא הוכחה מאוימוּת המצדיקה מתן היתר שהייה בישראל. בעקבות דחיית עררם, ביום 25.9.2025, הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים המופנית נגד החלטת ועדת המאוימים. בו ביום, ניתן צו ארעי שלפיו "בכפוף לכל מניעה ביטחונית או פלילית, [...] על המשיבה להימנע מגירוש [המערערים] מן הארץ". ביום 18.5.2026, התקיים דיון במעמד הצדדים, שבו טענה הוועדה כי גם מבדיקה עדכנית עולה כי המערערים ממשיכים לבצע ניסיונות למעברים משטח ישראל לתחומי הרשות הפלסטינית, דבר שיש בו כדי להפריך את תחושת המסוכנות הנטענת מצִדם. מנגד, טענו המערערים, כי הם מבקשים להתפרנס ונכנסים רק לשטחי C. למחרת הדיון, הגישה הוועדה דוח מעברים עדכני של המערערים, בתמיכה לטענותיה. ביום 20.5.2026, ניתן פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים; העתירה – נדחתה. בתמצית, נקבע, כי החלטת ועדת המאוימים מנומקת ומבוססת, מצויה במתחם שיקול הדעת הרחב המסור לה, ופגם מינהלי המצדיק התערבות – לא נפל בה. לגוף הדברים צוין, כי ההחלטה הנתקפת, ניתנה על-ידי ועדת המאוימים, "לאחר שנבחנו בקשת [המערערים] והראיות שצורפו, את תחקור [המערער] 1 ואת דוחות המעברים של [המערערים], וכי זו הגיעה למסקנה כי אלו אינם מבססים טענה לקיום מאוימות על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל או מכירת קרקעות לישראלים". בפרט, עמד בית המשפט לעניינים מינהליים על דוחות נתוני המעברים העדכניים, שצורפו מטעם המשיבה במסגרת ההליך שהתקיים לפניו, המצביעים על שהייתם של המערערים בשטחי האזור ועל ניסיונות רבים שנעשו מצדם על מנת להיכנס אל שטחי C; נתונים אלו, כך נקבע בפסק הדין, מעידים כי המערערים "אינם חוששים ממגע עם גורמי הרשות וכי הם אינם חוששים לשהות בשטחי הרשות, באופן המקשה את טענתם בדבר המסוכנות הנשקפת להם שם". לבסוף, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים, כי הצו הארעי שניתן למערערים במסגרת ההליך שלפניו, יעמוד בתוקפוֹ למשך 30 ימים נוספים, "לצרכי התארגנות". מכאן הערעור. בערעור, חוזרים המערערים, בעיקרו של דבר, על טענותיהם בבית המשפט לעניינים מינהליים. לדבריהם, הם לא השתהו בפנייתם לוועדת המאוימים, ופנייתם לוועדה נעשתה "רק לאחר שאבדו כל הדרכים [האחרות]", ובעקבות הניסיון הנטען למעצר המערער 1. עוד הם טוענים, כי נתוני המעברים שהוצגו בעניינם, נעשו "למקרים דחופים ולפעמים למספר דקות", וכי מדובר על מעברים התחוּמים לשטחי C בלבד, "ולעניינים הכרחיים בלבד". הודגש אפוא, כי עודנה נשקפת למערערים סכנת חיים ממשית ומיידית ככל שיידרשו לחזור לתחומי הרשות הפלסטינית. כמו כן, גורסים המערערים, כי שגתה ועדת המאוימים בקביעתה כי לא ידוע על מכירה או על ניסיון למכירה של המקרקעין הנדונים, "שעה שתלוי ועומד הליך משפטי ברשות הפלסטינית". בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה למתן צו ביניים וצו ארעי, שיורו למשיבה "שלא לנקוט שום צעד אשר יביא להרחקתם של [המערערים] מתחומי מדינת ישראל עד להכרעה סופית בערעור דנן". דיון והכרעה לאחר עיון בערעור, על נספחיו, ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, אף ללא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התש"ס-2000. טענות המערערים, רובן ככולן, מכוּונות כלפי שיקול הדעת המקצועי של ועדת המאוימים. כידוע, אמת המידה להתערבות בית המשפט בהחלטות הוועדה בכגון דא – מצמצמת; נקודת המוצא היא, כי נתון לוועדת המאוימים "שיקול דעת רחב שאין בית המשפט מתערב בו בנקל. זאת, נוכח מיומנותה, מומחיותה וניסיונה המקצועי בבחינת טענות למאוימות" (עע"מ 47608-07-25 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פסקה 11 (14.9.2025) (להלן: עניין פלוני); כן ראו, מִני רבים: עע"מ 3819/24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 15 (5.8.2024)). כפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים, החלטת הוועדה התקבלה לאחר שבחנה את התשתית הראייתית שהוּנחה לפניה מטעם המערערים, ומצאה כי זו אינה מגלה הצדקה להכיר