עפה"ג 34548-03-25 — מוחמד ח'טיב נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים עפה"ג 34548-03-25 עפ"ג 34853-03-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב המערער בעפה"ג 34548-03-25 והמשיב בעפ"ג 34853-03-25: מוחמד ח'טיב נגד משיבה 1 בעפה"ג 34548-03-25 והמערערת בעפ"ג 34853-03-25: מדינת ישראל משיב 2 בעפה"ג 34548-03-25: עזבון המנוח אפרים בן ברוך ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט הבכיר א' טובי) בת"פ 16970-02-22 תאריך ישיבה: ז' תמוז התשפ"ו (22 יוני 2026) בשם המערער: עו"ד שלומי בלומנפלד; עו"ד מעיין גודס בשם המדינה: עו"ד יוסף קנפי בשם עזבון המנוח: עו"ד דן זילברמן פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט הבכיר א' טובי) בת"פ 16970-02-22 מיום 28.01.2025. בפתח הדברים יצוין, כי בתחילה הגיש המשיב ערעור על הרשעתו כמו גם על חומרת העונש שנגזר עליו. ואולם, ביום 21.07.2026, כחודש לאחר שקיימנו דיון בערעורים ההדדיים, ובעיצומה של מלאכת כתיבת פסק-הדין, הודיע המשיב כי הוא מבקש לחזור בו מערעורו. בהתאם, טענות המשיב שעלו בערעורו יידונו ויתבררו רק ככל שיש בהן כדי לתת מענה לאיזו מטענות המדינה בערעורה על גזר הדין. תמצית כתב האישום כתב האישום נגד המשיב הוגש ביום 08.02.2022. לפי המתואר במבוא לכתב האישום, בין החודשים מאי–יולי 2019, הועסק המשיב כמטפל במעון 'רמת חיפה', המשמש למגורי חוסים קטינים ובגירים הסובלים ממוגבלויות שכליות שונות (להלן: המעון). במסגרת תפקידו, היה המשיב אחראי לצרכי מחייתם, בריאותם, חינוכם ושלומם של החוסים במעון. המעון מחולק לשבע דירות. בדירה מספר 1 היו מותקנות מצלמות אבטחה שתיעדו את המתרחש בסלון ובמטבח, אך לא בחדרים. המשיב ידע על קיומן של המצלמות. כתב האישום מונה שישה אישומים, המבוססים בעיקרם על הסרטונים מהמעון, המפרטים אירועי אלימות רבים שביצע המשיב בחוסים (בעיקר בדירה מספר 1, אך גם בדירות 4, 5 ו-7) לאורך התקופה שבה הועסק במעון. על פי האישום הראשון, ביום 12.07.2019, התעלל המשיב בחוסה א.ב. ז"ל (להלן: המנוח) במשך כשעה, בין השעות 09:30–10:30 בבוקר לערך, בכך שתקף אותו וביצע בו מעשי אלימות חוזרים ונשנים. בתוך כך, המשיב הכה את המנוח בפניו, גרר אותו על הארץ, דחף אותו בצלעותיו, והטה את גופו בכוח תוך דחיפת עורפו וראשו כלפי מטה שוב ושוב. המשיב אף הכניס את המנוח בכוח ובאגרסיביות לחדרים שאינם מצולמים בדירה, מספר פעמים, שם תקף אותו באופן שאינו ידוע במדויק, לרבות באמצעות כיפוף ראשו קדימה. כל זאת עשה המשיב תוך נטילת סיכון בלתי סביר לכך שמעשיו יובילו למות המנוח. בפעם האחרונה שבה יצא המנוח מהחדר אל סלון הדירה, ראשו היה מכופף כלפי מטה, הליכתו לא הייתה יציבה, והוא התיישב על כורסה בסלון באפיסת כוחות, ובהמשך, המשיב הבחין בכך שהמנוח לא הצליח לעמוד וגופו היה רפוי. צוות המעון ניסה לטפל במנוח משך שעות ארוכות, ללא הועיל. רק בסביבות השעה 19:20 בערב הוזעק למקום אמבולנס שפינה את המנוח לבית חולים. המנוח אושפז בבית החולים, כשהוא סובל מבלט דיסק אחורי בגובהC3-4 בעמוד השדרה הצווארי, עם לחץ משמעותי קשה על שק הדורלי. הוא נותח במהלך שהייתו בבית החולים, ולבסוף נפטר ביום 26.07.2019 כתוצאה מנזק מוחי מפושט עקב חבלה בעמוד השדרה הצווארי שהובילה להלם ממקור עצבי ולבסוף לקריסת מערכות מסיבוכי החבלה וההנשמה לה נזקק. בכתב האישום תואר, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהאלימות שהפעיל כלפיו המשיב. בעקבות כך, יוחסו למשיב עבירות של המתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); והתעללות בחסר ישע על ידי אחראי, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק. בארבעה אישומים נוספים יוחסו למשיב עבירות של התעללות בחסרי ישע על ידי אחראי. (-) האישום השני עסק במעשי אלימות שהופנו כלפי המנוח במועדים שונים בין התאריכים 24.05.2019–05.07.2019. מעשים אלו כללו, בין היתר, אחיזה ודחיפה של המנוח, מכות בפניו, משיכתו מהספה לרצפה, גרירתו, בעיטה קלה ברגלו, הפלתו בחוזקה לרצפה, והכנסת ידיים מתחת לבתי שחיו תוך כיפוף ראשו ועורפו כלפי מטה. (-) האישום השלישי עסק באלימות שהופנתה כלפי חוסה ד' במועדים שונים בין התאריכים 01.06.2019–13.06.2019. אלימות זו כללה, בין היתר, אחיזה חזקה בידו השמאלית וכיפופה לאחור, הטיית ראשו בכוח כלפי מטה תוך אחיזה בעורפו, תפיסת ידיו מאחורי גבו ודחיפתו לחדר, משיכה וסיבוב ידיו לאחור בכוח, דחיפת פניו כלפי מטה, וגרירתו על רצפת הסלון על ברכיו. (-) האישום הרביעי עסק במעשים שבוצעו כלפי חוסה ה' במועדים שונים בין התאריכים 04.06.2019–15.06.2019, מעשים אשר כללו, בין היתר, תפיסה חזקה של ידו הימנית ודחיפתו מהכורסא לרצפה, גרירתו על הרצפה, משיכת ידו השמאלית בכוח והשלכתו לרצפה, ודחיפתו בגבו לחדר. (-) האישום החמישי עסק באלימות שהופנתה כלפי חוסה ז' במועדים שונים בין התאריכים 07.06.2019–25.06.2019, אלימות אשר כללה, בין היתר, את משיכתו בכוח, דחיפתו והושבתו בכוח על כורסא, דחיפתו מהטלוויזיה, אחיזה חזקה בידו הימנית ודחיפתו באגרסיביות, הטחת אצבע מאיימת כלפיו, אחיזה בעורפו ובידו הימנית, וכיפוף ראשו כלפי מטה תוך לחיצה על עורפו. האישום השישי ייחס למשיב ריבוי עבירות תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק, כלפי ארבעה עשר חוסים במעון (חוסים המכונים בכתב האישום א', ב', ג', ו', ח', ט', י', כ', ל', מ', נ', ס' ושני חוסים נוספים שזהותם לא ידועה למאשימה), וזאת במועדים שונים בתקופה שבין 24.05.2019 ל-12.07.2019. המעשים שיוחסו למשיב באישום זה כללו, בין היתר, דחיפות, משיכה בכוח, אחיזה חזקה וגרירה על הרצפה. ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק הדין קמא מאחר שמרבית האירועים המפורטים בכתב האישום תועדו בווידאו, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה על אודות משמעותם המשפטית. בתמצית, המשיב טען כי התנהלותו כלפי המנוח נבעה מחששו מפניו, בשים לב לאופיו הקשה, אשר חייב את ריסונו באופן פיזי. טענה זו נדחתה. נקבע, כי מצפייה בסרטונים ניתן ללמוד שהמשיב פעל באלימות כלפי המנוח גם כאשר כלל לא הייתה לו סיבה לחוש סכנה מפניו. מכל מקום צוין, כי לא די בחשש תיאורטי מפני המנוח, גם אם היה כזה, כדי להצדיק את עוצמת האלימות שהפעיל כלפיו המשיב. כך, בפרט, כאשר הלה ידע היטב על קיומו של לחצן מצוקה בדירה, שניתן היה להשתמש בו כדי להזעיק את צוות המעון ככל שהדבר היה נדרש. המשיב הוסיף וטען כי הוא נחשף להתנהלות דומה כלפי המנוח מצד אחד המטפלים האחרים במעון, סרור אבו ג'בל (להלן: סרור), ולכן הסיק שמדובר בהתנהלות לגיטימית. בית משפט קמא דחה טענה זו בקבעו כי אמנם סרור פעל באלימות כלפי המנוח, ואף הועמד לדין והורשע בגין כך; אך רף האלימות מצד המשיב היה גבוה יותר באופן משמעותי. מכל מקום, כך נקבע, אף אם המשיב היה רואה מטפלים אחרים שהתנהלו כמותו, היה עליו לדעת כי מדובר בהתנהלות אסורה, כזו שמתנוסס מעליה "דגל אדום". לעניין המנגנון שהוביל למותו של המנוח, בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתה של ד"ר הדס גיפס מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית מיום 1.12.2019 (ת/149). לפי חוות דעת זו, מותו של המנוח נגרם מנזק מוחי מפושט כתוצאה מחבלה בעמוד השדרה הצווארי, שהובילה ככל הנראה להלם ממקור עצבי (הלם נוירוגני) ולבסוף לקריסת מערכות. ד"ר גיפס ציינה כי הפגיעה בעמוד השדרה התבטאה בבלט דיסק אחורי בגובהC3-4 , אשר יצר לחץ משמעותי קשה על שק הדורלי. מנגנון הפגיעה שגרם לבלט הדיסק היה כיפוף יתר קדימה של הצוואר, שהוביל ללחץ ודחיסה של חוליות עמוד השדרה אחת כנגד השנייה בצדן הקדמי. לדבריה, בלט הדיסק הפעיל לחץ או גרם לחבלה ובכך לנזק בחוט השדרה. חוות דעת זו זכתה לתמיכה בחוות דעתו של ד"ר אורי קינן, מנהל היחידה לניתוחי עמוד שדרה בקריה הרפואית רמב"ם בחיפה, מיום 15.07.2020 (ת/147), שקבע כי קיים קשר סיבתי ברור בין אופי החבלות לעמוד השדרה הצווארי שספג המנוח מידי המשיב, לבין התוצאה של שיתוק ארבע גפיים. ד"ר קינן הוסיף כי מפאת גובה הפגיעה בצוואר(C3-4) , ייתכן מאוד שגם דום הנשימה וההחייאה, שבעטיה נותר המנוח עם נזק מוחי קשה, הם תולדה של אותו נזק עצבי. ד"ר קינן הוסיף כי משעה שאירע הנזק החבלתי, התנהלות צוות המעון הייתה שגויה ורשלנית לכל אורך הדרך. בשלב הנוכחי, ובהינתן שהמשיב אינו חולק עוד על הרשעתו בגרימת מותו של המנוח, אסתפק בתיאור זה. אוסיף ואציין כי אף בבית המשפט קמא לא הייתה מחלוקת בין הצדדים ביחס לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הלחץ שהפעיל המשיב על עורפו של המנוח לבין תגובת השרשרת שהובילה לבסוף למותו. המחלוקת נסובה, בעיקרה, על אודות מודעותו של המשיב לאפשרות שמעשיו יובילו לתוצאה הקטלנית. המערערת טענה כי המשיב היה מודע לכך שהאלימות שהפעיל כלפי איבר רגיש – צוואר – בגופו של המנוח, אשר סבל מתת משקל והתהלך כשראשו כפוף, מלמדת כי הוא היה מודע לכך שקיימת אפשרות שמעשיו יובילו למותו. בהקשר זה הפנתה המערערת גם לחזקת המודעות, לפיה חזקה על אדם שהוא מודע לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו. המערערת הוסיפה וטענה, כי העובדה שהמשיב המשיך לפעול באלימות כלפי המנוח גם לאחר שמצבו הרפואי התדרדר מלמדת על כך שהוא נטל, ביודעין, סיכון לגרימת מותו. המערערת אף פירטה את טענותיה בדבר אלימות שהפעיל המשיב כלפי המנוח בזמן שהיו בחדר הדירה מחוץ לטווח קליטת המצלמה, וציינה כי גם אלימות זו, והסתרתה על-ידי המשיב, מלמדות על מודעותו לסיכון שהמנוח ימות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת ביחס ליסוד הנפשי שיוחס למשיב. בתמצית, נקבע, כי המשיב היה במועד האירוע בן 19.5 ועבד במעון כחודשיים בלבד, ועל כן ניסיונו התעסוקתי היה דל. כן נקבע כי האפשרות שאירע אירוע נוסף בחדר היא "השערה שלטעמי לא הוכחה די הצורך". בנסיבות אלו, התעורר ספק בשאלה ביחס למודעותו הסובייקטיבית של המשיב, בזמן אמת, לכך שמעשיו עלולים להוביל לקיפוח חייו של המנוח. ואולם, כך נקבע, אף שקיים ספק ביחס למודעותו של המשיב, הרי שאין ספק כי אדם סביר יכול היה להיות מודע לכך שכיפוף צווארו של המנוח בעוצמה, באופן חוזר ונשנה, עלול להוביל למותו. לפיכך, בית המשפט עשה שימוש בסמכותו מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 (להלן: החסד"פ), והרשיע את המשיב בעבירה חלופית של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. וביתר פירוט. כאמור, בין הצדדים לא הייתה מחלוקת בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשי המשיב למותו של המנוח, במובן זה שאלמלא מעשיו לא הייתה מתחילה השרשרת הסיבתית שהובילה, בסופו של דבר, למוות. המחלוקת התמקדה בעיקרה בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי. לעניין זה העלה המשיב שתי טענות. ראשית, כי אדם סביר לא יכול היה לצפות את האופן הקונקרטי שבו נגרם מותו של המנוח. שנית, כי התרשלות המעון ובית החולים בעת הטיפול במנוח ניתקו את הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו של המשיב לבין מותו של המנוח. טענות אלו נדחו על-ידי בית משפט קמא. ראשית, נקבע כי "על פי ההלכה הפסוקה בעבירות תוצאה שהיסוד הנפשי הנדרש במסגרתן הוא רשלנות, אין הכרח במודעות בכוח לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים שהביאה בסופו של דבר לתוצאה הקטלנית ודי בכך שניתן היה לצפות את הסיכון שנוצר עקב התנהגותו של הנאשם". ובענייננו, נקבע כי אדם סביר יכול היה לצפות כי התנהגותו האלימה של המשיב יצרה סיכון שעלול להסתיים במותו של המנוח, גם אם לא ניתן היה לדעת את הדרך המדויקת שבה הסיכון האמור יתממש. עוד נקבע, כי אף שד"ר גיפס העידה כי היא לא יכלה לומר כתוצאה מצפייה בסרטונים, כשלעצמם, כי המנוח ימות, אין בכך כדי לסייע למשיב. שכן, ד"ר גיפס התכוונה לומר שמהסרטונים לבדם לא ניתן היה ללמוד על עוצמת הכיפוף והלחץ שהופעל על צווארו של המנוח. ואולם, אדם סביר בנעליו של המשיב – שהפעיל בעצמו את הלחץ על צווארו של המנוח והכיר את עוצמתו המדויקת – היה יכול להיות מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. [במאמר מוסגר אעיר, כי מקריאת דבריה של ד"ר גיפס (בעמודים 237–238 לפרוטוקול) התרשמתי כי כל כוונתה הייתה לומר כי מצפייה בסרטון לא ניתן היה לדעת בוודאות שהדבר יוביל למוות, שכן נדרש היה לדעת פרטים נוספים ביחס לעוצמת הכיפוף, מהירותה, מבנהו האנטומי המדויק של צוואר המנוח, ועוד. עם זאת, ד"ר גיפס כלל לא נשאלה אם היה ניתן לצפות את הסיכון למוות כתוצאה ממעשי המשיב. במילים אחרות, ד"ר גיפס השיבה בשלילה על השאלה אם על בסיס הצפייה בסרטון היא הייתה יכולה לקבוע שהמנוח ימות. לעומת זאת, השאלה הרלוונטית לענייננו היא האם אדם סביר היה יכול לצפות את הסיכון שהפעלת לחץ כאמור תוביל למוות, והתשובה על כך היא בחיוב.] שנית, נקבע כי הקשר הסיבתי לא נותק בעקבות התרשלות צוות המעון ובית החולים. לעניין זה הובהר, כי אף שהתנהלות צוות המעון עלתה בגדר "מחדל חמור והתנהלות רשלנית חמורה ביותר", אין בכך לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של המשיב למות המנוח, שכן בסופו של יום, הלחץ שהפעיל המשיב על חוט השדרה של המנוח הוא זה שגרם למותו. כך גם ביחס להתנהלות צוות בית החולים. בהקשר זה, בית המשפט התייחס לדו"ח מיום 20.05.2021 שנערך על-ידי ועדת הבדיקה של משרד הבריאות מכוח סעיף 21(א)(3) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 (להלן: דו"ח ועדת הבדיקה), שמסקנתו הייתה כי מצב החירום שבו היה המנוח לא טופל כיאות על-ידי בית החולים, וכי "התייחסות לכשל הנשימתי, העברת החולה לביצוע MRI וניתוח דחוף בשלב המוקדם, ייתכן והיו משפרים את התפקוד הנוירולוגי ומונעים את התוצאה העגומה" (נ/7). נקבע, כי מדובר אמנם ב"דו"ח קשה המטיל עננה על אופי ומקצועיות הטיפול שניתן למנוח". עם זאת, וגם אם טיפול מקצועי יותר יכול היה להציל את המנוח, עדיין לא ניתן לומר כי "הטיפול שניתן בבית החולים היווה את העילה המידית היחידה למותו של המנוח". על כן, אין בהתרשלות בית החולים – אף אם היא לקתה בפגמים מקצועיים חמורים – כדי להוביל לניתוק הקשר הסיבתי. זאת, בהתאם להוראת סעיף 309(1) לחוק העונשין הקובע כי הקשר הסיבתי יתנתק בעקבות טיפול רפואי רק מקום בו "הטיפול גרם למותו של הניזוק" ונעשה שלא בתום לב ובמיומנות רגילה, ולא כאשר מעשיו של הנאשם היו הגורם למוות, והטיפול הרפואי הרשלני לא הצליח למנוע את התוצאה הקטלנית. כן נקבע, כי סעיף 309(5) לאותו חוק מונע את ניתוק הקשר הסיבתי עקב התרשלות צוות המעון, שכן מדובר בהתרשלות 'שהצטרפה' לזו של המשיב, כאשר מעשהו היה הגורם הממשי למוות. מכאן עבר בית המשפט לעבירות ההתעללות שיוחסו למשיב. לעניין זה נקבע, כי כל הפעולות שביצע המשיב במנוח, שהיו חלק מהשרשרת הסיבתית שהובילה למותו, נבלעות בעבירה של גרימת מותו ברשלנות. [במאמר מוסגר אעיר כי, כשלעצמי, מצאתי קושי לא מבוטל בקביעה לפיה מעשי התעללות בחסר ישע שהובילו למותו 'נבלעים' בעבירה שעניינה גרימת מותו ברשלנות. ראשית, יסודות עבירת ההתעללות ויסודות גרימת המוות ברשלנות אינם חופפים כלל ועיקר, ואף הערכים המוגנים שבבסיסם אינם זהים. קשה אפוא לומר כי עבירה אחת 'נבלעת' ברעותה. כך, בפרט, כאשר עבירת ההתעללות בחסר ישע נושאת בצדה עונש של 9 שנות מאסר, בעוד שהעונש על גרימת מוות ברשלנות הוא 3 שנות מאסר. קשה אפוא להלום את הטענה לפיה דווקא העבירה בעלת העונש החמור יותר תיבלע על-ידי העבירה בעלת העונש הקל יותר. מכל מקום, מאחר שהמשיב הורשע בעבירת התעללות ביחס למנוח; מאחר שמתחם העונש שנקבע לאישום הראשון והשני התייחס לכל המעשים שבוצעו במסגרת אישומים אלו; ובהינתן שהצדדים לא טענו ביחס לנקודה זו לפנינו – לא ראיתי להרחיב בעניין מעבר לכך.] לאחר מכן, פנה בית המשפט לדון ביתר עבירות ההתעללות שיוחסו למשיב, תוך שתיאר בהרחבה את הנחזה בסרטונים. נקבע, כי "הצטברותם של האירועים ותדירותם מובילים למסקנה חד משמעית כי מדובר בהתעללות. יתרה מזו, בכל אחד מאותם אישומים קיים לפחות אירוע אחד, קיצוני בחומרתו, שפוטנציאל גרימת הנזק והסבל לקורבנו הוא רב, כזה המתאפיין בביזוי והשפלה של החוסה, תוך ניצול פערי הכוחות בין הנאשם לבין כל אחד מהחוסים המותקפים". בית המשפט המחוזי הוסיף והפנה, בכל אישום ואישום, לאירועים הקונקרטיים המבססים את עבירת ההתעללות. הודגש, כי מבחן הביזוי וההשפלה לא נקבע לפי תחושת קרבן העבירה, בפרט כאשר מדובר בחוסים הלוקים במגבלות שכליות, אלא המבחן הוא האם המתבונן מהצד היה רואה במעשים כמעשי התעללות. כן נקבע כי הישנות המעשים באופן שיטתי והצטברותם לאורך זמן היא זו שהובילה לחציית הגבול מתקיפה סתם להתעללות; כי אף אם החוסים נקטו באלימות מסוימת כלפי המשיב לא היה בכך כדי להצדיק את האלימות שהפעיל כלפיהם, בהיותה חסרת פרופורציה למעשיהם ובהינתן פערי הכוחות בין הצדדים; כי אין כל מקום להשוות בין האלימות שנקט המשיב כלפי החוסים במעון לבין האלימות שבה נקטו יתר המטפלים במעון, כך שלא ניתן לקבל את טענתו לאכיפה בררנית; וכי העובדה שהמדינה ייחסה למשיב עבירות תקיפה ביחס למקרי אלימות רבים מצביעה, כשלעצמה, על כך שלא יוחסו לו עבירות ההתעללות היכן שניתן היה להסתפק בעבירות תקיפה. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי מצפייה בסרטונים שהובאו על-ידי המערערת ניתן ללמוד על התקיימות כלל יסודות עבירת התקיפה בכל אחד מהאירועים המפורטים באישום השישי. לפיכך, המשיב הורשע בגרימת מוות ברשלנות, חלף עבירת המתה בקלות דעת, בגין המעשים שיוחסו לו באישום הראשון; וכן בעבירות ההתעללות והתקיפה שיוחסו לו ביתר האישומים שבכתב האישום. בגזר הדין נקבע, כי יש לקבוע מתחם עונש אחד לאישומים הראשון והשני, שבוצעו באותה שיטה של אלימות ואכזריות כלפי המנוח; מתחם נוסף לאישומים השלישי­–החמישי, שעסקו בדפוס שיטתי של התעללות ביחס לחוסים שונים; ומתחם שלישי לאישום השישי, שעסק בדפוס של מעשי תקיפה, קלים יחסית, כלפי חוסים אחרים. בעת קביעת מתחם העונש באישום הראשון והשני, בית המשפט שקל את הערכים שנפגעו מביצוע העבירות, ובראשם קדושת החיים, לצד הגנה על שלום גופו, בריאותו וכבודו של האדם, בפרט כאשר מדובר בחסר ישע. בהקשר זה נקבע כי האירועים המתוארים באישום הראשון קשים מנשוא, לא רק בשל תוצאתם הטרגית – קיפוח חייו של המנוח – אלא בשל האלימות, הגסות והאכזריות שהפגין כלפיו המשיב, ואשר הביאו למותו. כך, במקום להעניק למנוח, שהיה חסר ישע ותחת אחריותו, טיפול הראוי לאדם מתוך חמלה ורגישות, המשיב פגע בגופו של המנוח והשפיל אותו. הוטעם, כי הסרטונים שהוגשו כראיות מתעדים מעשים קשים לצפייה המלמדים על קהות חושים מצד המשיב והיעדר מוחלט של אמפתיה כלפי אדם מוחלש. טענת המשיב לפיה הוא נקט ב'שיטת עבודה' שלמד ממטפלים אחרים במעון – נדחתה. ראשית, נקבע כי לא כל המטפלים נהגו באלימות ובאכזריות כלפי החוסים, ומכל מקום, גם אם המשיב היה נחשף להתנהלות כזו מצידם, הוא היה צריך להבין כי "שיטה זו היא פסולה בהיותה בלתי חוקית, בלתי מוסרית ובלתי אנושית". כן נלקחה בחשבון התוצאה הטראגית של מעשי המשיב באישום הראשון ומידת האלימות והאכזריות שהפעיל כלפי המנוח, תוך ניצול מעמדו ופערי הכוחות ביניהם. לצד זאת, נלקחו בחשבון מספר "נסיבות מיוחדות" לטובת המשיב בעת גזירת עונשו. ראשית, נקבע כי אף שהמשיב גרם במעשיו לשרשרת הסיבתית שהובילה למות המנוח, ולכן הוא חב באחריות פלילית על כך, היו גורמים נוספים שתרמו לתוצאה זו במעשה או במחדל. לעניין זה הוזכרה העובדה שאירוע האלימות האחרון שביצע המשיב במנוח היה בסביבות 10:30 בבוקר, וסמוך לאחר מכן המשיב כבר דיווח על מצבו של המנוח לצוות המעון. ואולם, חלפו קרוב ל-9 שעות מאז ועד שהמנוח הובהל לבית החולים. צוין, כי "התנהלות זו היא בלתי סבירה ומגלה יחס של זלזול וחוסר אחריות כלפי חוסה חסר ישע, שמשפחתו הפקידה את הטיפול בו בידי המעון". ואולם, גם בכך לא תמו המחדלים שתרמו למותו של המנוח. כך, מדו"ח ועדת הבדיקה ניתן ללמוד על כשלים שונים בטיפול הרפואי שניתן למנוח לאחר הגעתו לבית החולים, כאשר בסיכום הדו"ח נכתב כי יתכן שמותו של המנוח היה נמנע אילו הוא היה מטופל כיאות. בהקשר זה ציין בית המשפט, בהערת אגב, כי "יש לתמוה על כך שחומר חשוב זה, המתייחס ישירות לסיבות ולגורמים שהובילו למותו של המנוח, לא אותר על ידי המאשימה ולא נכלל בחומרי החקירה, אלא הוגש מטעם ההגנה. לא ברור כיצד ארע הדבר, ומדוע רק בעקבות שקידה ראויה לשבח של הסנגור נגלה חומר חשוב זה לעיני בית המשפט". שנית, נקבע כי העובדה שהמשיב לא צפה, באופן סובייקטיבי, את הסיכון למותו של המנוח, מהווה נסיבה שיש להביא בחשבון גם בעת גזירת עונשו. לאחר שבית המשפט בחן את מדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות, נקבע כי מתחם העונש לאישומים הראשון והשני נע בין 24–48 חודשי מאסר בפועל. מכאן עבר בית המשפט לדון באישומים השני–החמישי. אשר לנסיבות ביצוע העבירות, נקבע כי אמנם לא נגרם לחוסים נזק משמעותי כתוצאה מהאלימות שהפעיל כלפיהם המשיב, אך ההשפלה והפגיעה בכבודם, כמו גם פער הכוחות בינו לבינם, מקנים לאירועים חומרה יתרה. כן צוין כי אין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא בדפוס שיטתי שהמשיב סיגל לעצמו. בנוסף, נדחתה טענת המשיב בדבר הדמיון בין מעשיו באישומים אלו ובין מעשיהם של מטפלים אחרים שהורשעו בתקיפה בלבד, ונקבע כי מעשיו היו חמורים משלהם באופן משמעותי. בהתאם, ולאחר שנבחנה מדיניות הענישה הנוהגת, נקבע כי מתחם העונש ההולם לאישומים אלו נע בין 12–24 חודשי מאסר בפועל. אשר לאישום השישי, העוסק במעשי תקיפה שחומרתם אינה כה גבוהה, נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 9–18 חודשי מאסר בפועל. כמצוות המחוקק, בית משפט קמא נתן דעתו גם לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, ובהן גילו הצעיר של המשיב, היותו נעדר עבר פלילי, ותסקיר שירות המבחן אשר תואר על-ידי בית המשפט כ"חיובי במהותו". לצד זאת, נשקל השיהוי הניכר בהגשת כתב האישום, כשנתיים ושבעה חודשים לאחר האירועים מושא כתב האישום. זאת, כאשר בחמש וחצי השנים שחלפו מאז האירועים המשיב רכש השכלה, התנהל באורח נורמטיבי, וביקש להשתלב בחברה כאדם שומר חוק. נקבע, כי אמנם העונש שייגזר עליו, אחרי שנים ארוכות מביצוע העבירות, יקטע את תוכניות חייו, אך אין מנוס מכך. זאת, הן מטעמי הלימה, הן מטעמי הרתעת הרבים. בסיכומו של דבר, נגזר על המשיב עונש של 48 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, לצד מאסרים מותנים ופיצוי בסך 75,000 ש"ח למשפחת המנוח. הערעור לטענת המערערת, העונש שנגזר על המשיב לא עומד בהלימה לחומרת מעשיו, ואף לא מגשים את הצורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע מעשים דומים ביחס לחסרי ישע. המערערת הדגישה את עוצמת האלימות אשר המשיב נקט כלפי המנוח – שבסיומה הוא קרס ללא יכולת להניע את גפיו – ושכתוצאה ממנה הוא קיפח את חייו. כן נטען, כי אף אם יתר מעשי ההתעללות לא גרמו לנזקים פיזיים משמעותיים, הרי שחומרתם הרבה נובעת מהכאב, הסבל והפחד שהיו מנת חלקם של החוסים לנוכח התנהלותו השיטתית של המשיב. בהקשר זה נטען, כי אמנם לעתים מעשי המשיב נעשו 'בתגובה' להתנהגות מסוימת של החוסים, "אך על פי רוב, מדובר בפגיעה 'סתם', אכזריות חסרת סיבה, התעללות לשם התעללות". המערערת הצביעה גם על החומרה הגלומה בכך שמעשי המשיב נעשו באופן שיטתי, ובכך גרמו לפגיעה בשגרת חייהם של החוסים. לעמדתה, אין צורך בתסקירי נפגע עבירה בענייננו כדי להסיק מסקנות בדבר נזקים נפשיים ורגשיים שנגרמו לחוסים או חלקם כתוצאה ממעשי המשיב. כן צוין, כי אף שתיקון 143 לחוק העונשין אינו חל על ענייננו, ניתן ללמוד מהוראותיו על יחסו של המחוקק לחומרה הגלומה בעבירת ההתעללות כלפי חסר ישע. המערערת הוסיפה כי כתוצאה ממעשי המשיב נפגעו גם בני משפחותיהם של החוסים חסרי הישע; ונפגעה תחושת הביטחון והאמון שמשפחותיהם של חסרי ישע יכולים לתת בגורמי המקצוע. לצד זאת צוין, כי בגזר דינו של בית משפט קמא לא ניתן משקל מספק לצורך בהרתעת הרבים מפני פגיעה בחסרי ישע, שלעתים רבות אינם יכולים לדווח על פגיעות שחוו. לבסוף נטען, כי בחינת העונשים שנפסקו בבית משפט זה במקרים דומים מלמדת על כך שהגם שהעונש שנגזר על המשיב אינו קל, הרי שהוא חורג לקולא ממדיניות הענישה הנוהגת. כאמור בפתח הדברים, המשיב הגיש תחילה ערעור הן על הכרעת דינו הן על גזר דינו. בעיקר הדברים נטען, כי בית משפט קמא לא נתן די משקל לעובדה שהמשיב פעל כפי שפעל מאחר שכך נהגו המטפלים האחרים במעון שממעשיהם למד. בהקשר זה נטען, כי מעשיו של המשיב לא נעשו מתוך רצון לפגוע בחוסים, אלא מתוך צורך לרסן אותם כאשר הדבר נדרש, ומשכך לא מתקיימים בעניינו יסודות עבירת ההתעללות. נטען, כי אין זה מוצדק שהמשיב, המטפל הצעיר והזוטר ביותר, ייענש בחומרה הרבה ביותר, בגין התנהלות שהייתה מקובלת על-ידי צוות המעון. לצד זאת, המשיב טען אף נגד הרשעתו בעבירת גרימת מוות ברשלנות. לגישתו, האדם הסביר לא היה יכול לצפות שמעשיו יובילו למות המנוח, וההוכחה לכך היא שד"ר גיפס עצמה ציינה כי מצפייה בסרטונים, כשלעצמם, היא לא הייתה יכולה לקבוע כי המנוח עתיד למות. בהתאם, נטען לניתוק הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשי המשיב למותו של המנוח. המשיב הוסיף וטען, כי אף אם יידחו טענותיו במישור הכרעת הדין, יש בהן כדי להצדיק הקלה בעונשו. אמנם, כאמור לעיל, המשיב הודיע על בקשתו לחזור בו מערעורו, על שני חלקיו. ואולם, מאחר שהמשיב לא הגיב ישירות לערעור המערערת על קולת עונשו, נדרש לחלץ את תשובתו לערעור מתוך ערעורו-שלו. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 22.06.2026 שבו באי-כוח הצדדים על עיקרי טענותיהם והשיבו לשאלותינו. בא-כוח המשיב טען כי לא היה מקום להרשיע את מרשו בגרימת מוות ברשלנות, שכן מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהשתלשלות אירועים חריגה ובלתי צפויה. בנוסף נטען כי המשיב היה המטפל הצעיר ביותר במעון וחסר ניסיון, פעל ללא הנחיות או הדרכה, והעתיק את שיטות הטיפול שראה אצל המדריכים הבכירים ממנו. לחלופין, נטען כי טעמים אלו מצדיקים הקלה בעונשו, בפרט לנוכח העובדה שהממונים עליו לא הועמדו לדין. מנגד, בא-כוח המדינה עמד על חומרת מעשיו של המשיב אשר תועדו בסרטונים והופנו כלפי חוסים חסרי אונים, תוך הפעלת אלימות קשה, השפלתם וביזויים. הודגש, כי הקשר הסיבתי בין האלימות לתוצאה הקטלנית הוכח בחוות הדעת הרפואיות, בהן נקבע כי כיפופי הצוואר החוזרים ונשנים מצד המשיב הם אלו שגרמו למות המנוח. בהתאם, התבקש לדחות את ערעור המשיב ולהחמיר באופן משמעותי בעונשו, מאחר שעונש של 48 חודשי מאסר בפועל אינו הולם את חומרת מעשיו ואינו מרתיע דיו. עו"ד זילברמן, המייצג את עיזבון המנוח, הצטרף לעמדת המדינה בציינו כי החוסים הם "החצר האחורית" של החברה, ונדרש להעניש את מי שפוגע בהם במלוא חומרת הדין. לצד זאת, שמענו את דברי אימו של המנוח ואחותו אשר תיארו את האובדן הקשה ואת הפגיעה שחוו מידי המשיב. עוד יצוין, כי במהלך הדיון בערעור התעוררה מחלוקת ביחס לשאלה אם המשיב שילם לעיזבון המנוח את מלוא סכום הפיצוי שנפסק לחובתו. בעקבות האמור, אפשרנו למשיב להגיש אישור על תשלום מלוא הפיצויים, ואישור כאמור הוגש לתיק בית המשפט ביום 24.06.2026. דיון והכרעה משהודיע המשיב על רצונו לחזור בו מערעורו לאחר הדיון, ובהתאם לסמכותנו שלפי סעיף 206 לחסד"פ, אנו מורים על דחיית הערעור בעפה''ג 34548-03-25, על שני ראשיו (ראו והשוו: רע"פ 2841/17 חיפה כימיקלים בע"מ נ' עיריית חיפה, פיסקה 41 (27.07.2017)). בהתאם, נותר לנו להכריע בערעור שהוגש מטעם המדינה ביחס לקולת העונש שנגזר על המשיב; ובכך אתמקד כעת. אפתח במושכלות יסוד. תפקידה של ערכאת הערעור אינו לגזור את הדין מחדש כל אימת שאחד הצדדים אינו שבע רצון מהעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית. תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבקר את גזר דינה של הערכאה הדיונית כאשר נפלה תחת ידה שגגה משפטית, או כאשר העונש שנקבע סוטה באופן מהותי לקולא או לחומרא ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה, ללא הצדקה. יפים לענייננו דברים שנאמרו לפני למעלה מארבעה עשורים על-ידי הנשיא מ' שמגר ביחס לתפקידה של ערכאת הערעור בכגון דא: "בית המשפט המחוזי אינו חליפו של בית-משפט השלום, והוא אינו דן בעניין תוך הפעלת שיקולים, אותם היה מפעיל, לו ישב מעיקרו כערכאה ראשונה. ערכאת ערעור נקראת לבחון, אם נפלה טעות משפטית בהחלטתה של הערכאה הראשונה, אם עמדו לנגד עיניה של הערכאה הקודמת שיקולים פסולים או מוטעים, אם הערכאה האמורה התעלמה מנתון בעל חשיבות, אותו הייתה צריכה לכלול בין שיקוליה, או אם העונש סוטה באופן קיצוני ומהותי לקולא או לחומרא... (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (דיונון, חלק ב, תשמ"ג) 374). [...]" (ר"ע 152/84 מדינת ישראל נ' קריף, פ"ד לח(1) 839, 840 (1984)). [אציין, כי בגרסה שהודפסה בכרכי הפד"י נפלה טעות סופר, והציטוט המתוקן שלעיל הובא, בין היתר, ברע"פ 142/88 אטיאס נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 (14.12.1988)).] אכן, המחוקק הפקיד את שיקול הדעת ביחס למלאכת גזירת הדין בידי הערכאה הדיונית. בתוך כך, היא נצטוותה להביא במניין שיקוליה את העבירה שבוצעה, על שלל נסיבותיה, את נסיבותיו האישיות של הנאשם, וכן נסיבות נוספות שאינן קשורות לביצוע העבירה. משכך, ובהינתן שהערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מהראיות שהוצגו בפניה ומאישיותו של הנאשם, קיימת לה עדיפות בלתי מבוטלת על פני ערכאת הערעור. דברים אלו חזרו ונשנו בפסיקת בית משפט זה: "כפי שהודגש כבר בערעורים אין ספור, קביעת העונש היא, בעיקרו של דבר, עניינו של בית המשפט של ערכאה ראשונה. 'הוא שהתרשם ישירות מאישיותו של הנאשם כפי שזו באה לידי ביטוי בשלבים הראשונים של המשפט, הוא שמכיר את הענשים המקובלים במקום מושבו, הוא שיודע תוך מגע יום יומי מה מידת השכיחות של העבריינות ומה הן דרכי ההרתעה המקובלות. מסיבה זאת, בעיקר, מקובל שאין בית המשפט לערעורים מתערב במידת העונש אפילו סבור הוא כי העונש מופרז קמעא לקולא או לחומרה' (י׳ בזק, הענישה הפלילית דרכיה ועקרונותיה (דביר, תשמ״א) 195). בנושא זה אמר השופט אגרנט (כתוארו אז) בע״פ 14/49 (1), בעמ׳ 491: '[...] בית המשפט היושב בערעור לא ימהר לשנות את מידת העונש על־ידי בית-המשפט שהרשיע אדם בדין, ולא בנקל יתערב בשיקול-דעתו של זה, והוא יעשה כן רק אם יוכח לדעת שבית-המשפט כאמור סטה מעקרונות חוק או שנתעלמו ממנו, שעה שקיבל החלטתו, מסיבות חשובות שהיה צריך להביאן בחשבון'. לדברים הללו הוסיף השופט לנדוי (כתוארו אז) בע״פ 298/70 (2): '[...] אבל בשום אופן אינה יכולה התערבות במידת העונשין ליהפך לדבר שבשיגרה, ואם יצא עבריין זה או אחר בעונש קל מן הראוי לו יש להשלים עם תופעה כזאת, תוך ויתור על הנסיון לתקנה בדרך העלולה לשבש סדרי דין הכרחיים'." (ע"פ 150/87 מדינת ישראל נ' צייקובסקי, פ"ד מא(4) 492, 496–497 (1987)). ודוק: הקביעה שלפיה אין להתערב בעונש בהיעדר סטייה קיצונית אינה נובעת ממדיניות שיפוטית המשלימה עם 'אי-צדק קטן'. כפי שצוין בעניין אחר: "כל אי-צדק – צורב, כל עוול – משווע, ולא ניתן להפריד בין שני סוגים: 'סתם אי-צדק' מכאן ו'אי-צדק צורב' מכאן, או 'סתם עוול' מכאן ו'עוול משווע' מכאן. אין אמת-מידה למוד בה את אי הצדק. מצווים אנו לבער תחושת אי-צדק כל שהיא על-ידי תיקון העוול, שעורר אותה, אחרת עשויה היא לגדול כסרטן ולהביא הרס בל ישוער – הרס נפשי ואף הרס פיסי – [...]. באותו רגע שחשים אנו, כי לכאורה נגרם אי-צדק כלשהו; שומה עלינו לברר את מהותו של אי הצדק" (ע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 701, 709 (1981)). במקום זאת, ההימנעות מהתערבות נובעת מכך שכאשר לא נפלה בגזר הדין טעות משפטית מהותית ואין בה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה, אין סיבה להניח כי התוצאה שאליה תגיע ערכאת הערעור – שהיכרותה עם נסיבות המקרה הקונקרטיות פחותה מזו של הערכאה הדיונית – תהיה מדויקת יותר. ניתן להשקיף על הדברים גם מזווית נוספת. בפסיקה נקבע כי לערכאה הדיונית קיים מעין 'מתחם סבירות' בבואה לגזור את עונשו של הנאשם (ראו: ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל, פיסקה 25 (31.07.2006); ע"פ 448/14 מדינת ישראל נ' אזולאי, פיסקה 8 (24.11.2014); ע"פ 7850/21 דסוקי נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (09.06.2022)). משמעות הדברים היא שאין עונש אחד ויחיד שהערכאה הדיונית מוסמכת להשית על הנאשם, אלא קיים מנעד של עונשים שאותם היא רשאית לגזור בהתאם לשיקול דעתה. משכך, לא די בכך ששופטי ערכאת הערעור היו גוזרים עונש אחר, אילו הם היו יושבים כערכאה דיונית, כדי להצדיק התערבות; אלא נדרש להראות שהערכאה הדיונית שגתה שגיאה משפטית או שהיא חרגה כליל מ'מתחם הסבירות'. ואכן, הדברים דומים במידה מסוימת להתערבות השיפוטית בהחלטה של רשות מינהלית. כאשר הרשות הפרה את הדין, ההתערבות השיפוטית היא פשוטה יחסית. לעומת זאת, כאשר עולה טענה בדבר חוסר סבירות בהחלטה שהתקבלה, בית המשפט יימנע מלהיכנס לנעליה של הרשות המוסמכת תוך המרת שיקול דעתה בשיקול דעתו-שלו, ויתערב בהחלטה רק כאשר הרשות חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות (ראו מני רבים: בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 442–444 (1980)). בדומה, גם בענישה קיים מנעד מסוים של עונשים שהערכאה הדיונית רשאית לגזור על נאשם בהתאם למצוות המחוקק. לפיכך, התערבות ערכאת הערעור תהא מוצדקת רק כאשר הערכאה הדיונית טעתה טעות משפטית, או כאשר העונש שנגזר סוטה באופן מהותי ממדיניות הענישה המקובלת והראויה, שאז ניתן לומר כי היא חרגה 'ממתחם הסבירות'. לבסוף, קיים רובד נוסף של מורכבות כאשר מדובר בערעור המדינה על קולת העונש. זאת, נוכח הכלל המושרש בפסיקה לפיו ערכאת הערעור לא ממצה את הדין עם הנאשם. הטעם המרכזי לכלל זה נעוץ בהגנה על ציפיית הנאשם והסתמכותו על כך שלאחר שנגזר דינו בערכאה הראשונה, לא יחול מהפך קיצוני בעונשו בערכאת הערעור (ראו, מני רבים, רע"פ 5060/04‏ הגואל נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (24.02.2005)); ובפרט כאשר הטעם המרכזי להחמרה בענישה נובע מהצורך להעלות את רף הענישה במבט צופה פני עתיד (ראו: ע"פ 901/23 בנימין נ' מדינת ישראל, פסקאות 55–56 לחוות דעתי (06.07.2025)). מצוידים בתובנות אלו, אגש לבחון אם קמה עילה להתערבותנו בעונש שנגזר על המשיב. לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי שגה "משלא נתן משקל מספיק לחומרת העבירות שביצע המשיב, בשים לב לתוצאה הקטלנית ביחס למנוח, ולריבוי עבירות ההתעללות בהם הורשע המשיב". לעניין זה חזרה המערערת בפרוטרוט על תיאור המעשים שבהם הורשע המשיב, ולבסוף ציינה כי "שגה בית משפט קמא הנכבד משלא נתן משקל הולם וראוי לנזק הגופני החמור לו גרם [המשיב] למנוח, וממילא לכך שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מהפגנת האלימות הקשה כלפיו, אותה ביצע המשיב תוך התעללות במנוח, והכל עת שימש המשיב כאחראי עליו במסגרת המעון" (סעיפים 46 ו-53 לערעור). אקדים ואומר, כי צפייה בסרטונים המתעדים את האלימות שבה נקט המשיב כלפי חוסים שונים לאורך התקופה הקצרה שבה הועסק במעון – אלימות שכתוצאה ממנה נגרם מותו הטראגי של המנוח – היא אכן קשה ומקוממת. דא עקא, שעיון בגזר הדין מלמד כי חומרת העבירות שביצע המשיב נשקלה גם נשקלה. לעניין זה אפנה למשל לאמור בפיסקה 32 לגזר הדין: "האירועים העומדים במרכזו של האישום הראשון הם קשים, לא רק על שום תוצאתם העגומה והטרגית המתבטאת בקיפוח חייו של המנוח, אלא משום האכזריות, האלימות והגסות שגילה כלפיו [המשיב] שהובילו בסופו של דבר למותו. תחת לנהוג במנוח, חסר ישע שהיה נתון להשגחתו וטיפולו של [המשיב], בחמלה ורגישות אנושית, נקט נגדו [המשיב] באלימות ואכזריות, והפך אותו לשק חבטות תוך שהוא פוגע בגופו ורומס את כבודו. הצפייה בסרטונים שהוגשו כראיה מטעם המאשימה, ואשר מתעדים את מעשיו של [המשיב] כלפי המנוח, קשים לצפייה ומגלים חוסר אנושיות, קהות חושים והעדר אמפתיה כלפי אדם מוחלש וחסר ישע. ניתן לראות בהם את [המשיב] תופס במנוח פעם אחר פעם, כשהוא מכניס ידיו מתחת לבתי שחיו, ומטה את גופו בכוח תוך דחיפת עורפו כלפי מטה, וכך פעם מושיב אותו בכוח על הכורסא ופעם דוחף אותו לחדר פנימי. עוד ניתן לראות את [המשיב] ניגש למנוח בעוד זה יושב על הכורסא בסלון הדירה, מקים אותו בכוח ושוב מכניס אותו לחדר פנימי כשהוא אוחז בו באותה אחיזה כוחנית ואלימה. [המשיב] לא חדל ממעשיו גם כאשר ראה כי המנוח מתהלך כשראשו שמוט כלפי מטה והליכתו אינה יציבה. כפי שציינתי בהכרעת הדין, אין בכוחן של המלים לשקף את הכיעור והתיעוב שבמעשי [המשיב]. הלב נחמץ למראה הצילומים המתעדים את רגעיו האחרונים של המנוח, בטרם קרס כליל, כשהוא מתהלך שפוף וחסר יציבות, בעוד [המשיב] ממשיך לנהוג בו באלימות ותוקפנות". נמצאנו למדים, כי חומרת מעשיו של המשיב לא נעלמה מעיניו של בית המשפט המחוזי כלל. לפיכך, טענת המערערת אינה אלא כי בשים לב לחומרת המעשים, הענישה הייתה צריכה להיות חמורה יותר. ואולם, כפי שהראיתי לעיל, בהיעדר טעות מהותית או סטייה קיצונית ממדיניות הענישה, טענה בדבר חומרת העבירה, כשלעצמה, אינה מקימה עילה להתערבות ערכאת הערעור. טענה נוספת שהעלתה המערערת היא כי בית המשפט המחוזי נתן "משקל מכריע" לכך שההתעללות בחוסים (מלבד המנוח) לא הסבה להם נזק פיזי משמעותי. אלא מאי? שעיון בגזר הדין מלמד כי העובדה שלא נגרם לחוסים נזק פיזי משמעותי הובאה, כמעט אגב אורחא, תוך שבית המשפט מדגיש שוב ושוב את חומרת מעשיו של המשיב (ראו: פיסקה 42 לגזר הדין). המערערת טענה כי יש לייחס חומרה יתרה למעשי המשיב, שכן חלק ניכר ממעשיו נעשו "[...] 'סתם', אכזריות חסרת סיבה, התעללות לשם התעללות". ואולם, טענה זו – שממנה משתמע כי המשיב ביצע את מעשיו מתוך רצון סדיסטי להתעלל בחוסים – לא נתמכה בראיות. הסרטונים שהוגשו לעיוננו, שעל בסיסם הורשע המשיב, מספרים סיפור חלקי. לעתים, ניתן לראות את אשר קדם למעשיו האלימים של המשיב, כגון תקיפתו-שלו או של אחרים על-ידי אחד החוסים, ולעתים לא ניתן לראות את שקדם למעשים. אכן, הצפייה בסרטונים היא קשה, ומלמדת על כך שלעתים המשיב נקט באלימות קשה ואכזרית כלפי החוסים. ואולם, על בסיס הצפייה בסרטונים, כשלעצמם, לא ניתן לומר כי הוכח שהמשיב התעלל בחוסים "התעללות לשם התעללות". המערערת אף לא הפנתה לקביעה כזו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה יוזכר, כי ליבת טענות המשיב בערעורו-שלו (שממנו הוא חזר, כזכור) היא כי מעשיו נעשו בהתאם למה שלמד ממטפלים ותיקים ממנו במהלך חפיפתו עמם. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בציינו כי אין מקום להשוואה בין מעשיו האלימים של המשיב לבין מעשי האלימות שננקטו על-ידי המטפלים האחרים במעון, וכי אף אם כך היו נוהגים המטפלים האחרים – הדבר לא היה מצדיק את מעשיו. בקביעות אלו, אכן אין מקום להתערב. [במאמר מוסגר יצוין, כי בערעור מטעמו הפנה המשיב למוצג נ/6, שלפי הטענה מתעד את מעשיהם של מטפלים אחרים שהואשמו בביצוע עבירות אלימות במעון. במהלך הדיון שנערך בפנינו, אפשרנו לבא-כוח המשיב, לבקשתו, להגיש את המוצג הנ"ל לאחר הדיון. ואולם, המוצג הנזכר לא הוגש. במקום זאת, כחודש לאחר הדיון, המשיב ביקש לחזור בו מהערעור, על שני חלקיו, וציין כי עקב כך מתייתר הצורך להגיש את המוצג האמור. הנה כי כן, ובשים לב להשתלשלות העניינים המתוארת, לא ניתן להימנע מהמסקנה שלפיה מעשי האלימות של המשיב חרגו באופן ניכר מאלו של המטפלים האחרים.] ואולם, לצד זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שחמישה מטפלים נוספים במעון הועמדו לדין והורשעו בביצוע עבירות אלימות בחוסים שבוצעו באותה תקופה (ראו: ת"פ 16850-02-22). כלומר, יש בסיס מסוים לטענה שלפיה כבר בחפיפתו לתפקיד, המשיב 'למד' מהמטפלים הוותיקים ממנו שנקיטה באלימות כלפי החוסים היא דרך פעולה לגיטימית במסגרת הטיפול בהם. ויודגש: בדברים אלו אין כדי לפטור את המשיב מאחריות פלילית למעשיו כלל ועיקר. כפי שציין בית המשפט המחוזי, "מדובר בחוסים חסרי ישע, בעלי צרכים מיוחדים הלוקים במוגבלויות שכליות שונות, ובשל מצבם זה אינם יכולים לדאוג לצרכי מחייתם. הטיפול בהם דורש סבלנות רבה, חמלה ואנושיות. אין צורך בהדרכה או נהלים כדי לדעת זאת. צריך רק שכל ישר ולב רחב. העובדה שמטפלים אחרים נהגו באלימות ואכזריות כלפי מי מהחוסים אין בה כדי להכשיר או להצדיק בשום צורה את התנהלותו של [המשיב]". ואולם, דברים אלו מעוררים ספק ממשי בשאלה האם המשיב פעל כפי שפעל מתוך רוע לב חסר סיבה והקשר, כפי שטענה המערערת; או שמא מתוך תפיסה – שגויה ומעוותת, שעליה הוא נדרש לתת את הדין – בדבר אופן ההתנהלות מול החוסים. לפיכך, טענת המערערת בסוגיה זו, ככל שנועדה לבסס זדון ורוע לב מובהקים מעבר לממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, אינה מצדיקה החמרה בעונשו של המשיב. עוד נטען על-ידי המערערת, כי בית משפט קמא שגה בכך שלא נתן די משקל לכך שמעשי המשיב בוצעו בשיטתיות על פני פרק זמן של כשלושה חודשים, ולא כמעידה רגעית. ואולם, גם דברים אלו נזכרו בפירוש בגדרי גזר הדין: "חומרה יתרה אני רואה גם בכך שלא מדובר באירוע בודד או יחיד, בבחינת מעידה חד פעמית, אלא במעשים שנעשו במספר רב של הזדמנויות וכלפי חוסים שונים. יש בכך כדי להצביע על דפוס של התנהלות אכזרית, מרושעת ונפסדת אותה סיגל לעצמו הנאשם בתקופה הקצרה בה הועסק במעון" (שם). אם כן, גם בסוגיה זו, לא ניתן לומר כי בית משפט קמא נמנע משקילת שיקול רלוונטי. כך גם ביחס לשיקול שעניינו בהשלכות תיקון מס' 143 לחוק העונשין, אשר נטען על-ידי המערערת, שקיבל ביטוי בגזר הדין (שם, בפיסקה 31); וביחס לשיקול שעניינו בהרתעת הרבים, לנוכח מאפייני העבירה של התעללות בחסר ישע, אשר נמנה אף הוא עם השיקולים שלאורם נגזר העונש (שם, בפיסקה 49). אכן, בית משפט קמא לא התייחס באופן נפרד לפגיעה במשפחותיהם של החוסים כתוצאה מהפגיעה ביקרים להם, או לערעור תחושת הביטחון הציבורי בעקבות גילוי מעשי התעללות בחסרי ישע על-ידי מטפליהם. עם זאת, קשה לומר כי היעדר התייחסות לסוגיות אלו עולה כדי טעות מהותית המקימה עילה להתערבות. כך, בפרט, כאשר טיעונים אלו לא הודגשו, לשון המעטה, במסגרת הדיון בעל-פה לעונש בבית המשפט המחוזי. הנה כי כן, בית המשפט המחוזי יישם נכונה את הוראות החוק הרלוונטיות, והמערערת לא הצביעה על שגגה משפטית או עובדתית שנפלה תחת ידיו. כאמור לעיל, עיקר טענתה הוא כי מאחר שהמשיב הורשע בעבירות חמורות, עונשו היה צריך להיות חמור יותר. ברם, טענה מעין זו מבקשת מאיתנו להיכנס לנעליו של בית משפט קמא, ולגזור את הדין במקומו; ולכך, כמבואר לעיל, אין מקום. ומזווית אחרת. לטענה שלפיה חומרת המעשים מחייבת ענישה חמורה, כשלעצמה, ניתן להשיב כי העונש שנגזר על המשיב – 4 שנות מאסר – הוא אכן עונש חמור. לפיכך, לא די בטענה כי המעשים חמורים כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בענישה, אלא נדרש להראות כי בגזר הדין נפלה טעות ממשית, משפטית או עובדתית, או שגזר הדין סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת (וראו גם: ע"פ 2883/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פיסקה 1 לחוות דעתי (21.02.2024)). בנקודה זו מצאתי להתעכב קמעא על השיקולים המרכזיים שהובילו את בית המשפט המחוזי שלא למצות את מלוא חומרת הדין עם המשיב. השיקול הראשון קשור להתרשלות החמורה שנפלה בפועלם של המעון ושל בית החולים כלפי המנוח, כעולה מדו"ח ועדת הבדיקה, אשר בלעדיה יתכן שמותו של המנוח היה נמנע. נקבע, כי אף שנתון זה אינו פוטר את המשיב מאשמה, יש בו כדי להשפיע על גובה עונשו. כך בפרט, כאשר המעשים שגרמו בפועל למוות – כיפוף הצוואר קדימה – בוצעו תוך פרק זמן קצר יחסית, וזאת כאשר המשיב לא היה מודע, באופן סובייקטיבי, לסיכון לחיי המנוח הכרוך במעשיו. לשיקול זה ניתן להוסיף את העובדה שמטפלים אחרים במעון, ותיקים ומבוגרים מהמשיב, הורשעו אף הם בעבירות אלימות כלפי החוסים. למען הסר ספק אדגיש, שוב, כי עובדה זו לא מצדיקה את מעשיו החמורים של המשיב, שעליהם הוא נותן את הדין. עם זאת, כאשר דנים בעונש שראוי לגזור על המשיב, לא יהא זה נכון להתעלם מהאווירה הכללית ששררה במעון שבו הוא החל לעבוד זמן קצר קודם לכן. השיקול השני קשור בנסיבותיו האישיות של המשיב, צעיר ללא עבר פלילי, אשר שירות המבחן מצא כי אינו מתנהל מתוך דפוסים עברייניים ולא רואה באלימות ובתוקפנות דרך התנהלות לגיטימית. נתונים אלו יכולים לתמוך, במידה מסוימת, בטענה לפיה מעשי המשיב לא נעשו מתוך רוע לב ("התעללות לשם התעללות" כלשון המערערת), אלא מתוך תפיסה מעוותת בדבר גבולות המותר והאסור בהתנהלות מול החוסים במעון. על כך ניתן להוסיף, כי המשיב חזר בו מערעורו, וכעולה מהאישורים שהוגשו לעיוננו לאחר הדיון, הוא שילם את מלוא הפיצוי שנגזר עליו (בסך 75,000 ש"ח) ליורשי המנוח. בנתונים אלו יש כדי ללמד על קבלת אחריות מסוימת מצד המשיב, גם אם באיחור, על מעשיו. השיקול השלישי לקולא קשור בשיהוי שחל בהגשת כתב האישום ולחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה (סעיף 40יא(10) לחוק העונשין). כאמור, המעשים שבהם הורשע המשיב, אשר תועדו במצלמות וידאו במעון, בוצעו במחצית שנת 2019, וחוות הדעת הפתולוגית בעניינו נערכה בשלהי אותה שנה. אף-על-פי-כן, כתב האישום נגד המשיב הוגש רק בחודש פברואר 2022, ובית המשפט קמא קבע כי ההסברים שניתנו על-ידי המדינה בנדון אינם מניחים את הדעת. ודוק: המשיב היה צעיר בן 19.5 בלבד בעת האירוע, ולשיהוי בהגשת כתב אישום קיימת משמעות מיוחדת כאשר מדובר בנאשם צעיר (ראו: ע"פ 88/09 מניס נ' מדינת ישראל (04.05.2009)). במידה רבה, חייו של צעיר כזה 'קופאים' בתקופה שבה הוא ממתין עד להחלטה בדבר הגשת כתב אישום נגדו, ובהמשך לכך, עד שנגזר דינו, ובפרט כאשר מדובר בכתב אישום חמור כבענייננו. ומכאן לטענת המערערת בדבר חריגה ממדיניות הענישה הנוהגת. אכן, בשים לב למנעד הרחב של המעשים העולים בגדר עבירה של התעללות בחסר ישע או גרימת מוות ברשלנות, ניתן למצוא מנעד רחב של עונשים שנגזרו בעבירות אלו. עם זאת, מעיון בפסיקה העדכנית שיצאה מפי בית משפט זה בעבירות של התעללות בחסרי ישע ניתן ללמוד על מגמה עקבית של החמרה בענישה (ראו למשל: ע"פ 901-23 בנימין נ' מדינת ישראל, פסקאות 53–61 לחוות דעתי (06.07.2025) והאסמכתאות שם; עפ"ג 18342-09-24 סרדינסקיה נ' מדינת ישראל (19.01.2025)). בהינתן מדיניות ענישה עדכנית זו, אכן יש ממש בטענת המדינה כי העונש הכולל שהושת על המשיב נמוך בצורה משמעותית מהמקובל. דומה כי בגין עבירות ההתעללות במנוח והשוהים האחרים, כשלעצמן, היה מקום לפסוק לו עונש העולה על זה שנגזר, וכשמוסיפים לכך את התוצאה הקטלנית של הפגיעה במנוח – הרי שהעונש ההולם את המעשים בהם הורשע המשיב היה צריך להיות גבוה במספר שנות מאסר. סוף דבר לזכות המשיב עומדות נסיבותיו האישיות כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן, המלמד כי הוא נעדר דפוסים עבריינים מושרשים. כמו כן, ניכרת קבלת אחריות מצד המשיב, במסגרתה הוא הודיע על רצונו לחזור בו מהערעור ואף שילם למשפחת המנוח את מלוא הפיצויים שנפסקו לחובתו. כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב היה מטפל צעיר ביותר וחסר ניסיון, אשר נחשף לאלימות כלפי חוסים מצד מדריכים בכירים וותיקים ממנו. לשיקולים אלה מצטרפים המחדלים החמורים של גורמים נוספים שתרמו לתוצאה הטראגית, ובהם עיכוב של שעות רבות מצד צוות המעון בפינוי המנוח לבית החולים, לצד כשלים מקצועיים בטיפול הרפואי שניתן לו בבית החולים. כמו כן, יש ליתן משקל משמעותי לשיהוי הניכר בהגשת כתב האישום נגד המשיב, למעלה משנתיים ומחצה לאחר האירועים, תקופה ארוכה ומשמעותית בחייו של בחור צעיר, אשר מאז מנהל אורח חיים נורמטיבי. אף-על-פי-כן, כאמור לעיל, העונש שנגזר על המשיב סוטה באופן מהותי ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות שבהן הוא הורשע. מטעם זה, ובשים לב לכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם בבואה להחמיר בעונש שנגזר עליו, סבורני כי נכון להחמיר את עונשו של המשיב באופן מדוד. אשר על כן, אציע לחבריי להעמיד את עונשו של המשיב על 5 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, חלף 4 שנות מאסר שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי, תוך הותרת העונשים הנלווים שנגזרו עליו על כנם. חאלד כבוב שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. 1. בית משפט קמא זיכה את המשיב מהעבירה של המתה בקלות דעת וחלף זאת הרשיע אותו בעבירה של גרם מוות ברשלנות. אין לפנינו ערעור של המדינה על הכרעת הדין, אך כפי שציינתי בעבר: "[...] לפנינו מקרה 'פתולוגי' במיוחד. דומני כי שורש התסבוכת שנוצרה הוא מסקנתו של בית המשפט קמא כי יש להרשיע את המערער ואת א"א בעבירה של גרם מוות ברשלנות, חלף עבירת ההריגה שיוחסה להם. לטעמי העבירה של גרם מוות ברשלנות נועדה בראש ובראשונה ללכוד ברשתה התנהגות שאינה אנטי סוציאלית במהותה, התנהגות שלחברה יש אינטרס בקיומה ובהתקיימותה, אך שבמהלכה נגרם מותו של אדם ברשלנות. הדוגמה המובהקת לכך היא נהיגה. למרות הסכנות האינהרנטיות הכרוכות בנהיגה יש לחברה אינטרס בסוג זה של פעילות, ולא בכדי חלק הארי של כתבי האישום וההרשעות בעבירות של גרם מוות ברשלנות נסב על גרימת מוות תוך כדי נהיגה. בדומה, רשלנות רפואית שגרמה למוות ורשלנות של טכנאי מעליות שגרמה למוות – כל אלה סוגי פעילויות שלחברה יש אינטרס בקיומן. לא כך לגבי עבירות שהורתן בהתנהגות אנטי-סוציאלית מובהקת. כאשר ראובן דוקר את חברו בסכין וגורם למותו, כאשר ראובן יורה לכיוון ביתו של פלוני וגורם למותו, כאשר ראובן בועט בראשו של פלוני (השוו לפסק דיני בע"פ 10477/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל [23]) או הולם במקל בראשו כמו במקרה דנן – בכל אותם סוגי מקרים אך לעיתים רחוקות יקבל בית המשפט את הטענה כי ראובן לא צפה את האפשרות לגרימת מותו של הקורבן. אזכיר כי לצורך הוכחתה של המחשבה הפלילית – אשר יכול שתהא גם פזיזות המתבטאת באדישות או בקלות דעת – רשאי בית המשפט להשתמש בחזקה שלפיה רואים בנאשם מי שהיה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו. על דרך הכלל אני סבור כי אם מדובר בהתנהגות אנטי סוציאלית מובהקת שגרמה למותו של אדם, כמו בשימוש בנשק קר או חם ללא צידוק, ראוי כעניין של מדיניות משפטית להשתמש בחזקת המודעות ולייחס לנאשם עבירה של הריגה, שהיא עבירה בעלת משרעת ענישה רחבה מאוד, כל מקרה ונסיבותיו. ודוקו: ברי כי לכלל זה חריגים, ואין כוונתי לומר כי כל תגרת ידיים בין נערים שהביאה למותו של אחד מהם, מקומה בעבירת ההריגה. עם זאת ועל דרך הכלל, האכסניה המתאימה להתנהגות אנטי סוציאלית שהביאה למותו של אדם היא עבירת ההריגה, וזו גם הפרקטיקה הנוהגת במקומותינו" (הדגשה הוספה – י"ע; ע"פ 6365/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(3) 92, 131-130 (9.10.2013) . 2. העונש של ארבע שנות מאסר שהושת על המשיב, אינו הולם את התוצאה הקטלנית שנגרמה עקב התנהגותו, התנהגות שאין לחברה כל אינטרס בקיומה. אדרבה, העבירה של התעללות בחסר ישע על ידי אחראי, היא עבירה חמורה כשלעצמה, וחברי הצביע על האבסורד לפיו מעשי ההתעללות שבהם הורשע המשיב "'נבלעים' בעבירה שעניינה גרימת מותו ברשלנות" (פסקה 15 לפסק דינו). 3. משהורשע המשיב בעבירה של גרם מוות ברשלנות, אני סבור כי היה מקום להשית עליו את העונש המקסימלי בשל הנסיבות שהביאו למותו של המנוח. צא ולמד: בהנחה שבית החולים והמוסד לא היו נוהגים ברשלנות והמנוח היה נותר בחיים, הרי שניתן להניח כי היה נותר משותק בארבעת גפיו בעקבות הפגיעה הקשה בחוט השדרה, כפי שעולה מחוות הדעת של ד"ר קינן. במקרה כזה, המשיב היה מורשע מן הסתם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – שהעונש בצדה הוא עד 20 שנה – והעונש שהיה מושת עליו היה ככל הנראה גבוה יותר לנוכח התוצאה הקשה של מעשיו. נוצר אפוא מצב לפיו דווקא מותו של המנוח הביא בסופו של יום להקלה בעונשו של המשיב. לכך יש כמובן להוסיף את שורת העבירות של התעללות בחסר ישע על ידי אחראי – עבירה שהעונש לצידה עומד על תשע שנים – אשר בוצעו כלפי חסרי ישע, החלשים ביותר בחברה, אותם שאינם יכולים להתלונן, אלה הנתונים לחסדיו של האחראי עליהם. המדובר בעבירה בזויה מטיבה ומטבעה. 4. בהינתן כל אלה, אני מצטרף למסקנתו של חברי, השופט ח' כבוב, כי יש להחמיר בעונשו של המשיב, ואך ורק בשל העקרון לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את העונש מקום שבו היא מקבלת את ערעור המדינה על קולת העונש, ההחמרה תתבטא בשנת מאסר אחת בלבד. יצחק עמית נשיא השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט חאלד כבוב, ומצטרף להערת חברי, הנשיא יצחק עמית. עופר גרוסקופף שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט חאלד כבוב. ניתן היום, כ' אלול תשפ"ו (02 ספטמבר 2026). יצחק עמית נשיא עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט