פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
ע"ר 27834-10-25
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
המערערת:
איריס שטגמן
נגד
המשיבים:
1. פרקליט המדינה
2. המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים
3. המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים
4. ראש חטיבת זיהוי פלילי במשטרה
5. ראש אגף חקירות ומודיעין של המשטרה
6. אופירה סמבל
ערעור על החלטת הרשמת מ' יהב מיום 15.6.2025 בהמנ"ב 3706-05-25
בשם המערערת:
בעצמה
פסק-דין
ערעור על החלטת הרשמת מ' יהב מיום 15.6.2025 בהמנ"ב 3706-05-25, בה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף.
בתמצית, ביום 9.4.2025 ניתן פסק דין בבית משפט זה בבג"ץ 68568-03-25 (השופטים ד' ברק-ארז, א' שטיין ו-ר' רונן) שדחה על הסף עתירה שהגישה המערערת נגד החלטה שלא להגיש כתב אישום נגד משיבה 6 ונגד החלטה לדחות ערר שהגישה בעניין. ביום 4.5.2025 הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף. בבקשה נטען כי האיחור נבע מטעות בתום לב מכיוון שהמערערת לא הבינה נכון את המועדים להגשת העתירה, ובפרט טעתה לחשוב שימי פגרת פסח אינם באים במניין הימים. כמו כן פרטה המערערת נסיבות אישיות שהעסיקו אותה בימים שקדמו להגשת הבקשה. ביום 15.6.2025 דחתה הרשמת את הבקשה, מאחר שהמערערת לא הצביעה על "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה. בתוך כך, נקבע כי לא הוכח כי הנסיבות האישיות, שאף לא גובו באסמכתאות, הן שמנעו את הגשת ההליך במועדו. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהמערערת עורכת דין המייצגת את עצמה, גם הטעות שלה אינה עולה כדי "טעם מיוחד". עוד ציינה הרשמת כי אמות המידה בבחינת עתירות לקיום דיון נוסף הן מצומצמות, וכי ספק אם העתירה לקיום דיון נוסף עומדת בתנאים לקבלתה שעה שעתירתה בבג"ץ מושא העתירה לדיון נוסף נדחתה על הסף ללא צורך בתגובה.
על החלטה זו הוגש הערעור שלפנַי, בו המערערת טוענת כי הרשמת שגתה כאשר חישבה את ימי הפגרה במניין הימים. המערערת מבססת את טענתה, בין היתר, על פסיקה שלפיה בעתירות לקיום דיון נוסף אין תחולה לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות), שלפיו ימי פגרה באים במניין הימים. עוד טוענת המערערת, כי האיחור היה "רק" של ארבעה ימי עבודה, ובכל מקרה היא לא יכלה להגיש עתירה קודם לכן מכיוון שסעדה את אמהּ בבית החולים. הרשמת גם שגתה כאשר התחשבה בתגובת משיבה 6 שהוגשה באיחור. לבסוף, נטען כי פסק הדין שניתן בעניינה שגוי, וכי יש צורך בקיום דיון נוסף.
דין הערעור להידחות. לרשמת בית המשפט שיקול דעת רחב בבקשות להארכת מועד, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו לאחרונה: ע"ר 23597-09-25 י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (21.10.2025); ע"ר 59841-08-25 גרינשפון נ' בן הרוש, פסקה 6 (4.9.2025)). מקרה זה אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. אף לגופם של דברים, לא מצאתי פגם בהחלטת הרשמת. בית משפט זה הבהיר לא פעם כי בחישוב המועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף הפגרה באה במניין הימים, ועל כן בצדק נקבע כי הטעות של המערערת אינה עולה כדי "טעם מיוחד" (ראו: ע"ר 39838-05-25 חזיזה נ' מדינת ישראל (21.5.2025) (להלן: עניין חזיזה); נ"ב 22743-10-25 נתניהו נ' ועדת החקירה הממלכתית לעניין כלי שייט, פסקה 3 (21.10.2025)). כך כאשר מדובר בבעלי דין שאינם מיוצגים, וקל וחומר כאשר המערערת היא עורכת דין המייצגת את עצמה (ער"א 2924/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (29.5.2022); רע"א 28360-11-24 קרש נ' אבו סנינה (7.1.2025)).
לעניין טענת המערערת לגבי תחולתו של סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות בענייננו. הלכה היא עמנו מקדמת דנא כי המועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף נקבע בתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות דיון נוסף) להן כוח עצמאי ונפרד המנותק מסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות (בש"א 6206/93 Her Majesty the Queen in right of Canada נ' ריינהולד, פסקה 5 (23.11.1993); בש"פ 544/88 חזקי נ' פנחסי, פ"ד מב(3) 795, 798 (1988); בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית, פסקאות 14-12 (24.1.2012)). משכך, ובניגוד לטענת המערערת, הבקשה הוגשה עשרה ימים לאחר המועד האחרון להגשת העתירה. אך גם אם אקבל את טענתה שהאיחור היה בארבעה ימים "בלבד", בהינתן שהמועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף הוא חמישה עשר ימים ממועד פסק הדין (תקנה 4 לתקנות דיון נוסף), אין מקום לטענה שאיחור של ארבעה ימים הוא זניח (והשוו לעניין חזיזה).
בנוסף, ככל שהמערערת טוענת כי האיחור נבע גם ממצבה המשפחתי, כפי שקבעה הרשמת, המערערת לא צירפה לבקשת ההארכה אסמכתאות המגבות את הטענה הזו, וממילא היא לא הוכחה. אין בידי גם לקבל את טענת המערערת על התייחסות הרשמת לתגובת משיבה 6 שהוגשה באיחור, שכן בהחלטת הרשמת צוין במפורש כי היא הגיעה למסקנה האמורה גם מבלי להידרש לתגובה זו.
בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, ראיתי לנכון להעיר כי הערעור נכתב בסגנון משתלח, הן כלפי הרשמת והן כלפי משיבה 6 שהיא גם כן עורכת דין במקצועה. בהתנהלות זו מפרה המערערת את תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ואין לה כל מקום במקומותינו. אף מטעם זה בלבד יש מקום לדחות את הערעור על הסף (ראו מיני רבים: רע"א 15003-03-25 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב, פסקה 14 (18.8.2025); בג"ץ 37049-09-24 מאיר נ' ראש הממשלה (29.10.2024); ער"א 8014/22 פלוני נ' מדינת ישראל (27.11.2022)).
הערעור נדחה והרבה לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, י"ג חשוון תשפ"ו (04 נובמבר 2025).
דוד מינץ
שופט