בהם כמאוימים. בתוך כך, התייחסה הוועדה לעובדה כי המערערים פוקדים את המעברים ומנסים להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית. לא פעם, גם לא פעמיים, עמדה הפסיקה על כך שהתנהלות מעין זו, גם כשמדובר במעברים לשטחי C, מלמדת על כך שהמערערים "אינם חוששים ממגע עם גורמי הרשות גם לאחר המועד שבו נטען כי החלו להרגיש מאוימים"; ומשכך – "חותרת תחת טענותיהם בדבר מאוימות הנשקפת להם מגורמים אלו" (עניין פלוני, פסקה 11, וראו האסמכתאות שם). הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף, בשים לב לנתונים העדכניים שהוצגו במסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט לעניינים מינהליים, לפני כחודש, מהם מצטיירת תמונה עובדתית זהה. על כל אלה, מתווסף השיהוי הניכר שדבק בהתנהלות המערערים, אשר פנו לוועדת המאוימים רק בחלוף כשנתיים וחצי, מאז מעצרו הנטען של המערער 5 בחודש אוקטובר 2022 – שיהוי משמעותי ביותר בשים לב למאטריה הנדונה, שוודאי יש בו, כפי שקבעה הוועדה, כדי "להטיל ספק ממשי במידת האיום הקיים". אם כן, הצדקה להתערבות ערעורית מצִדנו – לא מצאתי, אף לא בקירוב. טרם חתימה, לא אוכל מבלי להתייחס להתנהלותם הדיונית של המערערים. כנזכר, פסק הדין מושא ערעור זה – ניתן על-ידי בית המשפט לעניינים מינהליים ביום 20.5.2026; בשוליו, הוארך תוקף הצו הארעי שניתן במסגרת ההליך למשך 30 ימים נוספים. זמן נדיב הוענק "לצרכי התארגנות", ואולם רק ביום 18.6.2026 – במלוא כמעט חודש ימים – בחרו המערערים להגיש את הערעור דנן; עִמו, בקשה שהוּכתרה כ"בקשה דחופה ובהולה" למתן צו ביניים וצו ארעי, תוך שהודגש שוב ושוב, כי "הצו אשר ניתן להם עו[מ]ד לפוג בתאריך 20/06/2026". כל זאת, בעוד טעם לדרך פעולתם זו של המערערים – לא הוצג לפנינו. יש להבהיר, ובריש גלי: הדעת לא נוחה כלל ועיקר מבקשות מעין אלו המוגשות לבית משפט זה 'עובר לעשייתן', ב'דקה ה-90', בהעדר הצדקה מיוחדת לעשות כן. החשש כי התנהלות דיונית מעין זו נועדה להביא לקבלת צו ארעי מִן הדוחק, עד להכרעה בערעור, ובכך 'לקנות זמן' שהייה בישראל בחסות אותם סעדים זמניים – מקנן וגם מכביד. כבר עמדתי בעבר, לא אחת, על החשש האמור בהקשר זה ממש של הליכים בענייני מאוימוּת, וכך ציינתי באחת הפרשות: "פעמים לא מעטות, הליכים בענייני מאוימות הריהם, הלכה למעשה, ניסיונות 'משיכת' זמן, בחסות ההליכים המשפטיים והסעדים הזמניים אשר ניתנים במסגרתם. [...] עלינו לייעל את הטיפול במקרים מן הסוג שעל הפרק, על מנת לסתום את הפרצה, ולשלול את התמריץ לנקיטת הליכים משפטיים שעניינם 'קניית זמן' – התנהלות שבה כשלעצמה יש כדי לשלול מתן סעד מן הצדק [...] אף כדי להצדיק פסיקת הוצאות, במקרים המתאימים" (עע"מ 5676/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פסקה 8 (16.7.2024)). עם זאת – אין להסכין. דרך פעולה כאמור של בעלי דין בנקיטת הליכי משפט – יש לעקר ולשרש; פגיעתה רעה, בראש ובראשונה בהתייחס להליך המסוים הנדון, כאמור לעיל, אך גם, וחשוב לא פחות – כלפי בעלי דין רבים ואחרים הממתינים ליומם בבית משפט זה. בעניין זה האחרון, אין לי אלא לחתום על דרך ההפניה לדבריה הנכוחים של הנשיאה א' חיות: "בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין או למתן צו ארעי יש להגיש סמוך לאחר שניתנו ההחלטה או פסק הדין נושא הבקשה. הגשת בקשה 'ברגע האחרון' כפי שנעשה במקרה זה, פוגעת בוודאות הדיונית, וכופה על בית המשפט לשנות את סדרי העבודה תוך פגיעה בעניינם של בעלי דין אחרים" (דנג"ץ 4605/21 שלבי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 6 (30.6.2021)). סוף דבר, שהערעור נדחה בזאת, ועִמו נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים וצו ארעי. במכלול נסיבות העניין, נוכח התנהלות המערערים שעליה עמדתי לעיל, ובהתחשב במתכונת הדיונית שבה הוכרע הערעור – יִשאו המערערים בהוצאות בסך של 4,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, י' תמוז תשפ"ו (25 יוני 2026). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת